עיקרי העובדות

1. ביום 3.8.10 נכרת הסכם שכירות (להלן: 'הסכם השכירות') בין רשת חנויות רמי לוי שיווק השקמה 2006 בע"מ (להלן: 'המבקשת') לבין צלילי ירדן אחזקות בנדל"ן בע"מ (להלן: 'המשיבה'). לפי הסכם השכירות שכרה המבקשת מהמשיבה מושכר המצוי באזור תעשייה עכו דרום (להלן: 'המושכר'), לשם ניהול מרכול.
2. ביום 2.11.17 ניתן פסק דינה של כב' השופטת י' קראי-גירון מבית המשפט המחוזי בחיפה (ת"א 43605-11-13), לפיו על המבקשת לשלם למשיבה דמי שכירות חודשיים והפרשי דמי שכירות חודשיים בהתאם לקבוע בהסכם השכירות, לתקופה שסיומה ביום 30.11.13 (להלן: 'הליך קמא'; 'פסק הדין'). בפסק הדין נקבע כי על המבקשת לשלם למשיבה דמי שכירות בסך 50 ₪ למ"ר עבור שטח המושכר העומד על 5,620 מ"ר. יודגש כבר עתה שבפסק הדין נאמר: [ההדגשות כאן, ובכל מקום אחר להלן, אינן במקור] "כי גם אם לא הייתה הסכמה לשלם דמי שכירות עבור שטח מעבר לשטח שנבנה על-פי האמור בהסכם ובמפרט הטכני, חובה לשלם 50 ₪ ל-מ"ר בעבור כל השטח בו נעשה שימוש בפועל על-ידי שיווק השקמה משום שאלו דמי שכירות ראויים וסבירים לאור השימוש שנעשה במלוא השטח" (סעיף 13 לפסק הדין). דברים אלו נאמרו לחומרא, קרי – פסק הדין חייב את המבקשת לשלם דמי שכירות על כל השטח ששימש אותה בפועל אף שהינו חורג בחלקו מהשטח עליו סוכם מלכתחילה בין הצדדים.
3. ביום 20.2.18 הגישה המשיבה תביעה בסדר דין מקוצר (להלן: 'התביעה'), בגדרה נדרשה המבקשת – בהתאם להסכם השכירות ולפסק הדין – לשלם למשיבה הפרשי דמי שכירות חודשיים למושכר בצירוף הפרשי הצמדה, ריבית ומע"מ, בסך של 5,693,972 ₪ בגין תקופת השכירות שלאחר תום התקופה הרלוונטית של ההליך קמא, קרי החל מיום 1.12.13 (יום אחד לאחר תום התקופה הרלוונטית בהליך קמא), ועד ליום 31.3.18.
4. ביום 24.5.18 הגישה המבקשת בקשה למחיקת כותרת 'סדר דין מקוצר', ולחילופין – בקשת רשות להתגונן. הוא ההליך שלפנינו.

