1. תביעה לסילוק יד ממקרקעין ותשלום דמי שכירות ראויים בסך של 84,000 ₪.
2. התובעים הינם בעלי הזכויות בבניין ובו חמש דירות ברחוב שבזי 15 בירושלים (להלן: "הנכס"). ארבע מן הדירות מושכרות בשוק החופשי, והנתבעת שוכרת דירה בהתאם לתנאי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב – 1972) (להלן: "החוק" או "חוק הגנת הדייר").
3. ביום 18.08.1982 הנתבעת חתמה יחד עם בעלה דאז, מיכאל פרץ, עם בעל הזכויות דאז, מר באשר אברהם, הסכם שכירות מוגנת בדירה בת שני חדרים בקומה השנייה של הנכס (להלן: "ההסכם" ו"הדירה" בהתאמה). דמי השכירות החודשיים נקבעו על סך של 165 ₪.
4. בשנת 2015 רכשו התובעים את הזכויות בנכס אשר נרשמו על שם בנם של התובעים. בשנת 2016 נרשמו הזכויות בנכס על שם התובעים.
5. התובעים טוענים כי בניגוד למתחייב מן ההסכם ו/או בניגוד לחוק, הנתבעת הפרה וממשיכה להפר הפרות בוטות של תנאי ההסכם. לטענת התובעים, הפרות אלו מסבות נזק הן לתובעים והן לדיירי הנכס כולו. לעמדת התובעים, לאור הפרותיה אין הנתבעת זכאית להגנה מכוח חוק הגנת הדייר.
6. לעניין ההפרות גופן נטען על-ידי התובעים כי מר פרץ עזב את הדירה מבלי ליידע את הבעלים, וכיום מתגוררת בדירה הנתבעת לאחר שאדם זר בשם אנריקו (שבינתיים הלך לעולמו; להלן: "אנריקו") התגורר עמה. לפי סעיף 3 להסכם, הנתבעת התחייבה שלא להעביר את החוזה או זכות הנובעת ממנו לאחר ו/או לא להרשות את השימוש בדירה ו/או בחלק ממנה לאחר, מבלי הסכמה מוקדמת בכתב מאת המשכיר. התובעים טוענים כי אנריקו מעולם לא חתם עם בעלי הדירה על הסכם שכירות מוגנת ועצם מגוריו בדירה מהווה הפרה של סעיף זה בהסכם השכירות.
7. בסעיף 5 להסכם נקבע כי הנתבעת לא תעשה כל שינוי במושכר ובאינסטלציה החשמלית מבלי הסכמה מוקדמת. לטענת התובעים, הנתבעת הרחיבה שלא כדין את הדירה אל תוך חדר המדרגות והעבירה צינורות גז על הקירות של הנכס ללא רשות ובניגוד לאישור הבעלים.
8. בסעיף 8 להסכם נקבע כי אסור לשוכר להחזיק בעל חיים בדירה מבלי לקבל רשות בכתב מאת המשכיר. לטענת התובעים, הנתבעת מחזיקה זמן רב ארנבת בחצר הבניין אשר מסבה לשכנים נזק, לכלוך ומטרד בריאותי.
9. בסעיף 6 להסכם התחייבה הנתבעת להחזיק את הדירה, את חדר המדרגות ואת החצר במצב נקי. לטענת התובעים, הנתבעת לא מנקה את הכניסה מצרכיה של הארנבת והכניסה המשותפת מלוכלכת רוב הזמן, מה שמהווה מטרד ולכלוך לכלל הדיירים. כמו כן, הנתבעת נוהגת לשפוך את מי השטיפה אל חדר המדרגות דבר הגורם ללכלוך ועובש ופוגע בצבע.
