1. לפניי תביעת שיבוב והפסדים, בסדר דין מהיר, בגין תגמולי ביטוח ששילמה מבטחת למבוטחתה ובגין ההפסדים שנגרמו לאחרונה בשל הפעלת הכיסוי הביטוחי על פי פוליסת הביטוח, בעקבות נזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

תאונת הדרכים ארעה ביום 29.03.2017, בין כלי רכב, מ"ר 63-354-16 שבעת התאונה היה מבוטח על ידי התובעת 1 בביטוח נזקי רכוש ובבעלות התובעת 2 ונהוג בידיה (להלן: "רכב התובעות") לבין כלי רכב, מ"ר 99-962-69 שבעת התאונה היה בבעלות הנתבע 1 ונהוג בידו ומבוטח על ידי הנתבעת 2 בביטוח אחריות לנזקי צד ג' (להלן: "רכב הנתבעים") (ולהלן: "התאונה").

2. התובעות טוענות כי בזמן שרכבן הוסע בנתיבו בכביש איילון דרום, סטה רכב הנתבעים מנתיבו ופגע ברכב התובעות וכתוצאה מהפגיעה רכב התובעות הסתחרר ונגרמו לו נזקי רכוש כבדים. לטענת התובעות, התאונה נגרמה ברשלנותו של נהג רכב הנתבעים ועל הנתבעים לשאת בהפסדי התובעות.

מנגד טוענים הנתבעים כי נסיבות התאונה היו שונות. לטענתם, רכב הנתבעים הוסע ישר וכדין בכביש איילון דרום אלא שאז רכב התובעות שנסע בעקבותיו של רכב הנתבעים, בלם בפתאומיות מסיבה שאינה ברורה דבר אשר גרם לסחרורו של רכב התובעות ולהתנגשותו עם חלקו הקדמי ברכב הנתבעים בחלקו השמאלי. כמו כן, מכחישים הנתבעים את הנזק והיקפו.

3. בדיון שהתקיים ביום 04.02.2019 התברר כי קיימת תביעה מקבילה בבית משפט זה שסומנה תא"מ 40173-02-18 (להלן: "התביעה המקבילה") כאשר הצדדים הסכימו כי ימתינו להכרעה בתביעה המקבילה שהייתה קבועה באותה העת לדיון ליום 15.05.2019, וכי אם לא תתקבל הודעה בדבר תוצאות התביעה המקבילה אזי התביעה דנן תימחק ללא צו להוצאות.

4. ביום 27.05.2019 התקבלה הודעה מאת התובעות בדבר פסק הדין שהתקבל בתביעה המקבילה, תוך שהן מבקשות מבית המשפט לאמץ את קביעתו של בית המשפט בתביעה המקבילה לפיה גרסתה של נהגת רכב התובעות לא נסתרה הייתה קוהרנטית בדבר סטיית רכב הנתבעים לנתיב נסיעתה וסחרור רכבה עקב כך, וכי גרסת נהגת רכב התובעות מתיישבת יותר עם הפגיעות של הרכבים, ולקבל את התביעה.

בית המשפט ביקש את תגובת הצד שכנגד וקבע בין לבין את הדיון במעמד ב"כ הצדדים בלבד ליום 10.07.2019.

מנגד, בהודעת הנתבעים מיום 07.07.2019 ביקשו הנתבעים לטעון כי פסק הדין בתביעה המקבילה קבע באופן פוזיטיבי כי מדובר ב'גרסה מול גרסה' וכי אין להעדיף את גרסת עדי הנתבעים כאן (התובעים בתביעה המקבילה) על פני גרסת התובעת 2 (הנתבעת 1 בתביעה המקבילה). לטענת הנתבעים מאחר שלא הוגש ערעור על פסק הדין בתביעה המקבילה הרי שמדובר בפסק דין חלוט, ומה גם שהצדדים התחייבו כי כל הכרעה שתתקבל בתביעה המקבילה תחייב את הצדדים בתביעה דנן. לטענת הנתבעים מאחר שמדובר באותה מסכת עובדתית על ידי אותם העדים, קם מעשה בית דין, ומהווה השתק עילה מכוחו אין לחייב את הנתבעים לפצות את התובעות בהפסדיהן.

יחד עם זאת, לא נקבע כל ממצא פוזיטיבי לגבי האחריות לקרות התאונה לא נקבע שאין אחריות על אף אחד מהנהגים אלא כל שנקבע הוא כי הנתבעים כאן לא הוכיחו את תביעתם בתביעה המקבילה. משלא נקבע ממצא פוזיטיבי הרי לא מתקיים השתק עילה

5. בדיון שהתקיים במעמד ב"כ הצדדים בלבד ביום 10.07.2019 הגיעו ב"כ הצדדים להסכמה דיונית, שאושרה על ידי בית המשפט, לפיו התיק יוכרע על יסוד כל החומר לפניו ( כולל החומר שבתיק המקביל ) לרבות סיכומים בכתב שיוגשו לאחר מכן.

