1. לפניי בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בימ"ש לתביעות קטנות בחיפה (כב' השופטת מריה פיקוס -בוגדנוב), שניתן ביום 21.1.2018, במסגרתו חייב בימ"ש קמא את המבקשת לשלם למשיבה את הנזק שנגרם לרכב המשיבה בעקבות תאונה דרכים שארעה ביום 20.3.17.

התשתית העובדתית הרלוונטית:

2. ביום 20.3.17, על פי המתואר בכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא, ארעה תאונת דרכים, עת שרכב המשיבה עצר בפקק תנועה ורכב המבקשת, שנסע אחריו, לא שמר מרחק, לא הספיק לבלום ופגע ברכבה מאחור.

3. עוד צוין כי בעקבות התאונה, נגרם לרכב המשיבה נזק בפגוש האחורי, שהוערך ע"י המוסך, אליו פנתה המשיבה, בסך 1,500 ₪. עוד עולה מכתב התביעה שהוגש לבית המשפט קמא, כי לאחר התאונה שני הרכבים עצרו בשולי הכביש, המבקשת יצאה מהרכב, נתנה למשיבה סמרטוט, ואמרה לה "לנגב את הנזק " ונסעה מהמקום מבלי למסור את פרטיה, על אף בקשת המשיבה. עוד עולה מכתב התביעה שהוגש לבית משפט קמא, כי המשיבה פנתה למשטרה עם מספר הרישוי של הרכב ורק אז קיבלה את פרטי המבקשת.

4. המבקשת הכחישה את עצם אירוע התאונה, הוסיפה וטענה כי המשיבה לא צרפה חוות דעת וכי הנזק הנטען מוכחש מכל וכל. לאורך כל הדרך המבקשת הכחישה שרכבה היה מעורב בתאונה וכי ההשערה שהעלתה ביחס לתמונה שצולמה בידי המשיבה לרכבה , הינה שאולי המשיבה צילמה את רכבה בשלב יותר מאוחר בזמן החנייתו ברחוב.

פסק דינו של בית משפט קמא:

5. בימ"ש קמא, לאחר ששמע את הצדדים בצורה ממצה, אגב מתן זכות טיעון לשני הצדדים, כולל חקירת הצדים, קיבל את התביעה באופן חלקי וחייב את המבקשת לשלם למשיבה סך של 2,000 ₪ (עלות נזק + 500 ₪ בגין עוגמת נפש) וזאת תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

6. בית המשפט קמא, עיין בתמונות שצולמו מיד לאחר האירוע (מוצג ת/1), קיבל את גרסת המשיבה ולפיה רכבה נפגע בתאונה על ידי רכב אחר מאחור. בית משפט קמא שילב גרסת המשיבה עם התמונות שצולמו לאחר התאונה ומהם למד כי רכב המבקשת, היה בזירת התאונה והוא הרכב הפוגע.

בית משפט מצא כי התמונות שהוצגו בפניו תומכות ומחזקות את גרסת המשיבה, ומשכך קיבל את גרסת המשיבה ביחס לקרות התאונה וזהות הרכב הפוגע.

7. לאחר שבית משפט קמא, כאמור לעיל, קיבל את גרסת המשיבה בעניין אופן התרחשות התאונה לפיה רכב המבקשת פגע ברכב המשיבה מאחור, וקיומו של מוקד הנזק בחלק האחורי תומך בכך. משכך הגיע, בית משפט קמא, למסקנה שהאחריות לתאונה רובצת לפתחו של נהג רכב המבקשת עת נהג בקלות ראש וללא תשומת לב מספקת ומבלי ששמר רווח, כל זאת בניגוד לתקנה 21(ב) ותקנה 49(א) לתקנות התעבורה.