10. בנוסף נטען על-ידי התובעים כי בסעיף 6 להסכם התחייבה הנתבעת לדאוג שלא יגרם על ידה או על ידי בני ביתה הפרעה או נזק למשכיר או ליתר דיירי הבית. הנתבעת התקינה בלוני גז בכניסה הראשית של הנכס במעבר ללא אישור מהרשויות ותוך יצירת סכנה לכלל הדיירים; הנתבעת ובני משפחתה עושים שימוש ברכוש המשותף כאילו מדובר בשטח פרטי; לטענת דיירי הנכס, הנתבעת ואנריקו נהגו לעשן בשטח הכניסה המשותפת ואנריקו היה מרעיש במכוון כאשר היה יוצא בבוקר לחצר ומשתעל.
11. התובעים הוסיפו וטענו כי הנתבעת נוהגת באלימות מילולית כלפי התובעים ודיירי הנכס באופן שחוזר על עצמו גם בפני אחרים. כמו כן, הנתבעת ובני משפחתה גורמים לרעש העולה כדי מטרד, עד שהשכנים נאלצו במספר הזדמנויות להזמין משטרה.
12. כמו כן, נטען כי הנתבעת אינה משתפת פעולה עם אנשי מקצוע ובכך היא גורמת נזק הן לדירת התובעים והן ליתר הדירות ופוגעת בקניינם.
13. התובעים טוענים עוד כי בשל מעשי הנתבעת נגרמו להם הפסדים כלכליים משום ששתי משפחות אשר שכרו דירות בבניין בחרו לעזוב, ודירותיהן נותרו ריקות במשך מספר חודשים.
14. לטענת התובעים, לכתב התביעה קדמו התראות שנשלחו לנתבעת, ובכלל זאת, התראה שנשלחה מאת הבעלים הקודמים עוד בשנת 2005, אך אלה לא הועילו וההפרות נמשכו (ר' נספחים ג' – ח' לכתב התביעה).
15. בנסיבות, ומשפניות קודמות לנתבעת לא הועילו, עתרו התובעים ליתן צו הצהרתי לפיו הנתבעת הפרה את הסכם הדיירות המוגנת, ליתן צו המורה על סילוק ידה של הנתבעת מהדירה ולהורות לנתבעת למסור את הדירה פנויה מכל חפץ. כמו כן, עתרו התובעים לקבוע כי על הנתבעת לשלם לתובעים דמי שכירות ראויים בסך של 3,500 ₪, מהיום בו רכשו התובעים את הבעלות בנכס ועד ליום הגשת התביעה (קרי, 24 חודשים).
16. לטענת הנתבעת, עילות הפינוי הנטענות והנסמכות על טענה להפרת הסכם השכירות לפי סעיף 131(2) לחוק, אינן יכולות להקים עילת פינוי, אלא אם נקבע בהסכם עצמו כי הפרת אותן הוראות תצדיק פינוי. משהתובעים לא טענו בכתב התביעה כי הסכם השכירות כולל הוראה לפיה ההפרות הנטענות מקימות עילת פינוי לפי ההסכם, אין הם יכולים לסמוך טענתם לפינוי על הפרת ההוראות.
17. לגופם של דברים טענה הנתבעת כי בשנת 1999 כאשר הנתבעת התגרשה מבעלה, בעל הבית הקודם ידע כי הגרוש של הנתבעת עזב וכי בן זוגה החדש (אנריקו) נכנס לגור בדירה במקום הגרוש. לטענתה, לפי חוק הגנת הדייר, כאשר זוג דיירים מוגנים מתגרשים הם אינם זקוקים לרשותו של בעלת הבית כדי שאחד מהם יעזוב את הדירה. מכל מקום, בהתאם לסעיף 20 לחוק האיסור להכניס דייר נוסף אינו חל על בני זוג. בנוסף ולחילופין, כיום איש אינו מתגורר עם הנתבעת בדירה מאז שאנריקו נפטר ממחלת הסרטן.
18. הנתבעת הודתה כי הייתה לה ארנבת לפני מספר שנים, לטענתה, על יסוד הסכמתו של בעל הנכס דאז שכלוב הארנבת יהיה בחצר. הנתבעת מסרה את הארנבת זמן קצר לאחר סיום השיפוצים בנכס על ידי התובעים. הנתבעת טוענת כי לא קמה עילה לסלק אותה מהדירה משום שהארנבת כבר לא נמצאת ברשותה, ומכל מקום מדובר בהפרה קלה, הארנבת הייתה בתוך הכלוב ולא הפריעה לאיש ולא גרמה לנזק או לכלוך.