6. בסיכומי התובעות, שבות וחוזרות התובעות על טענותיהם. התובעות מבהירות כי אמנם בית המשפט בתביעה המקבילה קבע כי מדובר במצב של 'גרסה מול גרסה', אך הוא הוסיף בסעיף 9 לפסק הדין כי עדותה של התובעת 2 (בתביעה דנן) הייתה קוהרנטית בדבר סטיית רכב הנתבעים (בתביעה דנן) וגרסתה אף מתיישבת יותר עם הפגיעות של הרכבים, וכי סחרור רכב התובעות כאן מתיישב יותר עם גרסת התובעת 2 כאן. משכך, מבקשות התובעות לטעון כי אלמלא סטייתו של רכב הנתבעים לנתיב נסיעתו של רכב התובעות, התאונה לא הייתה מתרחשת. בהתאם לזאת, להטיל אחריות על נהג רכב הנתבעים.

הנתבעים גם הם שבים וחוזרים בסיכומיהם על טענותיהם אולם מוסיפים כי קביעותיו של בית המשפט בתביעה המקבילה בסעיף 9 לפסק הדין אינן קביעות פוזיטיביות המרימות את הנטל ההוכחה המוטל על התובעות, שהרי בית המשפט בתביעה המקבילה לא קבע את אחריותם של מי מנהגי הרכבים הגם שהיה מודע לקיומו של הליך הנדון כאן. עוד מוסיפים הנתבעים כי משמעות הדבר כי לא הורם הנטל על ידי מי מהצדדים כדי להוכיח גרסתו.

7. עתה נותר לדון ולהכריע בתובענה.

8. על סמך מכלול החומר המונח לפניי, ולאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות בתיק לרבות פרוטוקול הדיון בתביעה המקבילה ופסק הדין בתביעה המקבילה, בשים לב להגיון שבקרות התאונה ונסיבות התרחשותה ומוקדי הנזק ברכבים, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, בשים לב לטענת מעשה בית דין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל במלואה, מהנימוקים המובאים להלן:

מעשה בית דין

8.1. בפסיקה נקבע כי "הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" מושתתת על עקרון סופיות הדיון, ובמסגרתה אפשר להבחין בשני כללים עיקריים – "השתק עילה" ו"השתק פלוגתא". השתק עילה מקים מחסום דיוני בפני כל תביעה נוספת בשל אותה עילה, מקום שהתביעה נדונה לגופה והוכרעה על-ידי בית-משפט מוסמך. בין היתר, צריך הטוען "השתק עילה" להוכיח, כי יש זהות בין בעלי-הדין או חליפיהם (למשל שולח ושלוח או מוריש ויורש). בהיעדר זהות בין הצדדים לא יתקיים השתק עילה, גם אם התובע בשני המקרים זהה. לעומת זאת, במקרה כזה ייתכן שיתקיים השתק פלוגתא בסוגיה ספציפית.

ראו: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 649.

לעומת זאת, מעשה בית דין, הקם מכוח השתק פלוגתא, מותנה בהתקיימם של ארבעה תנאים: האחד, הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים. השני, בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא. השלישי, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה. הרביעי, ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון.

ראו: ע"א 4087/04 גורה נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פסקה 7 (08.09.2005).

8.2. אם נעיין בפסק דינו של בית המשפט בתביעה המקבילה נגלה כי אמנם התביעה נדונה לגופה אולם בית המשפט שם לא הגיע לממצא פוזיטיבי בנוגע לאחריות הנהגים לקרות התאונה. בית המשפט בתביעה המקבילה קבע על יסוד חומר הראיות שהוצג בפניו כי מדובר בגרסה מול גרסה "ואין להעדיף את גרסת עדי התובעת על פני גרסת הנתבעת". רוצה לומר כי כל שקבע בית המשפט בתביעה המקבילה הוא כי על רקע נטל ההוכחה שהיה מוטל על שכמם של התובעים שם, הנתבעות שם הצליחו להעמיד ראיות המהוות משקל נגד ראיות התובעים שם ולמעשה להביא למצב של 'גרסה מול גרסה' אשר מביא למסקנה כי לא ניתן להעדיף את גרסת התובעים על פני גרסתה הנתבעות שם ובסופו של יום לתוצאה של דחיית התביעה.

