בהמשך להחלטות הקדמות בתיק זה ולאחר קבלת תגובת המשיבה, מסמכי מרכז הגבייה ומשרד הרישוי, החלטתי לדחות את הבקשה להארכת המועד.

הבקשה נסמכת על שתי טענות. האחת כי המבקש לא ידע על הדוח נגדו, ומצאתי כי טענה זו נסתרת מהחומר שבפניי. הטענה השנייה – היא הטענה העיקרית – היא בדבר עיוות דין, ולא מצאתי כי בנסיבות טענה זו בוססה כראוי. להלן אפרט נימוקי ההחלטה.

הדוח דנן מתייחס לאירוע מיום 5.2.2016, והמבקש הגיש בקשתו להארכת מועד להישפט ביום 21.2.2018, כשהוא טוען שלא ידע על הדוח עד סמוך להגשת הבקשה ולמד עליו רק מקבלת הודעה מרשות הרישוי. כאמור לעיל, טענה זו נסתרת מהחומר שבפניי.

ראשית, המשיבה הפנתה לאישורי הדואר כי הדוח המקורי "נמסר ליעדו". עם זאת, כאמור בהחלטות הקודמות אישור המסירה עצמו לא הוצג.

מהודעה מרכז הגבייה עולה כי למבקש נשלחה אגרת ומסרונים טלפונייים החל משלהי שנת 2016, ובהמשך נשלחו לו הודעות לכתובתו בחודש מאי 2017 ויולי 2017, לרבות הודעה בדואר רשום. עוד עולה מהודעת מרכז הגבייה, כי המבקש עצמו התקשר למרכז הגבייה כבר ביום 29.8.17 בהקשר לחוב הנובע מדוח זה.

ממסמכי רשות הרישוי עולה כי הודעה למבקש בדבר צבירת ניקוד, הכוללת את הדוח דנן, נשלחה כבר בחודש אוקטובר 2016. במסגרת הודעה זו נדרש המבקש לעבור קורס בנהיגה נכונה, אותו השלים ביום 28.8.17, דהיינו כמחצית השנה לפני הגשת הבקשה.

מכל האמור לעיל עולה כי המבקש ידע על הדוח דנן חודשים רבים לפני הגשת הבקשה, קיבל הודעות מרשות הרישוי ומרכז הגבייה, פנה למרכז הגבייה ואף השלים את הקורס לו נדרש מרשות הרישוי, והכל מבלי להעלות טענה כנגד הדוח דנן.

החוק אינו קובע מועד להגשת בקשה להארכת מועד, אולם מובן כי על אדם להגיש בקשתו בהקדם האפשרי לאחר שנודע לו על הדוח נגדו. כאשר המועד להגשת בקשה להישפט הינו שלושה חודשים, הרי הגשת בקשת להארכת מועד בחלוף זמן העולה על תקופה זו מהווה שיהוי משמעותי ובנסיות דנן אף בלתי מוסבר.

ראו לעניין זה החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה בעפ"ת 453-10-09 אבו אלמוהנד נ' מדינת ישראל:

"ההסבר של המערערים לאיחור בהגשת בקשתם להישפט למשטרה, היה עשוי להוות נימוק סביר וראוי, לו היו פונים מייד לבית המשפט בבקשה להארכת המועד. המערערים שקטו על שמריהם, חדלו מלפעול במשך מספר חודשים עד שפנו לבית המשפט. ההיגיון הסביר והנוהל התקין מחייב מי שמבקש סעד מבית המשפט בעניין שלגביו לא נקבע מועד בדין, לפנות מיד או לפנות תוך זמן סביר וכי הגשת הבקשה כעבור מספר חודשים אינה נכנסת למתחם פרק הזמן הסביר.על כן ומשום שהמערערים נקטו בשב ואל תעשה במשך כששה חודשים ורק אז פנו לבית המשפט, לא ניתן לומר כי נפלה שגגה בהחלטת בימ"ש קמא שדחה את בקשתם להארכת מועד להישפט. בהחלטתו הוא פעל כדין."

בקשת רשות ערעור על החלטה זו נדחתה בידי בית המשפט העליון ברע"פ 511/10.

טענתו העיקרית של המבקש במקרה דנן היא כי לא הוא שביצע את העבירה ולא הוא שנהג ברכב במועד הרלוונטי. אכן קיים תצהיר של מי ביצעה לכאורה את העבירה, אולם יש לזכור את ההלכות הידועות כי קבלת כל בקשה בנסיבות כאלה "משיקולי צדק", תחייב קבלת כל בקשה, בלא התחשבות במחדלי המבקש. יתרה מכך, ספק אם ניתן להגיש כיום אישומים נגד הנהגת לנוכח חלוף זמן רב ממועד ביצוע העבירות.