19. הנתבעת טוענת כי בלוני הגז היו ממוקמים ליד דלת דירתה במשך שנים, ובזמן השיפוצים שערכו התובעים התובע טען שמיקום הבלונים מסוכן ומפריע. התובעים הגישו כנגד הנתבעת תלונה במשרד התשתיות הלאומיות (ר' מכתב המצורף לתצהיר הנתבעת). לאחר התלונה, הנתבעת שינתה את מיקום הבלונים ומיקמה אותם בחצר. התובע ראה את מיקומם החדש של בלוני הגז ובחר שלא להגיב על כך. הנתבעת טוענת כי באי פעולת התובע יש מצג כי התובע מאשר את השינויים.
20. כמו כן, הנתבעת כפרה בטענה כי הרחיבה את שטח דירתה. לטענת הנתבעת, הרחבה אשר משמשת את הנתבעת ושכנתה הייתה קיימת עוד טרם כניסתה לדירה.
21. באשר לעילת הפינוי הנסמכת על סעיף 131(5) לחוק נטען כי מדובר בסעיף חריג שיש להחילו במקרים נדירים כאשר התנהגותו של הדייר הינה חמורה ונמשכת לאורך זמן. הפעולות שצוינו בכתב התביעה, וביניהם תליית כביסה, עישון, ניקיון ושיעול, אינן פעולות חריגות אלא פעולות טבעיות של כל אדם ואדם. הנתבעת טוענת כי אנריקו היה אדם חולה מאוד, וכאשר היה יוצא בבוקר לעשן בחצר המשותפת של הנכס הוא היה משתעל. הבנייה בנכס הינה צפופה מאוד ולכן השכנים היו שומעים את השיעולים.
22. הנתבעת כפרה בטענה כי אינה מצויה ביחסי שכנות טובים עם השכנים, וטענה כי מתקיימים ביניהם יחסי חברות. הנתבעת גם כפרה בטענה כי היא משתמשת במילות גנאי, למעט אירוע אחד שבו, לטענתה, התובע ניסה למנוע כניסה של טכנאי הוט.
23. כמו כן, הנתבעת הכחישה את הטענה כי אינה שומרת על הניקיון. לטענתה היא הדיירת היחידה שמנקה את מדרגות הבניין, אף שחובה זו חלה על התובעים. הנתבעת כפרה גם בטענה כי אינה משתפת פעולה עם אנשי מקצוע.
24. באשר לטענה כי התובעת עושה שימוש ברכוש המשותף, לטענת הנתבעת היא תולה את הכביסה במרפסת המובילה לבית, וזאת מאז שהתובעים שיפצו את הבית וסילקו את חבלי הכביסה שהיו מונחים במקום משנת 1981. התובע זרק תכולה רבה מן החצר, הוזמנה משטרה והשוטר קבע כי השימוש של הנתבעת בחצר סביר ומקובל. למעט אירוע נקודתי משנת 2005, לא מאוחסנים חפצים בחצר ואלה פונו לאחר קבלת התראה מבעל הבית.
25. הנתבעת הוסיפה וטענה כי התביעה כולה נגועה בחוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט. לראיה טענה הנתבעת כי התובע השכיר לאחרונה דירה למאמן כלבים שמחזיק שני כלבים בדירתו. לטענת הנתבעת, המטרדים שנובעים מהם עולים במידה רבה על אלו שנגרמו מארנבת אחת.
26. בנוסף טענה הנתבעת כי הרעשים הבוקעים מדירתה הינם רעשים סבירים ורגילים של בני אדם המתגוררים בדירה, וכיום איש אינו מתגורר עמה למעט ביקורים עיתיים של בני משפחה.
27. באשר לטענת התובעים לנזקים כלכליים טענה הנתבעת כי הטענה הועלתה בעלמא.