בית המשפט בתביעה המקבילה לא קבע כי אין להעדיף מי מגרסאות הצדדים, אלא קבע כי אין להעדיף את גרסאות עדי התובעים על פני גרסת הנתבעת, ההבדל בין השניים הוא עצום. ככל שבית המשפט בתביעה המקבילה היה קובע כי אין להעדיף את גרסאות מי מהצדדים הרי שאז יכול הייתי אולי לקבל את עמדת הנתבעים כאמור בסיכומיהם. ברם, בית המשפט בתביעה המקבילה בחר לקבוע, ולא בכדי, כי אינו מעדיף את גרסת עדי התובעות על פני גרסת הנתבעת. שהרי אם היה מעדיף את גרסת עדי התובעים על פני גרסת הנתבעת סביר כי היה מקבל את התביעה.

איני מקבל את טענת הנתבעים לפיה לא הורם הנטל על ידי מי מהצדדים כדי להוכיח גרסתו. הנטל להוכיח את התביעה המקבילה הייתה מוטלת על הנתבעים כאן בחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'. מאחר שבתביעה המקבילה דובר על גרסה מול גרסה קרי שבית המשפט לא העדיף גרסת התובעים על פני גרסת הנתבעות אזי למעשה הוא קבע כי לא הורם הנטל (שהיה ממילא מוטל על התובעים) בתביעה המקבילה והנתבעים כאן. בית המשפט בתביעה המקבילה כלל לא היה צריך לקבוע אם הנתבעות שם הרימו את הנטל, שהרי הן כלל לא היו צריכות להרים את הנטל. הנטל להוכחת התביעה היה מוטל על התובעים שם. מה גם, שגם אם נאמר כי נטל הבאת הראיות הורם על ידי התובעים שם ועבר לשכמן של הנתבעות שם (התובעות כאן) הרי המצב של גרסה מול גרסה שבית המשפט קבע בסופו של יום מעיד כי הנתבעות בתביעה המקבילה הצליחו גם הצליחו לסתור את הראיות שהביאו התובעים בתביעה המקבילה, אחרת בית המשפט לא היה מגיע למסקנה של גרסה מול גרסה והיה מקבל את התביעה.

מכאן, שעל אף שבית המשפט בתביעה המקבילה הכריע את התביעה לגופו של עניין, הוא לא הכריע לגבי עילת התביעה של הנתבעות שם שהם התובעות כאן.

חיזוק לכך, אני מוצא בעצם קביעתו של בית המשפט בתביעה המקבילה לגבי גרסת הנתבעת 1 שם (ראו סעיף 9 לפסק הדין בתביעה המקבילה). במילים אחרות, הטענה של הנתבעים כאן, בדבר השתק העילה אינה מתיישבת עם התיישבות גרסת הנתבעת 1 שם עם יתר הממצאים בתביעה הראשונה.

מה גם, שהעדפת גרסת הנתבעת 1 בתביעה הראשונה הייתה מביאה בהכרח לתוצאה של דחיית התביעה המקבילה.

8.3. מנגד, איני יכולה לקבל אף את עמדת התובעות כאן לפיה יש לאמץ את קביעתו, כביכול, של בית המשפט בתביעה המקבילה לגבי העדפת גרסת הנתבעת בתביעה המקבילה (סעיף 9 לפסק הדין).

כאמור, כדי שהשתק פלוגתא יתקיים צריכים להתקיים ארבעה תנאים: האחד, הפלוגתא העולה בכל התדיינות היא אותה פלוגתא, על רכיביה המשפטיים והעובדתיים. השני, בהליך הראשון קיימו הצדדים התדיינות בכל הנוגע לאותה פלוגתא. השלישי, ההתדיינות הסתיימה בהכרעה מפורשת או משתמעת ונקבע לגביה ממצא פוזיטיבי להבדיל מממצא הנובע מהיעדר הוכחה. הרביעי, ההכרעה בפלוגתא הייתה חיונית לצורך פסק-הדין הראשון.

חיש מהר ניתן להבין כי התנאי השלישי הנזכר לעיל אינו מתקיים בעניינינו. הרי לא נעשתה הכרעה מפורשת או משתמעת המביאה לכדי קביעה פוזיטיבית. בית המשפט בתביעה המקבילה לא קבע כי האחריות לקרות התאונה חלה על נהג רכב התובעים שם (הנתבעים כאן) להבדיל מקביעה כי לא הצליחו להרים את נטל ההוכחה המוטל על שכמם. לכל היותר, ניתן לראות בזה כממצא הנובע מהיעדר הוכחה, שהוחרג בפסיקה באופן מפורש.

האחריות לקרות התאונה

8.4. לאחר שבחנתי את גרסאות העדים שנשמעו שלא בפניי, ומן הסתם ללא התרשמות ישירה, אולם לאחר שהצדדים הסמיכוני לפסוק על פי החומר המונח בפניי, אני קובע כי תיאור התאונה על ידי נהגת רכב התובעות מתיישבת יותר עם מוקדי הנזק ברכבים, עם מיקום הרכבים בזירת התאונה, ועם ההיגיון הבריא והשכל הישר, על פני תיאור התאונה על ידי עדי הנתבעים.