8. על אף שהמשיבה בדיון בפני בית משפט קמא ציינה כי המבקשת היא זו שנהגה ברכב שבבעלותה, בית משפט קמא לא קיבל את גרסת המשיבה שהמבקשת היא הנהגת, אלא החיל את החזקה הקיימת בתקנה 27ב' לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961, הקובעת חזקה בדבר אחריות של בעל רכב לביצוע עבירות תעבורה, זולת אם הוכח מי נהג ברכב, גם במישור האזרחי וחזקה זו חלה גם בדיני נזקין. משלא הצביעה המבקשת מי נהג ברכב בעת התאונה, הגיע - בית משפט קמא, למסקנה כי המבקשת לא סתרה את החזקה ועליה לשאת באחריות בגין התאונה שהתרחשה בשל רשלנות הנהג ברכבה.

9. ביחס לנזק, בית משפט קמא קיבל הצעת מחיר שהציגה המשיבה כראיה לקיומו של הנזק ועלות תיקונו ובכך פטר את המשיבה מהגשת חוות דעת שמאי מוסמך, בשל העובדה כי מדובר בנזק שאינו גבוה וכי הזמנת שמאי הייתה מעלה את גובה הנזק באופן משמעותי. לבסוף קיבל בית משפט קמא את התביעה וחייב את המבקשת בתשלום הנזק בתוספת פיצוי בגין עוגמת נפש, ובסך הכל חייב את המבקשת בתשלום 2,000 ₪ + הוצאות משפט בסך 300 ₪.

בקשת רשות הערעור:

10. המבקשת שלא רוותה נחת מפסק דינו של בית משפט קמא, הגישה את בקשת רשות הערעור שלפניי.

11. המבקשת ביקשה לבטל את פסק הדין מחמת שלא ניתן תוך 7 ימים מתום הדיון לפי הוראת סעיף 15(א) לתקנות השיפוט בתביעות קטנות. בנוסף טוענת המבקשת, כי המשיבה לא הוכיחה את אירוע התאונה ולא הוכיחה כי רכב הנתבעת היה מעורב בתאונה.

המבקשת ממשיכה וטוענת כי לא היה בית המשפט רשאי לקשר בין שתי התמונות שהוצגו ע"י התובעת כדי להוכיח כי רכב המבקשת היה במקום, ומעלה תהיות כמפורט בסעיף 2 לבקשת רשות הערעור ביחס למסקנות בימ"ש קמא כי רכב הנתבעת היה מעורב בתאונה הנטענת ע"י המשיבה.

בהעדר ראיות חותכות, לטעמה של המבקשת, דין התביעה דחייה. עוד הוסיפה כי עצם אי תיקון הרכב והעדר חוות דעת שמאי ואי הבאת הסוכן למתן עדות, כל אלה מובלים למסקנה ששגה בית משפט קמא ויש להורות על דחיית התביעה.

המבקשת מבקשת את התערבות בית משפט זה, שכן לטעמה בית המשפט קמא התעלם מהראיות שהוגשו והסיק מהן מסקנות שגויות המחייבות את התערבות בית משפט זה.

הכרעה:

12. לאחר שעיינתי בבקשת רשות ערעור על נספחיה, עיינתי בפסק דינו של בימ"ש קמא ובתיק בבית משפט קמא (לרבות התמונות שנסרקו) , ובהתאם לסמכותי מכוח תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אני מוצא, כי הבקשה אינה מצריכה תשובה ודינה דחייה.

13. כידוע, הליך של תביעות קטנות נועד לאפשר להביא לפני בית-המשפט לתביעות קטנות עניין בעל ערך כספי לא רב, במסגרת הליך פשוט וחסכוני, שיאפשר לבית-המשפט להכריע בעניין העומד בפניו במהירות וביעילות. הלכה פסוקה היא כי אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו של בית-המשפט לתביעות קטנות היא מחמירה, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור. על כך עמד כב' השופט צ' זילברטל ברע"א 2095/15 אולמי נפטון בת ים בע"מ נ' משיח (20.5.15) שם אמר:

" ההליך המשפטי בבית המשפט לתביעות קטנות נועד להיות הליך פשוט ומהיר, וכדי לשמור על תכלית זו נקבעה ההלכה לפיה אמת המידה למתן רשות ערעור על פסקי דינו היא מחמירה במיוחד, כשרשות זו תינתן רק במקרים חריגים ביותר בהם נפל פגם מהותי הדורש את התערבותה של ערכאת הערעור (רע"א 1196/15 צח בר נ' פורטל (18.3.2015)."