28. לחילופין, הנתבעת טענה כי גם אם קמה נגדה עילת פינוי, הרי שמן הראוי להעניק לה סעד מן הצדק ולא להורות על פינויה מהדירה. הסעד מן הצדק קם לאור מצבה החברתי והכלכלי של התובעת, ומטרתו למנוע מצב שבו הנתבעת תיוותר ללא קורת גג.
29. כמומחה מטעם בית המשפט מונה מר יניב גוב ארי, אשר הגיש חוות דעתו לתיק בית המשפט ביום 22.12.2020.
30. הצדדים הסכימו כי יינתן פסק דין על יסוד החומר שבתיק וכי ככל שייפסק סעד כספי הוא ייפסק בפסק דין לא מנומק לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד – 1984.

דיון:

1. אין מחלוקת כי סעיף 3 להסכם השכירות אוסר על הנתבעת להשכיר את המושכר או חלק ממנו או אף להרשות לאחר לעשות בו שימוש, ללא הסכמה מוקדמת בכתב מאת המשכיר.
2. בהתאם לסעיף 12 להסכם השכירות, כל ההתחייבויות לפי הסכם השכירות הן יסודיות והפרה של תנאי מתנאי הסכם השכירות מבטלת את הסכם השכירות ומחייבת את הדייר בפינוי. לכן, מתקיים התנאי שבסעיף 131(2) לחוק לפיו הפרה של תנאי מתנאי הסכם השכירות תזכה בפינוי אם אי קיום התנאי מעניק לבעל הבית לפי תנאי השכירות את הזכות לתבוע פינוי.
3. אין גם מחלוקת כי צד ג' אחר, אשר כונה על-ידי הצדדים אנריקו, עשה שימוש בדירה.
4. הנתבעת טענה כי הבעלים הקודם של הדירה ידע על מגוריו של אנריקו בדירה, וכי היה על התובעים לבדוק את הדירה והעושים בה שימוש טרם רכישתה. ואולם, הנתבעת לא הביאה כל ראיה לתמוך בטענתה זו. אדרבא, הנתבעת טרחה ופנתה, לכאורה, לבנו של הבעלים הקודם של הדירה, אשר נתן, לכאורה, אישור בכתב יד, ולא בתצהיר, כי הנתבעת לא עשתה שום תוספת בדירה (צורף להודעת הנתבעת מיום 12.5.21). למכתב זה אין כל משקל, מאחר ולא הוגש בתצהיר. עם זאת, ההפניה למכתב זה לא נועדה אלא לומר כי משטרחה הנתבעת ופנתה לבנו של בעל הבית הקודם של הדירה, עומדת לחובתה העובדה כי לא נמצא כל זכר במכתב זה לטענת התובעת כי בעל הבית הקודם ידע על מגוריו של אנריקו בדירה. התובעים התריאו על הפרה זו עוד טרם הגשת התובענה (ר' נספח ז' לכתב התביעה).
5. בפסיקה נקבע כי הוראת סעיף בהסכם שכירות לדיירות מוגנת האוסרת על השוכר למסור או להעביר או להשכיר את המושכר או חלק ממנו או להרשות למי שהוא אחר להשתמש או להמשיך להשתמש במושכר או חלק ממנו או לשתף מי שהוא בהחזקת המושכר או בשימוש בו או בכל הנאה ממנו, בין בתמורה או בלי כל תמורה, בלי לקבל רשות בכתב מראש לכך מאת המשכיר, אינה חלה על בני זוג או על אלה הנזכרים בסעיף 20 לחוק (ע"א 4100/97, 4133 רינדר ואח' נ' ויזלטיר; דרור נ' תדמור ואח', (29.10.98), פיסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט אריאל).