עיקרי טיעוני המבקשת

1. סכום התביעה איננו 'קצוב' לרבות טענת קיזוז: לטענת המבקשת, התביעה איננה עומדת בתנאי תקנה 202 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: 'התקנות'), הקובעת כי על סכום התביעה להיות קצוב. לשיטת המבקשת, סכום התביעה איננו 'קצוב' משתי סיבות: ראשית, למשיבה חוב עתק כלפי המבקשת שיש לקזזו כנגד הסכום הנתבע על ידה; שנית, להבנת המבקשת הסכום מתברר כבלתי קצוב מכוח ס' 18 לתביעה, הכולל בקשה לפיצול סעדים בלתי ידועים, וממילא בלתי מכומתים. לשיטת המבקשת, בקשה לפיצול סעדים, שחלקם אינם מכומתים, כמוה כתביעת סכום שאיננו קצוב הפוגם בהליך כולו (על פגם זה, ככל שאכן מדובר בסכום שאיננו קצוב, ראו למשל: ר"ע 192/84 חברת אבגד בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד לח(2) 581, סעיף 2 (5.6.84)).
2. הפרות: עוד טוענת המבקשת כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות בשורה ארוכה של הפרות, לרבות הפרות יסודיות שבכללן התנהלות רשלנית שגרמה להוספת שטח במושכר מבלי שיוגדל לחץ המים בהתאם כנדרש, ובגינה אין כעת למבקשת רישיון עסק לסניפה שבמושכר. עלות הקמת מאגר מים הנצרך להשבתו של לחץ המים, נאמד על ידי המבקשת במאות אלפי ש"ח.
3. ריבית: בנוסף טוענת המבקשת כי סכום הריבית אותו דורשת המשיבה אין לו על מה שיסמוך. דרישה זו מבוססת על ס' 22.2 להסכם השכירות, הקובע ריבית פיגורים "בשיעור הריבית המירבית הנהוגה בבנק דיסקונט בע"מ בגין חריגה ממסגרת אשראי מאושרת בחשבונות חח"ד". לדברי המבקשת, המדובר הוא בריבית נשך דרקונית שאיננה עומדת ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפות במועד כריתת החוזה, זאת בהסתמך על ס' 15(א) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, ולהלכה שנקבעה בע"א 8506/13 זאבי תקשורת אחזקות בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ (פורסם בנבו, 23.8.15) [להלן: 'עניין זאבי'].

עיקרי טיעוני המשיבה

1. בס' 24.4 להסכם השכירות ויתרה המבקשת על זכות הקיזוז, ועל כן – כך לשיטת המשיבה – אין היא רשאית לטעון טענת קיזוז בהתייחס לסכומים להם היא מחוייבת על פי הסכם השכירות.
2. נוסף על כך, על טענת הקיזוז להידחות מפני שהיא איננה עומדת בתנאי הקיזוז הקבועים בחוק שכן אליבא דמשיבה, הסכומים הנטענים על ידי המבקשת אינם קצובים ואינם צומחים מאותה עסקה.
3. זאת ועוד: החיובים הנטענים על ידי המבקשת כברי-קיזוז מתייחסים לשטח המושכר שלא נעשה בו שימוש על ידה בפועל, או שנעשה בו שימוש גם על ידי אחרים. אולם לדברי המשיבה, לאמיתו של דבר שטח לא-שמיש זה נכלל בשטח שהושכר על ידה למבקשת, בהתאם לנקבע בהסכם השכירות ובהליך קמא. כך גם בעניין הסכום הנטען על ידי המבקשת עבור התקנת מעלית המשא, אשר בהתאם להסכם השכירות מוטלת עלותה על המבקשת.

דיון והכרעה

1. בפתח הדברים נזכיר כי בית המשפט יורה על מחיקת כותרת 'סדר דין מקוצר' אך ורק כאשר ההליך נמצא פגום מבחינה משפטית (יואל זוסמן סדר הדין האזרחי 666—667 (מהדורה שביעית, 1995)). כפי שיתברר להלן, המבקשת לא הצביעה על פגם שכזה, ומשכך בקשתה זו תידחה. אולם גם את המשוכה הראייתית הנמוכה שנקבעה לעניין קבלת רשות להתגונן, לא השכילה המבקשת לצלוח. על כן, תידחה הבקשה על שני סעיפיה.
2. נפנה תחילה לטענת הקיזוז; כזכור, טענה המבקשת כי התביעה איננה על סכום קצוב, בין השאר מפני שלמשיבה חוב עתק כלפיה שיש לקזזו כנגד הסכום הנתבע על ידה. ראשית דבר נעיר כי אין בטענת הקיזוז לכשעצמה כדי לפגום בהגדרתו של הסכום כ'קצוב', וממילא בקבילותו של הליך סדר הדין המקוצר (ככל שהוא מתייחס לכמה עסקאות); כריכתה של המבקשת בין שני הגורמים הללו בטעות יסודה. יחד עם זאת, בכוחה של טענת קיזוז להביא, בנסיבות המתאימות, למתן רשות להתגונן (בהבדל ממחיקת הכותרת), ועל כן ראוי לדון בה לגופה. כך נקבע בפסיקה:

