1. לפניי עתירה נגד החלטת המשיבה 1 והחלטת הממונה בערר, לדחות את בקשתו של העותר לחידוש רישיון הנשק שלו.
2. העותר, בן 74, פנסיונר של משרד החינוך, עבד שנים רבות כמחנך בבית ספר בלוד, ואף כיהן כסגן מנהל בית הספר. העותר היה בעל רישיון לכלי ירייה פרטי מסוג רובה ציד, מזה למעלה מ-30 שנה (מיום 8/9/85). הרישיון היה בתוקף עד יום 31/8/16.
3. ביום 17/12/16 הוגשה תלונה במשטרת לוד, בתיק פל"א 544781/2016, מצד קרוב משפחה של העותר, בגין עבירות של תגרה במקום ציבורי, ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. העותר היה בין הנחקרים באירוע. הוא נחקר תחת אזהרה, והכחיש כל קשר למיוחס לו.
4. בחודש מרץ 2017 הגיש העותר בקשה לחידוש רישיון הנשק.
5. ביום 15/3/17 דחתה פקידת הרישוי את בקשתו, בנימוק: "אי המלצת משטרת ישראל". העותר פנה אל פקידת הרישוי לברר פשר העניין, שכן, הוא מחזיק ברישיון מזה שנים רבות, וזו הפעם הראשונה שבקשתו לחידוש הרישיון נדחית. העותר נענה, כי משטרת ישראל מתנגדת, בשל אותו תיק 544781/2016, שעדיין פתוח, וכל עוד התיק לא ייסגר, התשובה תהיה שלילית.
6. העותר התבקש להפקיד את הנשק בתחנת המשטרה, ועשה כן.
7. ביום 7/11/17 קיבל העותר הודעה בכתב מאת משטרת ישראל, כי הוחלט שלא להעמידו לדין, הואיל ולא נמצאו ראיות מספיקות להעמדה לדין.
8. ביום 8/11/17 הגיש אפוא העותר, שוב, בקשה לחידוש רישיון הנשק שלו.
9. ביום 15/1/18 דחתה פקידת הרישוי את הבקשה, בנימוק: "אי המלצת משטרת ישראל – תיק פל"א 544781/2016 בגין תגרה במקום ציבורי, תקיפה הגורמת חבלה של ממש".
10. העותר הגיש אפוא עתירה לביטול החלטה זו.
11. אחרי הגשת העתירה, הגיש העותר ערר לממונה. הממונה החליטה, ביום 30/4/18, לדחות את הערר. הנימוקים לכך הם שהקצין הממונה במשטרה המליץ –

"להמשיך ולהתנגד למתן רישיון לעורר בגין תיק פלא 544781 – 2016 של תחנת לוד מיום 17/12/2016 בגין תגרה, תקיפה חבלנית ותקיפה על ידי שניים או יותר. שנסגר מחוסר ראיות בתאריך 07/11/2017.

תיק פלא 2016/543678 של תחנת לוד שפלה בגין איומים: תקיפת סתם. מדובר בתלונות הדדיות בין העורר לבנו. התיק נסגר מחוסר ראיות.

בנוסף לאמור לעיל ציין הקצין הממונה כי כנגד העורר 8 תיקים פליליים נוספים בעבירות אלימות, סמים מ-1988 ועד 2009 שנסגרו מחוסר ראיות שאמנם לא הובילו בעבר לביטול רישיון הנשק של העורר אולם הצטברות תיקים אלו בנוסף ל-2 תיקים משנת 2016 מחזקים את הערכת המסוכנות המשטרתית העדכנית בה הוחלט על מסוכנותו של העורר בהחזקת כלי ירייה.

לאור כל האמור לעיל עולה כי החזקת נשק ברשותו של העורר עשויה להוות סכנה לשלום הציבור.

חוק כלי ירייה הינו חוק מגביל. נשיאת כלי ירייה אינה זכות מוקנית וממילא אי מתן רישיון אין בה פגיעה בעקרון יסוד כלשהו.

מדיניות המשרד לביטחון הפנים למתן רישיונות הינה מדיניות מאזנת.