6. ואולם, טענת הנתבעת כי אנריקו היה בן זוגה, שנכנס להתגורר עמה בדירה לאחר גירושיה מבן זוגה בשנת 1999, לא הוכחה, ולו בראשית ראיה למעט אמירת הנתבעת ובתה בתצהיריהן. ויובהר – הנטל אמנם מוטל על התובעים להוכיח ההפרה, אך משהוכחה, הנטל להוכיח כי אין מדובר בהפרה עובר לכתפיה של הנתבעת.
7. גירושיה של הנתבעת ממר מיכאל פרץ (שנפטר בינתיים וביום 9.5.18 ניתן נגדו פסק דין בהעדר הגנה) לא הוכחו, כמו גם מועדם. אף היות אנריקו בן זוגה של הנתבעת לא הוכח בבדל של ראיה שיהיה בה כדי ללמד על ניהול משק בית משותף וקיומם של התנאים המלמדים על קשר זוגי. כך למשל, מי מבני משפחתו של אנריקו לא הובא לעדות, לא הוצגה צוואה או צו ירושה מהם ניתן היה להסיק על מהות הקשר, לא הובאו דפי חשבון בנק של הנתבעת ואנריקו מהם ניתן יהיה ללמוד על ניהול משק בית משותף, לא הוגשה רשימת נכסים שהיו בבעלות אנריקו מהם ניתן יהיה ללמועד על שאלת השיתוף בהם, לא הוגשו ראיות לנשיאה משותפת בהוצאות וכד'.
8. מכאן ומשאין חולק כי אנריקו התגורר בדירה, הנתבעת הפרה את הסכם השכירות הפרה יסודית, שדי בה כדי להביא לקבלת התובענה.
9. לכך יש להוסיף, כי מחוות דעת המומחה שמונה על-ידי בית המשפט עולה כי מבואת מעבר משותפת אשר הוערכה בחוות הדעת בגודל 2.14 מ"ר (עמ' 8 לחוות הדעת) סופחה לדירה. אין על כך מחלוקת עובדתית. טענת הנתבעת הינה כי היא לא ביצעה את ההרחבה וכי מכל מקום מדובר בשינוי שאינו עולה לכדי הפרה יסודית.
10. גם טענתה זו של הנתבעת כי אין מדובר בשינוי שבוצע על-ידה לא נתמכה בכל ראיה, למעט המכתב הנזכר לעיל של בנו של בעל הבית הקודם, שאין לו כל משקל ראייתי. גם כאן עולה התמיהה לפיה מעת שהנתבעת כבר טרחה ופנתה לבנו של בעל הבית הקודם, מדוע אין במכתב התייחסות ספציפית למבואה, אלא אמירה כללית לפיה הנתבעת לא עשתה שום תוספת בדירה.
11. מכאן, ומשהוכחה על-ידי התובעים הפרה של סעיף 5 להסכם השכירות, ומשהנתבעת לא עמדה בנטל להוכיח כי אין מדובר בהפרה שבוצעה על-ידה, קמה עילת פינוי. כאמור, לפי סעיף 12 להסכם השכירות מדובר בהפרה יסודית המזכה בפינוי.
12. לכך יש להוסיף כי מחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט עולה כי מצב תחזוקת הדירה ירוד ומוזנח (עמ' 7 לחוות הדעת), ובכך יש כדי הפרה של סעיף 6 להסכם השכירות, אשר גם היא מהווה הפרה יסודית המזכה בפינוי.
13. יתר טענות התובעים נתמכו בחלקן בראיות. כך למשל הוגש סרטון ממנו עולה כי הנתבעת תולה כביסה על מתלה אותו היא מציבה מול שער הכניסה לנכס. כמו כן הוגש תמונות בהן ניתן לראות שני בלוני גז ועליהם מחצלת, ואופניים מימין למדרגות; פרוסות לחם שהונחו באזור המדרגות, מטאטא ושקית; שני מטאטאים ויאה, שמונחים על ארון; מגבות וסמרטוטים; עגלת קניות, תיק גב, וסקייטבורד מחוץ לדלת; אופניים. כמו כן, מסרטון שהוגש על-ידי התובעים ניתן להתרשם כי היה ויכוח מילולי בין הנתבעת לבין מספר שכנות, שבמהלכו השתמשה הנתבעת בלשון לא עדינה.