'אכן, הדין הוא כי בתביעה המוגשת בסדר דין מקוצר יש ליתן לנתבע רשות להתגונן, כל אימת שיש בתצהירו כדי להצביע על הגנה לכאורה, ולו בדוחק, מפני התביעה. הגנה כזו יכול שתתבסס גם על טענת קיזוז, אשר בוססה ופורטה כדבעי [...]. טענת קיזוז היא טענת הגנה ככל טענה אחרת, ובעטייה תינתן לנתבע רשות להתגונן כל אימת שהדין המהותי מכיר בה [...]. הדין המהותי הוא זה הקבוע בסעיף 53(א) לחוק החוזים, לפיו ניתן לקזז חיובים כספיים קצובים אף אם אינם נובעים מתוך עיסקה אחת, וחיובים כספיים הנובעים מאותה עיסקה ניתן לקזז אפילו אינם קצובים' (ע"א 248/89 החברה הכללית למוסיקה (1973) בע"מ נ' Warner Home Video (Ltd) U.K., פ"ד מו(2) 273, פסקה 5 (11.3.92)).

1. מקורו הדיוני של הקיזוז בתקנה 52 לתקנות, הקובע: 'נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד, ובית המשפט יכול ליתן בהם פסק דין סופי הן על התביעה המקורית והן על התביעה שכנגד'. הפעלתה של תקנה דיונית זו נזקקת למקור שבדין המהותי המצוי – כאמור – בס' 53(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: 'חוק החוזים'), הקובע: 'חיובים כספיים שצדדים חבים זה לזה מתוך עיסקה אחת והגיע המועד לקיומם, ניתנים לקיזוז בהודעה של צד אחד למשנהו; והוא הדין בחיובים כספיים שלא מתוך עסקה אחת, אם הם חיובים קצובים'. משכך תוכל המבקשת לטעון באופן עקרוני טענת קיזוז כטענת הגנה כלפי המשיבה (ראו: מנחם מאוטנר, 'קיזוז', דיני חיובים – חלק כללי 467 (ד' פרידמן עורך, 1994)), יחד עם זאת, כפי שנראה מיד, במקרה דנן לא מתמלאים תנאי סע' 53(א) לחוק החוזים, ומשכך טענה זו תידחה.
2. ראשית, עיון בדברי המבקשת מעלה כי הסכומים הנטענים על ידה כחיובי המשיבה כלפיה אינם 'קצובים' כלל אלא פרי 'הערכה לקולא' כלשונה. כך החוב לחברת החשמל בסך 398,000 ₪ (ס' 27.1 לכתב הבקשה); כך החוב בגין עבודות ניקיון בסך 462,694 ₪ (ס' 27.2 לכתב הבקשה); וכך בעניין הפחתת דמי השכירות (בסך 1,985.880 ₪), הנתלית בשמאות (ס' 27.4 לכתב הבקשה). ומכאן תמיהה רבתי על המבקשת המכריזה כי "עסקינן בסכומים קצובים אשר ניתן לקזזם מהסכומים הנטענים בתובענה" (ס' 27 לכתב הבקשה; וראו גם בס' 43 לסיכומי התשובה של המבקשת).

שונים הדברים מעט בעניינו של החוב בגין הקמת מעלית המשא: אמנם סכומו של חוב זה 'קצוב' (97,000 ₪), אלא שכאן אין כל "חוב": גם המבקשת מודה בכך שלא הוסכם דבר בינה לבין המשיבה בכל הנוגע לנשיאה בעלות ההתקנה (ס' 45—51 לסיכומי המבקשת).

זאת ועוד: ס' 19.3—19.4 להסכם השכירות קובע כי המבקשת מתחייבת "לבצע על חשבונה [...] את כל עבודות השוכרת" [-השוכרת הינה המבקשת], כאשר "למעט המטלטלין שאינם מחוברים חיבור למושכר דרך קבע, אך לרבות כל מערכת שתתקין השוכרת במושכר, יהיו השינויים רכושה של המשכירה [-היא המשיבה] והם יישארו במושכר עם פינויו, מבלי שהמשכירה תידרש לשלם סכום כלשהו בגינם". מדברים אלה עולה כי בהתאם למוסכם המבקשת היא זו שתישא בעלות התקנת המעלית אף שזו תיוותר במושכר עם עזיבתה; נמצא כי אין ממש בטענת הקיזוז ככל שהיא מתייחסת ל"חוב" בגין הקמת מעלית המשא.