על האמור לעיל, יש להוסיף את ההלכות הרגילות לפיהן בית המשפט של ערעור לא יתערב בדרך כלל בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי בית המשפט קמא, למעט במקרים יוצאי דופן, כגון כאשר נפל בהכרעתה של הערכאה הראשונה פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהקביעות האמורות אינן מבוססות על פניהן ( ע"א 3699/11 אלישבע חסן ואח' נ' עו"ד טל שחם ואח', ( 1.6.16)).

14. ממקרא פסק דינו של בימ"ש קמא, עולה כי המדובר בפסק דין המבוסס על קביעות עובדתיות הנתמכות ע"י כתבי הטענות והעדויות שנשמעו בפניו. נימוקי המבקשת לבקשת רשות הערעור, מופנות כנגד אותן קביעות עובדתיות. בימ"ש קמא התרשם באופן בלתי אמצעי מהראיות והעדויות שהוצגו בפניו, לרבות עדות המשיבה, מהתמונות שצולמו ע"י המשיבה סמוך לאחר התאונה המתעדות את רכב המבקשת בזירת התאונה וביכר את עדות המשיבה.

15. המקרה שבפני אינו נמנה על מקרים אלה; שכן המבקשת לא הצליחה להצביע על פגם מהותי שנפל בפסק הדין הדורש את התערבותה של ערכאה זו ופסק דינו של בית משפט קמא מנומק ומפורט היטב וקביעותיו מעוגנות בראיות שהונחו בפניו והמתוארות בפירוט בפסק הדין. טענותיה של המבקשת, רובן ככולן, מופנות כנגד קביעות עובדתיות של בית המשפט קמא, הנסמכות, בין היתר, על עדות המשיבה עצמה, התמונות שצולמה על ידי המשיבה , מסמכים נוספים שתומכים בתביעה.

16. יש לזכור כי המבקשת הכחישה מכל וכל את עצם היותה בזירת התאונה הנטענת, שעה שהמשיבה צרפה צילום לרכב התובעת (המבקשת הודתה כי הרכב המצולם הוא הרכב שלה, עמ' 2 ש' 5 לפרוט'), וממנו הסיק בימ"ש קמא, בצירוף עדות המשיבה, כי אכן רכב המבקשת היה בזירת התאונה. מאחר והנתבעת הכחישה באופן גורף את הימצאותה ואת מעורבותה ובית משפט קמא קבע כי רכב המבקשת היה מעורב בתאונה, למעשה בית המשפט קמא קיבל את מלוא גרסת המשיבה ביחס לקיומה של התאונה ודרך התרחשותה.

יש לזכור ולהזכיר שעל הערכאה הדיונית לתת את הדעת למכלול הראיות שהוגשו ולבחון את משקלן של ראיות אלו; כך נעשה במקרה דנן תוך התייחסות מפורשת לראיות הרלוונטיות ובעלות המשקל. הדבר הינו נכון ביתר שאת שעה שעסקינן בביהמ"ש לתביעות קטנות שהוראות הדין לגביו קובעות שפסק דינו יהיה מנומק בצורה תמציתית.

17. על אף שהמבקשת לא טענה ביחס לרובד המשפטי בו בית המשפט קמא החיל את החזקה, אבהיר כי מסקנת בימ"ש קמא מקובלת עלי ובדין החיל אותה על מקרה דנן.

הן בכתב התביעה והן בעדותה לא הייתה המשיבה החלטית בעניין זהות הנהגת ברכב המבקשת, הגם שלאחר מכן ציינה שהיא מזהה את המבקשת כנהגת, בית משפט קמא, לא קבע כי המבקשת היא הנהגת, אלא החיל את החזקה העובדתית, כמפורט בהמשך.