לאחר עיון בחומר המפורט שהוצג בפני ושקילת השיקולים הרלוונטיים גם אני סבורה שבאיזון בין האינטרס של העורר לשאת כלי ירייה לבין הסכנה הנשקפת לציבור מכך שהוא יחזיק כלי ירייה האינטרס לשמירה על שלום הציבור ובטחונו גובר ולכן החלטתי הינה לדחות את הערר".

1. בעקבות החלות הממונה בערר, ועל פי החלטתי מיום 6/8/18, הגיש העותר עתירה מתוקנת, אשר מתייחסת גם ובעיקר לערר שהוגש ולהחלטת הממונה בערר.
2. לקראת מועד הדיון בעתירה, הודע לעותר כי הוחלט לדון דיון חוזר בערר, וכי באפשרותו להגיש טיעוניו בכתב, קודם לדיון החוזר.
3. ב"כ העותר הגיש טענותיו בכתב, וביום 12/2/19 דחתה הממונה, פעם נוספת, את הערר.

בנימוקי הדחייה צוין כי –

"לעניין התנגדות המשטרה – לאחר שעיינתי בטיעוני העורר (שהיוו השלמה לטיעונים בערר מיום 25/3/18) מצאתי כי על אף טענות העורר – מעמדת משטרת ישראל עולה תמונה של התנהגות פלילית המגובה בראיות מנהליות לביצוע העבירות המיוחסות לו, כך שלגישתי מדובר במצב בו החזקה של כלי ירייה בידי העורר עלולה לגרום לסיכון לשלום הציבור.

אציין שלא נעלמה מעיניי העובדה כי העורר החזיק בכלי ירייה במשך שנים רבות תוך שהרישיון מחודש לו ללא התנגדות ממשטרת ישראל על אף רישומים פליליים מסוימים, אולם נוכח המידע המשטרתי שהצטבר מצאתי שאין בעובדה זו בכדי לאיין את המסוכנות הנשקפת ממנו ככל והוא יחזיק בכלי ירייה, ועל כן בנסיבות אלו גובר האינטרס הציבורי כפי שהוצג בעמדת משטרת ישראל".

טענות העותר

1. אין כל סיבה מהותית לדחיית בקשתו לחידוש רישיון הנשק, שכן, תיק החקירה שהיווה "מכשול", נסגר, מחוסר ראיות. העותר טוען כי מידע בדבר תיקים סגורים לא אמור לשמש נגדו.
2. ההחלטה התקבלה מבלי לבדוק ביסודיות את נסיבות ופרטי התיק שהעותר נחקר בו. הנשק של העותר כלל לא היה מעורב באירוע נשוא תיק החקירה הנ"ל.
3. הנימוק של פקידת הרישוי לדחיית בקשתו היה אך ורק תיק פל"א 544781/2016, ולא ייתכן שהממונה בערר תוסיף נימוקים שלא הועלו ע"י פקידת הרישוי בהחלטת הדחייה.
4. הממונה בערר התייחסה ל-8 תיקים פליליים מהשנים 1988 ועד 2009, שנסגרו מחוסר ראיות. העותר מציין, כי תיקים ישנים אלה לא מנעו מהמשיבה להיעתר פעם אחר פעם לבקשותיו לחידוש הרישיון.
5. העותר טוען כי המשיבה 1 אינה בין הגופים הרשאים על פי חוק לקבל מידע על תיקים סגורים, ועל כן אינה יכולה לבסס החלטתה על תיקים כאלה.
6. מאז נחקר העותר בתיקים הנ"ל, במחצית דצמבר 2016, ועד היום, חלפו למעלה משנתיים, שבהן לא נחשד העותר בכל עבירה שהיא, ולא נפתח נגדו שום תיק חקירה.