סכום נוסף שהוצג כחוב המשיבה למבקשת בגין "דרישות יתר" (בסך 200,000 ₪; ס' 27.1 לכתב הבקשה), נטען כטענה בעלמא, ללא כל פירוט, ועל כן הינה נדחית.

1. נותרנו אפוא עם הסכומים הבלתי-קצובים שלעיל. השאלה שתישאל כעת היא האם לפנינו 'עיסקה אחת' – בגדרה ניתן לטעון טענת קיזוז גם בסכומים שאינם קצובים – או שמא לפנינו עסקאות נפרדות המחייבות סכום קצוב (ראו למשל: ע"א 725/87 חברת ביר-טל סחר מזון בע"מ נ' חברת אוליבקס בע"מ, פ"ד מד(1) 177, פסקה 5 (27.8.89) [להלן: 'עניין ביר-טל']).

כיצד מוגדרת 'עסקה אחת'? בפסיקה נקבע כי: "לא מספר ההסכמים הוא הקובע אם המדובר בעיסקה אחת או בעיסקאות שונות. גם הסכמים אחדים יכולים להוות עיסקה אחת. הכול תלוי בתוכן ההסכמים. המונח "עיסקה" פורש בספרו של ז' צלטנר, דיני חוזים של מדינת ישראל (אבוקה, תשל"ד) כ-"מצב עובדתי-מסחרי היכול לשמש יסוד לצמיחת עילות וטענות משפטיות", והגדרה זו מקובלת עלי" (ע"א 377/82 התעשיה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח לגידור בע"מ, פ"ד מב(2) 725, פסקה 7 (20.7.88)).

בהזדמנות אחרת קבע בית המשפט כי: "עיסקה מסחרית העומדת בפני עצמה, הניתנת לניתוק מסחרי מעיסקה אחרת שבין אותם צדדים, גם אם קיימת מסגרת עסקית רחבה יותר ביניהם" (עניין ביר-טל, פסקה 5).

מאוטנר (שם, בעמ' 515) סיכם זאת באופן קרוב: "מקו מחשבה זה [המצוי בפסיקה - א"נ] עולה שחיוביהם של חייב ונושה ייחשבו כנובעים מתוך "עיסקה אחת" בגדר סעיף 53, אם קיים קשר עובדתי הדוק יחסית בין חיובו של החייב כלפי הנושה ובין חיובו של הנושה כלפי החייב".

