1. זהו ערעור על החלטת ועדת העררים לאי כושר, מיום 22/1/18, אשר קבעה למערער דרגת אי כושר בשיעור 65% מיום 1/12/16 ("ההחלטה").

החלטת הוועדה

2. ביום 22/1/18 התכנסה הוועדה והקשיבה לתלונות המערער, כפי שנרשמו בסעיף ג' לפרוטוקול. המערער ציין, כי אינו עובד מזה שלוש שנים; בעברו הועסק בתפקיד מסגר-רתך. המערער התלונן על כאבי גב, קוצר נשימה, כאבים בבטן, בצוואר, וכן התלונן על בעיות ברגליים ובידיים ותחושת נימול.

הוועדה ציינה, כי המערער יליד 1964, אובחן כסובל מהפרעת הסתגלות (10%), כאבי ראש (10%), הגבלה בעמוד שדרה צווארי (10%), הגבלה בעמוד שדרה גבי (10%), הגבלה בעמוד שדרה מותני (0%), מצב לאחר ניתוח בטן+כאבי בטן (20%), צלקת בבטן (10%), מחלת ריאה (40%), שומנים בדם (0%), ליקוי שמיעה (0%), מצב חולני באף (5%) וטינטון (10%). דרגת נכותו הרפואית היציבה של המערער הינה בשיעור 74%.

הוועדה ראיינה את המערער ושוחחה עמו, והדגישה, כי "מדובר באיש שעבד ברצף שנים בעבודה פיזית כרתך מסגר כל עוד עמדו לו כוחותיו". הוועדה הוסיפה, כי הליקויים הרפואיים "אינם מאפשרים לו לחזור לעבודה זו או עבודה שמאמץ פיזי כרוך בה". לדעת הוועדה, המערער "מסוגל מבחינה רפואית... לעבודה באופן חלקי. עבודות כגון מיון, בקרה, טיב... ואף בדיקת קבלות בשערי מרכול, כמו בדיקת תעודות משלוח בשערי מפעל". הוועדה סברה, כי עבודות מעין אלה תואמות את יכולותיו של המערער, גילו, עברו התעסוקתי ומצבו הרפואי. הוועדה הדגישה, כי המערער מסוגל לעבודה באיזור ללא אבק עקב מחלת ריאות. לסיכום, הוועדה קבעה, כי יש לראות את המערער כמי שאיבד מכושרו להשתכר בהיקף חלקי של 65%.

 טענות הצדדים

3. טענת הערעור העיקרית היא ששגתה הוועדה בקביעת סוג העבודות שהמערער מסוגל לבצען. לפי הטענה המערער אינו מסוגל לעבוד במרכול או במפעל מאחר שמדובר במקומות מאובקים. נטען עוד, כי המערער אינו מסוגל לבצע את העבודות שפירטה הוועדה מאחר שהן דורשות כוח פיזי, עמידה ממושכת והתכופפויות. המערער הוסיף וטען, כי הוועדה לא התחשבה בעברו התעסוקתי.

4. לטענת המשיב, החלטת הוועדה מפורטת ומנומקת היטב. לפי הטענה, הוועדה התייחסה לנסיבותיו האישיות של המערער, לרבות גילו והרקע התעסוקתי שלו, הקשיבה לתלונותיו וקבעה את העבודות שהמערער מסוגל לבצע בתנאים ההולמים את מגבלותיו.

דיון והכרעה

5. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).

בהלכת אופנר עמד בית הדין הארצי לעבודה על מורכבות מלאכתה של ועדת העררים לאי כושר, וקבע, כי "המשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת וסבוכה ולא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו ולו זניח, בהנמקתה או בניסוח ההנמקה יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף בפניה" (בר"ע 39263-03-15 רוחמה אופנר - המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/16, פסקה 8 לפסק הדין).

על יסוד האמור נקבע, כי רק במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדת עררים לאי כושר, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).

6. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בכתב ובעל פה, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להידחות.