ככלל, על פי דיני נזיקין, אדם אחראי לעוולותיו בלבד ואינו אחראי לעוולות הזולת. מקום בו מתרחשת תאונת דרכים, נהג הרכב המעורב בתאונה, הוא על פי רוב הגורם אליו יש לפנות בכל הקשור לדרך שבה נעשה השימוש ברכב, אך לכלל זה קיימים חריגים.

האחד, כאשר קיימת אחריות שלוחית בין עובד ומעביד (זה לא המקרה שבפנינו). השני, האחריות הישירה מכוח החזקה העובדתית שנקבעה בהלכה הפסוקה (להלן – "חזקת הנהיגה"): בהלכה הפסוקה המחייבת של ביהמ"ש העליון נקבע, כי קיימת חזקה עובדתית, לפיה "בהעדר ראיה סותרת, הרי שהנוהג ברכב הוא בעליו או הנוהג ברשותו" ע"א 31/85 בדיר נ' טסה פ"ד מג(2) עמ' 81 . ראו עוד ע"א (י-ם) 11444/07, מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' מפארגה ובר"ע 3057/05 בסט קאר חברה להשכרת רכב בע"מ נגד דגן עופר.

כיום מצאה חזקת הנהיגה אחיזה גם לעניין הטלת אחריות פלילית בתקנה 27ב לפקודת התעבורה [נוסח חדש] המטילה אחריות פלילית על בעל רכב גם אם אינו מי שביצע את העבירה בפועל.

משהמבקשת נמנעה מלציין את זהות הנהג - הרי בדין החליט בית משפט קמא להחיל את חזקת הנהיגה ולקבוע את אחריות המבקשת בהתאם לה.

18. הנקודה הנוספת שמצאתי להתייחס אליה היא הדרך בה בחר בית משפט קמא לאמוד את הנזק שנגרם כשסמך את ידו על הצעת המחיר מבלי לדרוש מהמשיבה חוות דעת שמאי. גם כאן אציין כי אין ממש בטיעוני המבקשת. על יסוד סעיף 62(א) לחוק בתי המשפט, בית המשפט יהיה רשאי לקבל ראיה אף אם לא הייתה קבילה בבית משפט אחר ובית המשפט אינו קשור לסדרי הדין הנהוגים בבית משפט אחר והוא רשאי לפעול בדרך הנראית לו יעילה ביותר להכרעה צודקת ויעילה. שיקולי בית המשפט בעת קבלת הצעת המחיר תחת קיומה של חוות דעת, קשורה בשווי המחלוקת וכימות הנזק שאינה מצדיקה, בנסיבות מיוחדות של תיק זה, העמסת הוצאות נוספות כגון חוות דעת שמאי, ובדין הסתפק בית המשפט קמא, בנסיבות ספציפיות אלו, בהצעת המחיר וקיבל אותה כראיה להוכחת הנזק שנגרם.

19. אני סבור כי בית המשפט קמא במישור הנזק לא נתפס לכלל טעות. העדפת הצעת מחיר עקב שווי הנזק הנמוך ובהעדר ראיה סותרת מטעם המבקשת, קבלת הראיה ובפרט כאשר הצעת המחיר נראית סבירה ומהימנה, הייתה בסמכותו של בימ"ש קמא ואין מקום להתערב בה.

20. המבקשת לא חלקה על סכום הפיצוי שנגרם בגין עוגמת נפש ולא טענה בנדון.

21. הטענה כי פסק הדין לא ניתן תוך 7 ימים כמצוות התקנות, אין בה כדי לפגום בפסק המנומק שניתן על ידי בית משפט קמא, ואינה מהווה עילה להתערב בו.

סוף דבר:

22. בהינתן כל האמור לעיל, אני דוחה את בקשת רשות הערעור.

23. משלא נתבקשה תשובה, לא מצאתי מקום לחייב בהוצאות.

24. המזכירות תעביר עותק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט אדר תשע"ח, 06 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.