1. ניתן אם כן לקבוע כי במקרה שלפנינו מדובר ב'עיסקה אחת', שכן החיובים הנטענים על ידי המבקשת עומדים בזיקה עובדתית הדוקה לחיובי המבקשת כלפיה. דא עקא: רוב החיובים הנטענים על ידי המבקשת - מלבד הסכום הקצוב המתייחס להתקנת מעלית המשא - כרוכים בטענה נוספת שהעלתה המבקשת ולפיה חיוביה השונים (שלכאורה), הנטענים כלפיה על ידי המשיבה, מתייחסים לשטח שהשימוש בו איננו בלעדי למבקשת. כך בהתייחס לשטח החנייה ולמעטפת הבניין, שהוצגו מפורשות על ידי המבקשת כ'שטחים השייכים למשיבה', שהמבקשת נשאה בעלויות אחזקתם (ראו פרו' מיום 28.10.18, עמ' 3, ש' 31—34 – עמ' 4, ש' 1—3). אלא שבניגוד לטענת המבקשת, שני השטחים הללו מפורשים בס' 2.17 ו-13.11 להסכם השכירות כחלק בלתי נפרד מהמושכר, שעל המבקשת לשאת בתשלומים השוטפים הכרוכים באחזקתם. על כן טענתה זו של המבקשת נדחית אף היא.
2. בפי המבקשת טענה נוספת, ולפיה הפרשי דמי השכירות החודשיים הנתבעים ממנה על ידי המשיבה בהליך דנן, אינם אלא הסכום המתייתר לאחר ניכוי השטח שהמבקשת איננה משתמשת בו בפועל. גם טענתה זו של המבקשת נעדרת יסוד. המבקשת דקדקה בלשונה של כב' השופטת קראי-גירון, אשר קבעה כי דמי השכירות יחושבו ביחס לשטח המושכר שנעשה בו שימוש בפועל – 5,620 מ"ר (ראו בפסקה 13 ובסיכום פסק הדין). משום מה פירשה המבקשת את ההתחשבות בשימוש-בפועל לקולא (כלומר כמתייחסת לשטח קטן מהקבוע בהסכם השכירות), בעוד דברי השופטת קראי-גירון כוונו לחומרא דווקא (כפי שכבר הדגשנו לעיל).
3. לא זו אף זו: קביעתה של השופטת קראי-גירון, בין השאר בנוגע לשטח הרלוונטי לתחשיב דמי השכירות, הינו בבחינת מעשה בית דין; כידוע, ארבעת תנאים העמידה הפסיקה להיווצרות השתק פלוגתא: זהות הפלוגתא על רכיביה העובדתיים והמשפטיים; זהות הצדדים המתדיינים בהליכים הרלוונטיים; הסתיימותה של ההתדיינות קמא בהכרעה; וכן חיוניותה של ההכרעה בהתדיינות הראשונה (ראו למשל: ע"א 1041/97 סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ"ד נד(1) 642, 650 (24.2.00); ע"א 9656/08 מדינת ישראל נ' ג'מאל עמיר קאזם חלף סעידי, פסקה 18 (פורסם בנבו, 15.12.11); נינה זלצמן מעשה־בית־דין בהליך האזרחי 141 (1991)). ברי כי במקרה שלפנינו כל ארבעת התנאים מקוימים, ומשכך אין המבקשת יכולה לטעון (בהליך זה) לצמצום שטח המושכר.
4. נמצא כי יש לדחות את טענת הקיזוז שבפי המבקשת (גם אם היינו מניחים לצורך הדיון כי הסכומים הנטענים על ידה פורטו כדבעי): לפנינו אמנם 'עיסקה אחת' שניתן היה לטעון בגדרה טענת קיזוז גם בסכומים שאינם קצובים, אלא שהמבקשת לא השכילה לבסס את קיומם של חיובי המשיבה כלפיה.