14. יחד עם זאת, ספק בעיניי אם יש ביתר טענות התובעים כדי לזכות בפינוי, גם בהצטרפן יחד, מה גם שחלקן תוקנו, כמו למשל, הטענה להחזקת בעל חיים וכן הטענה ביחס לצינור הגז לגביה נטען כי בוצעה בהתאם לדרישת משרד התשתיות הלאומיות, האנרגיה והמים. בנוסף, גם ככל שהיה בדברי הנתבעת כדי לעלות לכדי אלימות מילולית, ספק אם היה בכך כדי להקים עילת פינוי לפי סעיף 131(5) לחוק. הנתבעת צירפה מכתב מאת אחד מהדיירים ממנו עולה כי שוררים בינו לבין הנתבעת יחסי שכנות טובים. אין מדובר בתצהיר ולכן אין לו משקל ראייתי, עם זאת, גם התובעים לא הביאו תצהירים משכנים אחרים בנכס.
15. סופו של יום, קמה עילת פינוי לאור הפרת סעיפים 3, 5 ו- 6 להסכם השכירות המזכות לפי הסכם השכירות בעילת פינוי. יכול והפרת סעיף 6 להסכם השכירות לא היתה עומדת לבדה, אך בהצטרפה להפרות האחרות יש גם בה כדי להקים עילת פינוי.
16. באשר לעתירת הנתבעת שלא להורות על פינויה משיקולים של צדק לפי סעיף 132(א) לחוק, הרי שכבר נקבע כי:

"יב. הוראה זו משמיעה לנו, כי בנסיבות מסוימות רשאי בית המשפט לסרב ליתן פסק דין של פינוי, הגם שהוכחה עילת פינוי. מדובר, בסופו של יום, בשאלה של צדק...

יג. בית משפט זה הנחה כי יש להעניק את הסעד בצמצום, על מנת שלא יהא היוצא מן הכלל שנקבע בסעיף הופך להיות הכלל (ע"א 5/79 רייכמן נ' רוזנבלום, פ"ד לד(2) 208; השופט בייסקי). כפי שצוין זה מכבר, "מבית-משפט זה צריך ... לצאת הקול, המזהיר את ציבור הדיירים המוגנים הזהר היטב, לבל יטעו לחשוב, שאם יפרו את התחייבויותיהם החוזיות לא יסתכנו סיכון של ממש שיפונו מן המושכר, אם בעל הבית בכלל יטרח לפתוח בהליך ממושך, יקר ומייגע של תביעת פינוי, נהפוך הוא, עליהם לדעת, כי בדרך כלל, בכפוף לחריגים מעטים בלבד (שהמקרה שבפנינו אינו נמנה עמם), תוסר מעליהם הגנת החוק" (ע"א 87/83 ארי"צ בע"מ נ' ביירלס, פ"ד לח(2) 159 (מ"מ הנשיא בן פורת); ראו גם רע"א 1406/10 מודרן בילדינגס הולדינגס נ' לנקרי ([פורסם בנבו], 28.4.10) והאסמכתאות שם).

יד. דברים אלה עולים בקנה אחד עם המגמה הנוהגת בפסיקה, בכל הנוגע לחוק הגנת הדייר, להגביל ולצמצם את הפגיעה שהוא מסב לבעלי הדירות, כדי שלא יתקיים בבעלי הבתים, בפרפרזה על דברי חכמים, "המקבל דייר מוגן כקונה בעל בית לעצמו" (חכמים אמרו: "הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (בבלי קידושין כ', א'); כפי שציינתי בעבר...