8.5. יש לציין כי גרסתם של עדי הנתבעים הייתה בעלת סתירות מספר. בעוד שנהג רכב הנתבעים תיאר כי מטרת הנסיעה הייתה להגיע לאזכרה בבית הכנסת, אשתו סיפרה כי המטרה הייתה להגיע לבית העלמין בחולון. שני העדים מטעם הנתבעים לא ידעו למקם את רכבם בזירת התאונה, כאשר כל אחד מיקם את הרכב בקטע שונה בכביש.

כמו כן, מוקדי הנזק ברכבים ברכב התובעים – בחלקו הקדמי ולאורך דופן ימינית וברכב הנתבעים בחלקו קדמי שמאלי – מתיישבים יותר עם גרסת נהגת רכב התובעות.

התיאור של עדי הנתבעים כי רכב התובעות היה מאחוריהם ואז בעקבות בלימתו הסתחרר ופגע ברכב הנתבעים אינו עושה כל היגיון. אם רכב התובעות היה בעקבות רכב הנתבעים הרי שעצירתו הפתאומית הייתה מביאה לכך שכלי הרכב דווקא יתרחקו זה מזה ולא למצב שרכב התובעות יהיה מוצב לפתע לפני רכב הנתבעים, כפי שתיאר נהג רכב הנתבעים (עמ' 2, שורות 25-24 לפרוטוקול בתביעה המקבילה).

כמו כן, תמוה מאוד הכיצד עצירה של רכב התובעות יכולה להביא לסחרורו. סביר יותר כי הסחרור הוא תוצאה של פגיעת רכב הנתבעים ברכב התובעות.

זאת ועוד, מוקד הנזק הקדמי השמאלי ברכב הנתבעים לא מתיישב עם פגיעת רכב התובעות שנסע לפי גרסתו של נהג רכב הנתבעים מאחור. הנזק למוקד קדמי שמאלי ברכב הנתבעים סביר יותר שיקרה כתוצאה מסטייה ולא מבלימת רכב התובעות, כפי שתיאר נהג רכב הנתבעים.

8.6. אמנם, נהגת רכב התובעות העידה בעדותה בתביעה המקבילה כי מקור הנזק לחלקו הקדמי ברכבה הוא פגיעת כלי רכב אחרים שפגעו בה בזמן שרכב התובעות היה בסחרור (עמ' 7, שורות 14-13 ו- 29-28 לפרוטוקול בתביעה המקבילה). עם זאת, מקום ששוכנעתי כי מי שגרם לסחרורו של רכב התובעות הוא רכב הנתבעים הרי שאני מוצא בכך זיקה ישירה בין הנזק למוקד הקדמי ברכב התובעות לרשלנותו של נהג רכב הנתבעים אשר סטה לנתיב נסיעת רכב התובעות.

8.7. על כן, האחריות לקרות התאונה רובצת לפתחו של נהג רכב הנתבעים ועליו בלבד.

הנזק

8.8. באשר למחלוקת בעניין היקף הנזק הנטען, אומר שמאחר שהיקף הנזק הנטען שנגרם לרכב התובעות נתמך בחוות דעת שמאי רכב ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצד שכנגד לא הגיש שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק ומאחר שהצד שכנגד אף לא ביקש לחקור את השמאי שבדק את רכב התובעות, הרי שסכום התביעה בדין יסודו.

8.9. באשר לראש הנזק אבדן הנחת היעדר תביעות הרי שברור כי מדובר בראש נזק עתידי שטרם הוצגו אסמכתאות להפסד. ברי כי ככל שייגרמו לתובעת 2 הפסדים בגין ראש נזק זה, הרי שיהיה על הנתבעת 2 לפצות אותה כנגד הצגת אסמכתאות בהתאם לגובה ההפסד לתקופה של 3 שנות ביטוח שלאחר שנת הביטוח בה התרחשה התאונה. משכך, אין מקום להגיש תביעה נפרדת, אלא אם תתעורר מחלוקת אמיתית בדבר גובה ההפסד, שרק לעניין זה ניתן היתר לפיצול סעדים.

סיכום

9. התביעה מתקבלת.

10. הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, ישלמו לתובעות את הסכומים הבאים:

10.1. סכום התביעה, בסך של 31,635 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

10.2. הוצאות משפט, ובכלל זה אגרת בית המשפט כפי ששולמה ושכ"ט עו"ד, בסך של 5,500 ₪.

הסכומים הכוללים ישולמו תוך 30 יום.

11. הנתבעת 2 תישא בשכר עדיהם כפי שנפסק בדיון מיום 04.02.2019.

12. המזכירות תמציא את פסק הדין לבאי כוח הצדדים בדואר רשום ותסגור את התיק.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ט, 17 יולי 2019, בהעדר הצדדים.