5. למעלה מן הצורך נעיר כי לו גם היינו מגיעים למסקנה כי מדובר בחיובים ברי-קיזוז, היו טענותיה של המבקשת נידחות לאור ס' 24.4 להסכם השכירות הקובע מפורשות כי: 'השוכרת איננה רשאית לקזז שום סכום, מכל מין וסוג, מהסכומים אותם עליה לשלם על פי חוזה זה'. כפי שניתן ללמוד מלשונו של ס' 53(א) לחוק החוזים המעניק את זכות הקיזוז – 'ניתנים לקיזוז' – המדובר הוא בהוראת חוק דיספוזיטיבית; כפי שנקבע גם בפסיקה: 'עקרון חופש החוזים המעוגן בסעיף 24 לחוק החוזים, מקנה לצדדים אפשרות לקבוע בחוזה הסדר קיזוז שונה מזה הקבוע בסעיף 53(א) לחוק החוזים, בהיותה הוראה דיספוזיטיבית (לרנר, בעמ' 108); ובלבד שההסדר החוזי אינו פוגע בתקנת הציבור, כאמור בסעיף 30 לחוק החוזים (עניין הסתדרות הרבנים, בעמ' 198; מאוטנר, בעמ' 481-479)' (ע"א 6412/16 עיריית באקה אל-גרביה נ' קל בנין בע"מ (בהסדר נושים), פסקה 18 (פורסם בנבו, 12.5.19)).
6. בעניינינו, אף שבהסכם השכירות בוטלה אפשרות הקיזוז של המבקשת בלבד, ברי כי אין לפנינו פגיעה בשוויון – וממילא בתקנת הציבור. בס' 30 לחוק החוזים, נאמר: 'חוזה שכריתתו, תכנו או מטרתו הם בלתי חוקיים, בלתי מוסריים או סותרים את תקנת הציבור – בטל'. הסוגיות שבעניינן הוחל סעיף זה, בהקשרה של תקנת הציבור, נוגעות ליסודות השיטה המשפטית, החורגות מד' אמות נסיבותיו הטריוויאליות של חוזה קונקרטי בין פרטים. כך, לשם דוגמא, במקרה בו פגע הסדר קיבוצי בזכותן של נשים לשוויון בנוגע לגיל פרישה (בג"צ 104/87 נבו נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד מד(4) 749 (1990)); כך במקרה בו הסכם פשרה התערב בשיקול דעתו של בית המשפט (ע"א 5120/16 מדינת ישראל נ' קווי אשראי לישראל (פורסם בנבו, 4.2.19); וכך גם בחוזה שכירות אשר לא הלם מושגי רווחה מינימליים (רע"א 10487/07 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' חי, פ"ד סג(3) 795 (2010)). הצד השווה שבין המקרים השונים בהם הוחל העיקרון הנזכר – גם על ידי העמדה המרחיבה את תחולתו – הוא פגיעה קשה בערך חברתי או מוסרי מקובל (בסוגיה זו בכללותה ראו: שלו וצמח, בעמ' 640—656).
7. בין שאר העקרונות אשר בית המשפט כלל בקרבה של 'תקנת הציבור' נמנה עיקרון השוויון. גם בגדרו של עיקרון זה הוחלה 'תקנת הציבור' אך ורק במקרים בהם חרגה סוגיית השוויון מן היחסים הקונקרטיים שבין צדדים לחוזה טריוויאלי; כך לשם דוגמא במקרים בהם נכרת הסכם קיבוצי שבו הפרט עומד מן הצד האחד וחברה ממשלתית רבת עצמה ניצבת מנגד לו ומאיימת להפלותו. זאת אף לשיטת הנשיא ברק, שעמדתו היא המרחיבה ביותר בעניין זה: 'אחד מ"מונחי השסתום" שדרכו מוזרמים ערכי היסוד של השיטה אל המשפט הפרטי הוא זה של "תקנת הציבור", הקבוע בסעיף 30 לחוק החוזים. [...] אחד הערכים החשובים של שיטת המשפט המוזרם אל המשפט הפרטי באמצעות תקנת הציבור הוא עקרון השוויון [...]. לא די בכך שהוראה חוזית פוגעת בשוויון כדי לפוסלה כסותרת את תקנת הציבור. בצד הערך בדבר השוויון קיימים ערכים אחרים, שאף הם חלק מערכי היסוד של השיטה, ואף הם מעצבים את תקנת הציבור [...]. אחד הערכים החשובים שיש להתחשב בהם בגיבוש תקנת הציבור הוא הערך בדבר חופש החוזים והערך בדבר קיום חוזים הנגזר ממנו [...]