כפי שנקבע לא אחת, הארכת המועד להישפט חייבת להיעשות בזהירות, ולא ניתן להיעתר לכל בקשה בלא נימוקים מיוחדים. ראו לעניין זה ע"פ (י-ם) 40468/07 בראשי שלום נ' מדינת ישראל, ע"פ 2582/07 (חיפה) אליאס רושרוש נ' מדינת ישראל, ע"פ 4604/07 (ב"ש) יאיר שבו נ' מדינת ישראל. אף בית המשפט העליון חזר ואמר דברים דומים ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל וקבע כי:

בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט.

אולם גם אם אתעלם מהאמור לעיל ואבחן את טענת המבקש לגופה, אגלה כי היא אינה מבססת הגנה כנדרש. כפי שנקבע לא אחת, התופעה של הסבת דוחות תעבורה, הינה תופעה שכיחה ונעשית לרוב על ידי אזרחים המקבלים דיווח מרשות הרישוי אודות צבירת נקודות בגין עבירות תעבורה שעברו ובהתאם הודעה בדבר אמצעי תיקון. או אז מתעורר האזרח ומבקש לגרוע מרשימת העבירות הרשומות לחובתו, עבירות מספר כדי להפחית את סכום הנקודות, כדי להסיר את רוע הגזירה של אמצעי התיקון.

"בבקשה מסוג בקשה זו מוטל הנטל על כתפי המבקש להוכיח כי לא הוא זה אשר עשה שימוש בכלי הרכב בעת ביצוע העבירה. תצהירים סתמיים וריקים מתוכן, אשר אין בהם כדי להסביר ולהבהיר מדוע יש לראות באדם האחר כאחראי, לא יתקבלו"

ע"פ (ב"ש) 5242/08 באסם אבו קטן נ' מדינת ישראל.

בימים אלה ממש (25.3.2018) חזר בית המשפט העליון והזכיר את ההלכות הידועות בהקשר זה:

"בעניין סמארה, טען המבקש כי אדם אחר נהג ברכבו במועד ביצוע העבירה, ולראיה צורף תצהירו של אותו אדם. נקבע, כי אין בכך די על מנת לבסס טענה של עיוות דין, שכן "תצהירו של מר יוסף סמארה, אשר ממנו עולה כי הוא ביצע את העבירה, הינו תצהיר סתמי, ואין בתוכנו כדי להעיד באילו נסיבות בוצעה העבירה, וכיצד זכור למגיש התצהיר מה היו מעשיו... כשנה טרם הגשתו של התצהיר" (וראו גם, רע"פ 2754/12 ביסמוט נ' מדינת ישראל)."

רע"פ 8427/17 מדינת ישראל נ' אמנון סאלם ואחרים.

ובהמשך אותה החלטה דוחה בית המשפט העליון את הבקשה להארכת המועד ומציין כי התצהיר שצורף להוכחת החזקת אדם אחר הרכב הוא "כוללני וסתמי", ובהמשך מבהיר:

"ראשית, אין לקבל גישה לפיה כל אימת שמאן דהוא אחר מודה בביצוע העבירה, שומא על הערכאה הדיונית לקיים דיון על מנת לבדוק אם מדובר בהודאת אמת או שמא בהודאה שנועדה למלט את המבקש מעונש. יש לבחון כל מקרה לגופו, וכפי שנקבע לא אחת, הצהרה סתמית וכוללנית לפיה אדם אחר ביצע את העבירה, אין בה די, ככלל, כדי לבסס טענה לקיומו של עיוות דין.

שנית, ובמקרה הקונקרטי בו עסקינן, הוגש תצהירה של חברת המשפחה, המקבלת אחריות על העבירה, כשנה לאחר מועד ביצועה. זאת, מבלי שהובהר בתצהיר כיצד יכולה המצהירה לקבוע כי דווקא במועד המדובר היה הרכב ברשותה. נראה, כי בלא הצגת אסמכתאות התומכות באותה הצהרה, ניתן לראות את התצהיר כתצהיר סתמי גרידא, שאינו מבסס, בהכרח, טענה של עיוות דין".

גם במקרה דנן התצהירים שצורפו לבקשה הינם כוללניים וסתמיים. אין כל הסבר הכיצד יודעים לומר המבקש והמצהירה כיום, בחלוף יותר משנתיים מיום האירוע כי דווקא היא שנהגה ברכב ביום האירוע.

מהאמור לעיל עולה כי אין די הטענה שאחר נהג ברכב כדי להתגבר על מחדליו של המבקש בהגשת הבקשה, מקל וחומר שאין די בכך מקום שטענה זו לא בוססה באופן ממשי כנדרש.

אשר על כן, לאור כל האמור לעיל, החלטתי לדחות את הבקשה.

ניתנה היום, י"ג ניסן תשע"ח, 29 מרץ 2018.