7. עיון בהחלטת הוועדה מעלה, כי הוועדה ציינה את תלונות המערער לפניה. המערער תיאר לפני הוועדה את עבודתו כמסגר, ופירט את תלונותיו בהרחבה. בהתייחס לליקויו הרפואיים ציינה הוועדה, כי המערער מוגבל לעבודה שאינה כרוכה במאמץ פיזי, וזאת בהתייחס לליקוייו האורטופדיים של המערער. לנוכח מחלת הריאות ממנה המערער סובל, קבעה הוועדה, כי המערער מוגבל לעבודה באיזור ללא אבק. הוועדה אף היתה ערה לתלונות המערער על תחושת נימול בכפות הידיים. בהתייחס להשכלתו של המערער (בעל 12 שנות לימוד ללא בגרות) ולעברו התעסוקתי, ציינה הוועדה, כי הוא אינו מסוגל לחזור לעבודתו ברתכות ומסגור. לדעת הוועדה, המערער מסוגל לבצע עבודות פשוטות, אשר אינן דורשות הכשרה מיוחדת וניתן ללמדן תוך כדי ביצוע העבודה. עוד ניתן להיווכח מהחלטת הוועדה, כי נתנה דעתה למכלול נסיבותיו האישיות של המערער. הוועדה התייחסה לגילו של המערער בהיותו יליד 1964. הוועדה נתנה משקל לעברו התעסוקתי ולניסיונו בעבודות הכרוכות במאמץ פיזי.

8. לצורך קביעת דרגת אי הכושר בחנה הוועדה, בנוסף לכל האמור לעיל, את המלצתה של עובדת השיקום בדו"ח כושר השתכרות מיום 15/10/17. אמנם, עובדת השיקום המליצה להכיר במערער כמי שאיבד את כושרו להשתכר באופן מלא. אולם, הוועדה הסבירה מדוע אינה מקבלת את המלצת עובדת השיקום. לנוכח קביעותיה המקצועיות של הוועדה ומסקנתה המבוססת, נהיר וברור מדוע מצאה לנכון שלא לאמץ את המלצת עובדת השיקום.

9. אשר לטענת המערער, כי שגתה הוועדה בפירוט סוג העבודות שהוא מסוגל לבצע: אין לקבל את הטענה שעבודה בכניסה למרכול היא עבודה במקום מאובק. אף אין לקבל את הטענה שעבודה מעין זו כרוכה במאמץ פיזי רב. יובהר, כי הוועדה לעררים היא גורם אובייקטיבי ומקצועי, ולחבריה יש את המומחיות הדרושה (בתחום התעסוקה והשיקום) להכריע בשאלת אי כושרו של המערער. קביעת הוועדה בדבר סוגי העבודות התואמות את מגבלותיו של המערער הינה קביעה מקצועית המצויה בסמכותה הבלעדית של הוועדה. ניכר מהחלטת הוועדה, כי בחנה את השפעת ליקוייו של המערער על יכולתו לעבודה במלואה או בחלקה, תוך התייחסות לעברו התעסוקתי ויכולתו לבצע עבודה אחרת או לרכוש מיומנות תעסוקתית חדשה. העיסוקים אותם פירטה הוועדה מתחשבים בגילו של המערער, בהשכלתו, בעברו התעסוקתי ובכושרו האינטלקטואלי. לפיכך, משלא הצביע המערער על אי התאמה בין כושרו הגופני ומצב בריאותו לבין סוג העבודות והמקצועות שהוועדה סברה שהוא מסוגל לעסוק בהם, לא שוכנעתי, כי נפל פגם משפטי בהחלטתה.

10. אשר לפער הקיים בין שיעור הנכות הרפואית לבין דרגת אי הכושר: כבר נפסק, כי פער מסוים בין שיעור הנכות הרפואית לבין שיעור הנכות התיפקודית אינו מלמד, כשלעצמו, על פגם משפטי, אלא, לכל היותר, על היקף ההנמקה לו תידרש הוועדה על מנת להסביר פער זה. מהחלטת הוועדה עולה, כי בקביעת דרגת אי הכושר שוקללו נתוניו האישיים של המערער, לרבות ליקוייו הרפואיים ועברו התעסוקתי. על כן, לא מצאתי בהחלטת הוועדה חוסר סבירות קיצוני העולה לכדי פגם המצדיק את התערבותו של בית הדין.

סוף דבר

11. לאור כל האמור, הערעור נדחה.

12. אין צו להוצאות.

13. לצדדים מוקנית, בתוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה, זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על פסק הדין.

ניתן היום כ"ו תמוז תשע"ח, 09 יולי 2018 בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.