טענות המשיבה

1. נשיאת כלי ירייה איננה זכות קנויה בידי האזרח.
2. משטרת ישראל היא הגוף המוסמך לפי החוק להמליץ למשרד לביטחון פנים בדבר קיומו של סיכון לשלום הציבור מצד מאן דהוא.
3. הקריטריון העיקרי שלפיו משטרת ישראל מגבשת את המלצתה הוא השיקול של חשש סביר לשלום הציבור.
4. גם תיקים פליליים שנסגרו עשויים לשמש בסיס להמלצת המשטרה בעניין זה.
5. המלצת המשטרה כי נשקפת מסוכנות מן העותר מבוססת על מעורבותו בשני אירועים של תקיפה ואיומים.
6. החלטת הממונה, המתבססת על המלצת המשטרה, יסודה בהערכה מקצועית של מידת הסיכון הנשקפת לציבור, אם יתאפשר לעותר לאחוז בנשק.
7. מדובר בהחלטה סבירה של הממונה, על בסיס המלצת המשטרה, הנשענת על תשתית מינהלית מספקת וסבירה. ההחלטה מצויה בתוככי מתחם הסבירות, ואין עילה להתערב בה.
8. ויש לזכור כי אין מדובר ברישיון נשק הדרוש לעותר לצרכי פרנסה או הגנה עצמית, אלא מדובר ברובה ציד, היינו, עיסוק בתחביב.

דיון והכרעה

1. ההלכה בסוגיה העומדת על הפרק נקבעה לפני שנים רבות ע"י כב' השופט (כתוארו אז) ברק, בבג"ץ 799/80 שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי היריה פ"ד לו(1) 317, ולא נס ליחה עד היום. באותו מקרה נקבע העיקרון, כי הרשות אינה רשאית לשלול רישיון נשק קיים -

"בלא שיתרחש אירוע חדש, שיש בו לפגוע בהנחות היסוד, אשר שימשו למתן הרישיון, ובכך ליצור סיכון ניכר, היוצר אינטרס ציבורי מיוחד לביטול הרישיון, ובלא שאירוע חדש זה יוכח בצורה משכנעת, באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו."

"כאשר הרישיון כבר ניתן, הזכות כבר נרכשה, הפעילות כבר החלה, האיזון הראוי מחייב כי משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף."

"משניתן הרישיון, רק אירוע היוצר סיכון מיוחד מצדיק ביטול הרישיון, וזאת רק כאשר התרחשותו של אירוע זה מוכחת באופן משכנע, בלא להותיר ספקות סבירים. אם תנאים אלה אינם מתקיימים, אין הביטול תופס, ובית משפט זה יבטל את הביטול."

"אם הרישיון להחזקת נשק כבר ניתן, עברו שנים, ולא התגלה כל חשש לשימוש שלא כדין בנשק, בנסיבות אלה, אין די בחשש של שימוש שלא כדין, אלא יש להצביע על סיכון ניכר, אותו יש להוכיח באופן משכנע ללא ספקות סבירים".

ובתמצית, כדי להצדיק ביטולו של רישיון קיים, צריך שיתקיים אירוע, שיש בו כדי ליצור סיכון ניכר. רק משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר, רק הוא יכריע את הכף לטובת ביטול הרישיון. אין די בחשש בלבד שמא עשוי העותר להשתמש בנשק שלא כדין.

1. יצוין כי במקרה הספציפי שנדון בעניין שללם, העותר שם הורשע שלוש פעמים בפלילים, הפעמיים האחרונות היו חמש שנים ושש שנים לפני מועד הדיון, והן היו בגין איום בנזק גופני ובגין גרימת נזק לרכוש בזדון. בית המשפט העליון קבע, כי העותר מחזיק ברישיון נשק כבר למעלה משבע שנים, ומעולם לא עשה בו שימוש שלא כדין, וכל שיש בידי הרשות הוא רק חשש שמא ישתמש בו שלא כדין. חשש זה אין די בו לביטול רישיון קיים, ועל כן התקבלה העתירה.
2. ליישום ההלכה במקרים אחרים, ראה, למשל, עת"מ (ת"א) 2837/05 לוי חביב נ' מ"י משרד הפנים, עת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר, עת"מ (נצ') 74/10 נחמני נ' פקיד רישוי לכלי ירייה, עת"מ (י-ם) 6876-06-11 תמיר נ' משרד הפנים.
3. אולם, כאן יש לציין, כי בענייננו אין מדובר בביטול רישיון, אלא באי-חידוש רישיון. וכפי שנאמר עוד בהלכת שללם, וגם לפניה:

"הלכה פסוקה היא, כי לא הרי אי מתן רישיון כהרי אי חידושו של רישיון, ולא הרי שני אלה כהרי ביטולו של רישיון".