. תקנת הציבור היא התוצאה המשוקללת המתבקשת מהאיזונים הפנימיים בין הערכים והעקרונות הבאים בחשבון' (דנג"ץ 4191/97 רקנט נ' בית-הדין הארצי לעבודה, פ"ד נד(5) 330, פסקאות 36—37 לפסק דינו (10.12.00)). אף אליבא דהנשיא ברק, בהמשך דבריו, כוחו של חופש החוזים עולה בתחשיב איזון הערכים ככל שמדובר בהסכם בין יחידים המודעים היטב לפרטיו – כפי שהוא במקרה דנן; בנסיבות אלה ברירת המחדל המשפטית מורה על בכורתו של עיקרון חופש החוזים ודחייתו של עיקרון השוויון מפניו (מלבד מקרים חריגים של פגיעה אנושה במוסדות משפטיים, חברתיים או מוסריים). נמצאנו למדים כי במקרה דנן ניתן היה להתנות על הקיזוז הקבוע בס' 30 לחוק החוזים, עד כדי ביטולו, אף לשיטה המחמירה-יותר בהחלת 'תקנת הציבור' בתחום המשפט הפרטי (וראו גם: שלום לרנר קיזוז חיובים 83—84 (2009); דניאל פרידמן ונילי כהן חוזים כרך א 138 (מהדורה שניה, 2018); מאוטנר, בעמ' 481).
8. כאמור המבקשת ביקשה לדחות את התביעה בשל היותו של הסכום בלתי קצוב בהתבסס על ראיה נוספת (מלבד זו שנדחתה על ידינו לעיל) – העובדה כי בס' 18 לכתב התביעה נתבקש בית המשפט להתיר למשיבה לפצל את סעדיה, כאשר הסעדים העתידיים שבכוח נותרו בלתי ידועים, וממילא בלתי מכומתים. גם טענתה זו של המבקשת תידחה, שכן דרישת תקנה 202 לתקנות לסכום קצוב מתייחסת אך ורק לסכום הנתבע בהליך הקונקרטי המוכתר כ'סדר דן מקוצר', ואין עניינה לסכום העתיד להיתבע על ידי התובע מחוץ למסגרת ההליך. אמנם הרציונל לשלילת פיצול סעדים (באותם מקרים בהם הוא אכן נשלל) הינו השאיפה 'לריכוז כל התביעות הנובעות מעילה אחת למהלך דיוני אחד, ולמנוע ריבוי התדיינויות סביב אותה עילה' (ע"א 532/86 המועצה לייצור ולשיווק של פרחי נוי נ' פרחי שומרון סלע בע"מ, פ"ד מג(1) 252, 258 (2.4.98)). אולם כפי שנקבע בפסיקה: 'נראה שלפעמים, גם אם פתוחים בפני התובע כמה מסלולים חלופיים, וגם אם יכול היה תובע, במסגרת של כתב-תביעה רגיל, להשיג כסה סעדים, לא יהא זה מן הנמנע ליתן לו רשות לתבוע סעד פלוני בהליך מסוג אחד וסעד אלמוני בהליך מסוג אחר. ואכן פסק בית-משפט זה, כי אם בשל בעיה של פיצול סעדים עלול התובע לאבד זכותו ליהנות מן האפשרות לתבוע חלק מן הסעדים שהוא זכאי להם בסדר דין מקוצר, הרי זו עילה טובה ליתן לו רשות לפיצול סעדים' (ע"א 571/88 בניני איפל בע"מ נ' איתן סתוי, פ"ד מד(3) 636, 543—644 (22.8.90)). נראה כי גם במקרה שלפנינו יש לאפשר למשיבה לפצל את סעדיה (מכוח תקנה 45 לתקנות), שכן לדבריה טרם נתגבשו כלל נזקיה כתוצאה מאי-תשלום הפרשי דמי השכירות על ידי המבקשת. ומכל מקום, לו גם הייתה נדחית בקשתה הקונקרטית לפיצול סעדים, לא היה בעצם העלאת הבקשה משום פגם אינהרנטי בהליך סדר הדין המקוצר, שהרי הסכום הנידון בו קצוב הוא.
9. עוד טוענת המבקשת כי המשיבה הפרה את הסכם השכירות בשורה ארוכה של הפרות, לרבות הפרות יסודיות. הפרות אלו אינן מפורטות על ידה לטענתה "מפאת קוצר היריעה"; המבקשת הסתפקה בפירוט קצר של אחת ההפרות (ס' 30—32 לכתב הבקשה; ס' 20—22 לתצהיר).