לכך ניתן להוסיף את ההגנה החוקתית שבסעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע ש"אין פוגעים בקניינו של אדם". ההגנה היא על קניינו של בעל הבית (אף שבא כוחם המלומד של המבקשים סבר, אם הבינותי נכון, שניתן להחילה על הדייר המוגן). אכן, משקיבל בעל בית דמי מפתח (וישנם גם מקרי דיירות מוגנת היסטורית ללא דמי מפתח, שלגביהן גדולה כמובן עוד יותר הפגיעה בקניינו של בעל הבית), נטל עליו הגבלות באשר לקניינו. ואולם, משקמה עילה מעילות הפינוי, וכך בענייננו, יש צורך בטעמים טובים שלא לפנות, וכאן מקומו של סעד מן הצדק. סעד זה פשוטו כמשמעו: עשיית צדק עם הדייר כדי שלא ימצא עצמו מחוסר דיור; ואכן במקרה ה"קלאסי" אותה הגנה כללה אי פינוי. אלא שבחלוף השנים מצאו בתי המשפט דרכים "לרכך" את הפינוי על ידי פתרונות כלכליים, כמו בענייננו, ולכך נבוא עתה, לעניין הטענה בדבר "סעד מן הצדק הפוך"" (רעא 9064/11 עוזי קיסלביץ נ' הנסי פרופרטיס לימיטד (חברה זרה), (19.2.13) (להלן: "פרשת קיסלביץ"), פיסקאות יב' – יד').

1. התובעים עתרו להורות גם במקרה זה על סעד מן הצדק הפוך, דהיינו, על התניית הפינוי בתשלום שישולם לנתבעת על-ידי התובעים.
2. לאור גילה של התובעת והעובדה כי היא מתגוררת בנכס מזה עשרות שנים, יש מקום למתן סעד מן הצדק. שלילת הפינוי כנגד קביעת תשלום פיצוי שתשלם הנתבעת לתובעים לא יהיה בה כדי לעשות צדק בנסיבות העניין. שקלתי בחיוב העתרות לעתירת התובעים לקבוע סעד מן הצדק הפוך ולהתנות את פינוי הנתבעת בתשלום של התובעים לנתבעת.
3. יחד עם זאת, לאור גילה של התובעת (שלא הוברר במדויק), וההנחה כי יקשה עליה להסתגל לסביבת מגורים אחרת, ולאור הספק העולה האם תצליח הנתבעת לרכוש דירה חלופית בדמי פינוי שייקבעו, מצאתי ליתן צו פינוי תוך דחיית מועד הפינוי לתום חייה של הנתבעת (לעניין היקף שיקול הדעת המוקנה בקביעת סעד מן הצדק ר' פרשת קיסלביץ, פיסקה כא').
4. סוף דבר, ניתן בזאת צו לפינוי הנתבעת מן הדירה שביסוד התובענה, המצויה ברח' שבזי 15 ירושלים. הדירה תימסר לידי התובעים כשהיא נקיה מכל אדם וחפץ.
5. ביצועו של הצו יעוכב כל עוד הנתבעת בחיים (להלן: "תקופת העיכוב").
6. בתקופת העיכוב מעמדה של הנתבעת יהיה כשוכרת בשוק החופשי ובין הצדדים יחולו תנאי הסכם השכירות, למעט הגנת הדייר לפי חוק הגנת הדייר.
7. דמי השכירות השנתיים שתשלם הנתבעת לתובעים בתקופת העיכוב יהיו בגובה דמי השכירות הנהוגים בכל שנה לפי חוק הגנת הדייר, ובכלל זאת, אופן חישוב ההעלאה.
8. דמי השכירות השנתיים ישולמו עד ליום 31 בינואר בכל שנה.
9. ככל שהנתבעת תפר אלו מהוראות הסכם השכירות, הדבר יקים לתובעים כל עילה המוקנית לפי כל דין למשכיר בשכירות חופשית, ולא יהיה בעיכוב הפינוי שנקבע בפסק דין זה כדי לשלול כל סעד הנובע מכל עילה שנולדה לאחר מתן פסק הדין, לרבות פינוי.
10. לאור התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לחייב את הנתבעת בדמי שימוש ראויים.
11. לאור תוצאת פסק הדין כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, י"ג כסלו תשפ"ג, 07 דצמבר 2022, בהעדר הצדדים.