1. נראה כי אי חידושו של רישיון קרוב יותר מבחינה עניינית לביטולו של רישיון, ועל כן, ה"רף" הנדרש באי חידוש הוא קרוב לזה הנדרש (כמצוטט לעיל) בביטול רישיון.

בעניין זה נאמר בעע"מ 389/13 קרינסקי נ' המשרד לביטחון פנים (בפיסקה 29) כי "אמנם, כאשר בכוונתו של המשיב לבטל רישיון שניתן לאדם, נדרש שיהיה לכך טעם מספק, וגם החלטה להימנע מחידוש רישיון מצריכה זהירות יתירה מצד הרשות".

וכן בעמ"מ 3226/18 פלוני נ' מנהל רישוי כלי ירייה מחוז דרום (בפיסקה 21):

"ביטול רישיון או אי חידושו דורשים תשתית מוצקה יותר לנימוקי הסירוב, מאשר זו הנדרשת בבקשה ראשונה למתן רישיון".

וכן ראה גם נהלי המשטרה, כפי שצוטטו בעת"מ (י-ם) 765/04 דנציגר נ' ועדת הערר (בפיסקה 25), ובהם נקבע כי –

"על התשתית הראייתית המהווה עילה לאי חידוש רישיון או לביטולו, שלא להותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשות האירוע נושא העבירה, וללמד על סיכון ניכר לאינטרס הציבורי הצפוי מנשיאת כלי ירייה או מהחזקתו על ידי המבקש".

מן הכלל אל הפרט

1. ועתה אבחן את נימוקיה של פקידת הרישוי ושל ועדת הערר במקרה שלפניי. מיותר לציין כי גם תיק חקירה שנסגר עשוי לשמש בסיס להחלטה כפי שנתקבלה בענייננו. "הרשות יכול שתסתמך על תיק חקירה שנסגר בעילה של העדר ראיות מספיקות לשם החלטה על שלילת רישיון כלי ירייה" (עמ"מ 3326/18 הנ"ל, בפיסקה 24). ובאשר לטענה כי מידע על תיקים סגורים, אסור שיועבר אל פקיד הרישוי או אל ועדת הערר, כבר ניתנה התשובה לטענה זו בעת"מ (ת"א) 22506-08-17 ריאן נ' המשרד לביטחון פנים, בפיסקאות 20-19, ואני מפנה לאמור שם.
2. פקידת הרישוי בהחלטתה מיום 15/1/18 לדחות את הבקשה לחידוש הרישיון נסמכה על תיק פ"א 544781/2016. על כן לא היה מקום, לטעמי, לכך שהממונה בערר ניסתה בהחלטתה "לעבות" את ההנמקה, בכך שהוסיפה תיקים אחרים, שלא שימשו בסיס להחלטתה של פקידת הרישוי, מה גם שתיקים אחרים אלה, כל אחד לעצמו, וגם בהצטברותם יחד, ספק רב אם יכלו לשמש בסיס להחלטה לבטל או לא לחדש רישיון קיים. מדובר, ראשית, בתיק פל"א 543678/16, שנפתח ביום 16/12/16, ונסגר מחוסר ראיות. התיק הוצג בפניי במהלך הדיון ועיינתי בחומר החקירה. מדובר באירוע מינורי, שגם המשטרה לא סברה, עת הביעה התנגדותה לחידוש הרישיון, כי ניתן לבסס עמדתה על תיק זה. ושנית, מציינת הממונה בערר קיומם של 8 תיקים פליליים נוספים, בעבירות אלימות, מ-1988 ועד 2009, שנסגרו מחוסר ראיות. בעניין תיקים אלה אציין, כי מדובר בתיקים ישנים מאוד, חלקם לפני 30 שנה, והאחרון שבהם לפני 10 שנים, וקשה לראות כיצד ייתכן קשר בין תיקים כה ישנים; שנסגרו; שלא מנעו בעבר חידוש רישיונו של העותר מעת לעת; לבין ההחלטה הנוכחית שלא לחדש את רישיונו.
3. נותר אפוא רק תיק 544781/2016, הוא התיק אשר בגינו התנגדה המשטרה, ועדיין מתנגדת, לחידוש רישיונו של העותר. עיינתי בכל חומר החקירה בתיק זה, שהוגש לי במהלך הדיון. מדובר בתיק חקירה שנפתח ביום 17/12/16 בגין תיגרה משפחתית ותקיפה הגורמת חבלה של ממש. שתי כתות עדים מסרו גרסאות מנוגדות זו לזו בחקירותיהם במשטרה.

