התובע מבקש פיצוי של 10,000 ₪ מהמדינה, בטענה שפריטי רכוש שלו נעלמו מתאו בכלא בעקבות חיפוש שנערך במקום.

הוא טוען שנעלמו לו בעקבות החיפוש הפריטים שלהלן:

20 קופסאות סיגריות, גופיות, תחתונים, רדיו, אוזניות, מנורת לילה, דיסקמן, 2 חליפות טרנינג נייק, נעלי ספורט נייק, שורטים, חולצות, מכונת תספורת, מכונת גילוח, דיוידי, 6 טלכרט, תיק ספורט גדול נייק.

התובע טוען שהינו אדם חולה עם קוצב לב ופרשה זו גרמה לו לעצבים ועוגמת נפש.

המדינה טוענת שאכן נערך חיפוש בתאו של התובע ביום 8.11.17, ונמצאו אצל התובע מספר פריטים שאינם מותרים בהחזקה בהתאם לדין, והם נזכרים בדו"ח החיפוש.

המדינה מוסיפה, שחזקה היא שכל פריט שהיה ברשות התובע, מופיע בדו"ח החיפוש.

המדינה מפנה לסעיף 38 לפקודת בתי הסוהר, לפיו אסור לאסיר להחזיק "חפץ אסור", והיא מפנה להגדרה בפקודה ל"חפץ אסור".

המדינה מפרטת את הוראות הדין, לפיהן מוצרי החשמל שהתובע טוען שנעלמו לו, מותרים לרכישה אך ורק באמצעות מרכז המכר, בעוד שעל פי הרישומים, האסיר לא רכש פריטים אלה במרכז המכר ומשמעות הדבר הינה, שאם החזיק בהם כי אז החזיק בהם בניגוד לדין.

המדינה מפנה לפסק הדין, רת"ק (מחוזי באר שבע) 37330-04-16, שרות בתי הסוהר נגד גרובר (להלן: פרשת גרובר), שבו נקבעה הלכה מנחה באשר לפיצוי אסיר בגין ציוד שהוחזק בניגוד לכללים ואבד לאסיר.

בפרשת גרובר נפסק, שכל הכנסת ציוד לכלא מתועדת, ומכאן שאין קושי לאסיר להציג אסמכתא לכך שפריטי ציוד מסוימים היו ברשותו.

מסקנת בית המשפט שם הינה, שכאשר אסיר אינו מציג אסמכתא להחזקת ציוד, הרי זו ראיה לכך שאותו ציוד הוחזק שלא כדין.

בית המשפט קובע שם, שאין לפצות אסיר על אובדן ציוד שהחזיק שלא כדין.

בית המשפט מוסיף שם, שאין לחייב את שב"ס באחריות לשמירה על ציוד שהוחזק שלא כדין.

הנתבעת מוסיפה, שעל פי הדין ועל פי מה שהוסבר לתובע, לשב"ס תקרת אחריות כספית בגין אובדן ציוד של אסירים, בסך 1,000 ₪.

בדיון עצמו טען התובע, שהתלונן על אובדן הציוד כבר ביום המקרה.

התובע ניקנס על ידי שב"ס בגין פריטי ציוד שנתפסו אצלו והוחזקו שלא כדין, על אף שטען שפריטים אלה אינם שלו.

הוא טוען שהפריטים שנעלמו לו, נקנו על ידו מאסירים אחרים שהשתחררו.

עד מטעם המדינה, סיפר שהשתתף בחיפוש בתאו של התובע ותיעד ורשם כל מה שנמצא שם.

בפתח התא היה נוכח אסיר אחר.

התובע טען שיש לו עד שיתמוך בטענותיו ושמו מוחמד אמז'.

לעד ניתנה שהות להפקיד סכום כסף במזכירות בית המשפט, להבטחת הוצאות המדינה במידה ותביעתו תידחה, כתנאי לקיום דיון נוסף שאליו יזומן העד מטעם התובע.

התובע לא הפקיד את הכסף וגם לא ביקש להפחית את הסכום או לפטור אותו מההפקדה.

עדותו של העד מטעם שב"ס הייתה מהימנה בעיני, ואני מעדיף אותה על עדות התובע על פי התרשמותי מן העדים.

מכאן שהתובע לא עמד בנטל השכנוע המוטל עליו, להראות שאכן נעלמו לו פריטי רכוש במהלך החיפוש, מעבר לפריטים שהוחרמו או נכללו בדו"ח החיפוש.

מעבר לצורך אציין, שטענת התובע לפיה החזיק בפריטים שנעלמו לו, לאחר שרכש אותם מאסירים אחרים, טענה זו לא הייתה אמינה בעיני, וגם לו קיבלתי אותה, לא היה בכך להכשיר את החזקת אותם פריטים על ידי התובע.

אשר על כל אלה התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות בסך 1,000 ₪ בתוך 30 יום.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לידי הצדדים, אשר רשאים לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

ניתן היום, י"א תמוז תשע"ח, 24 יוני 2018, בהעדר הצדדים.