לא נוכל לקבל פירוט פגום זה כבסיס למתן רשות להתגונן. הלכה רווחת היא כי הפירוט העובדתי בתצהיר תנאי הכרחי הוא למתן רשות להתגונן:

הליך בסדר דין מקוצר וכמוהו בקשה לביצוע שטר נועדו לחסוך זמן שיפוטי ולמנוע דיוני סרק מקום שברור ונעלה מספק שאין לנתבע או לחייב כל סיכוי להדוף את טענותיו של התובע או המבקש באותם הליכים [...]. לפיכך, מקום שבו מתברר לבית המשפט מתוך תצהירו של מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר כי הגנתו אינה אלא "הגנת בדים" (sham defence) או כאשר הגנתו של המבקש מתבדית מניה וביה בחקירה נגדית, לא תינתן רשות להתגונן [...].

אך אם יש בידי מבקש הרשות להתגונן או המתנגד לביצוע שטר להראות כי בפיו הגנה אפשרית, ולו בדוחק, על בית המשפט להסתפק בכך בשלב ראשוני זה ולאפשר את ההתגוננות כנגד ההליך. לצורך כך אין בודקים כיצד יצליח להוכיח את הגנתו או מה טיב ראיותיו, כל עוד תצהירו מגלה את פרטי העובדות שעליהן הוא מבסס את הגנתו (ע"א 1471/06 עגיב יעוץ וניהול בע"מ נ' יאיר רבינוביץ, רו"ח-יו"ר הרשות לבקרת תקציבים, פסקה 5 (פורסם בנבו, 6.3.08); וראו גם: ע"א 3374/05 אליהו אוזן נ' בנק איגוד לישראל בע"מ, פסקה 6 (פורסם בנבו, 1.5.06); ע"א 527/07 מזל נחום נ' קרן אהרונסון בע"מ, פסקה ה (פורסם בנבו, 18.2.08); זוסמן, בעמ' 675—678).

נראה אפוא כי היעדר הפירוט הנדרש שולל מן הטענה הנזכרת אף את התואר 'הגנה בדוחק' (זאת בניגוד לטענותיה החוזרות ונשנות של המבקשת בדבר קיומה של הגנה, למצער 'בדוחק'; ראו למשל: ס' 20—24 לסיכומי המבקשת; ס' 6—15 לסיכומי התשובה מטעם המבקשת).

1. הוא הדין בנוגע לטענה נוספת של המבקשת, לפיה יש לדחות את דרישת המשיבה לריבית הקבועה בס' 22.2 להסכם השכירות, הקובע ריבית פיגורים שלשיטת המבקשת הינה ריבית נשך דרקונית שאיננה עומדת ביחס סביר לנזק שניתן היה לצפות במועד כריתת החוזה. טענה זו תידחה על בסיס שני נימוקים, ראשית היא איננה מפורטת כל צורכה (בייחוד בשל היעדר עריכת חישוב כנדרש בטענה המתייחסת לריבית מופרזת, ראו: זוסמן, בעמ' 674); שנית, הטענה שבפי המבקשת – כי הריבית איננה עומדת ביחס סביר לצפי הנזק בעת כריתת החוזה – איננה מגובה בתצהיר (בס' 27—34 לתצהיר קיימת התייחסות לנימוקים אחרים, שאף הם אינם כוללים חישוב כנדרש). זאת ועוד, בעניין זאבי סוייגה התערבותו של בית המשפט בתחום זה סיוג רבתי: "לבית המשפט ישנה סמכות להפחית פיצויים מוסכמים שהצדדים הסכימו עליהם מראש בחוזה ביניהם, 'אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה'. בפסיקה הודגש כי בית המשפט יעשה שימוש בסמכות להפחית פיצוי מוסכם רק במקרים חריגים וכי הפחתה כזו הינה מצומצמת ונדירה" (שם, פסקה 42 (ג)). המקרה שלפנינו – על כל הפגמים הטבועים בטענות המבקשת – ודאי שאיננו נמנה עם חריגים אלה.
2. העולה מכל המקובץ לעיל, כי דין בקשות המבקשת – למחיקת כותרת ולמתן רשות להתגונן – להידחות.

התובעת זכאית איפוא ליטול פסק-דין כנגד הנתבעת על מלוא סכום התביעה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה, הכל כמפורט בכתב התביעה.

1. על כן אני מחייב הנתבעת לשלם לתובעת בגין תקופת השכירות שמיום 1.12.13 ועד ליום 31.3.18, את מלוא הסך הנתבע 5,693,972 ₪, בצירוף הפרשי ריבית כמפורט בסעיף 20.1 לכתב התביעה, כל זאת תוך 30 ימים מהיום, בצירוף הוצאות המשיבה/התובעת ושכ"ט עו"ד בסך 50,000 ₪.

ניתן היום, י"ח כסלו תש"פ, 16 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.