כת העדים האחת – בנו של העותר, אנואר, ואשתו, תהאני. לגירסתם, העותר תקף את אנואר והכה אותו, ואז שני בניו של העותר (מחמד וסוהיל) הכו גם הם את אנואר, ומחמד הכה באקדח על ראשו של אנואר.

כת העדים השנייה – העותר, מחמד, סהיל, והאחיין. לגירסתם, אנואר הוא זה שתקף את אביו (העותר) והפילו על הריצפה, ובניו של העותר (מחמד וסוהיל) באו להפריד ביניהם. העותר טוען גם, שכלל לא היה נשק באירוע, וכך גם העיד מחמד.

בסיכום תיק החקירה צוין בין היתר כי בסרטון שהועבר למשטרה לא ניתן לראות נשק או מישהו שמאיים עם נשק על אחר. בכל מקרה, גם אם היה נשק, אין מחלוקת כי אין זה נשקו של העותר, וכי העותר לא נגע בנשק ולא עשה בו כל שימוש.

העותר נחקר באזהרה באירוע זה, אולם שוחרר מיד בתום חקירתו. הוא לא הובא להארכת מעצר בפני שופט, כפי שהובאו יתר המעורבים בתיגרה, כולל אנואר.

בסיכום תיק החקירה צוין כי יש קושי לבסס חשד כלפי מי מהמעורבים, וכי גם הסרט שהועבר למשטרה לא מצביע על תקיפה ברורה של מי מהצדדים, אלא על עימות או ויכוח קולני בין הצדדים.

1. לא השתכנעתי, מעיון בחומר בתיק החקירה (הסגור), שאותו תיארתי לעיל בתמצית, כי קיים "משקל ראייתי נכבד, המצביע על סיכון ניכר" מצידו של העותר, או כי האירוע – ככל שהוא נוגע לסיכון מצד העותר – "הוכח בצורה משכנעת באופן שאינו מותיר מקום לספק סביר בדבר התרחשותו". ואף בהנחה שה"רף" הנדרש הוא נמוך במידת מה מן העולה מציטטות אלה (שכן, עסקינן באי חידוש, ולא בביטול), לא השתכנעתי כי הרף הזה הוכח במקרה דנן.

לעניין זה הבאתי בחשבון את מכלול הנסיבות, לרבות גילו של העותר (74), העובדה שהוא מחזיק ברישיון נשק מזה למעלה מ-30 שנה, ללא כל תקלות, והעובדה, החשובה לא פחות, שמאז המקרה הנ"ל (שהעותר ועדים נוספים מכחישים כל אלימות מצד העותר, וטוענים כי העותר הוא זה שהותקף) חלפו שנתיים וארבעה חודשים, שבמהלכם לא אירע דבר. וראה בנקודה אחרונה זו את עת"מ (י-ם) 6876-06-11 תמיר נ' משרד הפנים, שם נאמר (בפיסקה 7), כי "מאז פתיחת התיקים חלף פרק זמן משמעותי, העומד על למעלה משנתיים ימים, בהן לא באה כל תלונה נגד העותר. הוא המשיך בעבודתו כחוקר פרטי, ואף קיבל רישיון לכך, על פי דין. אין בידי המשיבים כל מידע עדכני נוסף, המבסס מסוכנות של העותר".

סיכום

1. נוכח כל האמור לעיל, אני סבור כי החלטת פקידת הרישוי והחלטת הממונה בערר הן החלטות אשר חורגות ממתחם הסבירות, ואינן עולות בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה בנושא זה.

אני מבטל החלטות אלה, ומורה למשיבים לחדש את רישיון הנשק של העותר, בהתאם לבקשה שהגיש העותר ביום 8/11/17.

1. המשיבים יחזירו לעותר את אגרת המשפט ששילם, וכן ישלמו לעותר שכ"ט עו"ד בסך 12,000 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום בפועל.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ב ניסן תשע"ט, 17 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.