לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת ע. גולומב) אשר ניתן ביום 10.1.18 במסגרת תיק 32905-05-15.

עניינו של התיק קמא תגמולי ביטוח בגין אבדן כושר עבודה לפי פוליסת ביטוח חיים על שמו של המערער אצל המשיבה. במהלך שמיעת התיק קמא הודיעה המשיבה כי היא נכונה לשלם למערער את סכום התביעה ואף התחייבה לשלם את תגמולי הביטוח בהתאם לפוליסה וזאת עד למועד פסק הדין וכך עשתה. המחלוקת אשר נותרה להכרעת בית המשפט קמא נגעה לעתירת המערער ליתן סעד הצהרתי לפיו מחוייבת המשיבה לשלם לו את תגמולי הביטוח גם לעתיד, עתירה אשר נדחתה על ידי בית המשפט קמא וכן עתירתו לחייב המשיבה בריבית מיוחדת בהתאם לסעיף 28א לחוק חוזה ביטוח, גם זו נדחתה על ידי בית המשפט קמא.

הערעור אשר בפני נוגע בשני עניינים: הראשון עניינו חיוב המשיבה בתשלום ריבית בגין תגמולי הביטוח והחזר הפרמיות; השני עניינו סכום שכר הטרחה בו חוייבה המשיבה ואשר לטענת המערער אינו משקף את ההליכים אשר נדרשו להוכחת התביעה ואת שוויה הכלכלי של הזכייה בתביעה.

אחר דיון שהתקיים בערעור, הודיעה המשיבה, על פי המלצת בית המשפט, כי תסכים להוסיף על הסכומים אשר שולמו ריבית ועל כן, נותרה להכרעתי סוגיית שכר הטרחה בלבד.

ראשית, אזכיר, התערבות ערכאת הערעור בהוצאות שנפסקו על ידי הערכאה הדיונית תיעשה במקרים חריגים מאחר ש"הערכאה הדיונית היא זו שבפניה נשמע ההליך והיא זו המודעת לדרך התנהלותם של בעלי הדין וליתר הגורמים המשפיעים על קביעת שכר הטרחה וההוצאות" (ע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (16.6.05) ועל כך שב וחזר בית המשפט העליון גם בע"א 1176/17 לחוביץ נחמיה בע"מ נ' הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ (18.02.2018); ע"א 8329/16 טרנס אטלס בע"מ נ' אליהו פרחי בדי ריפוד בע"מ (04.06.2018); עע"מ 5004/16 א.נ גוסטו נכסים בע"מ נ' ועדת המשנה לנושאים עקרוניים של המועצה הארצית לתכנון ובנייה מחוז מרכז (28.08.2017)).

לענייננו, סכום התביעה קמא הועמד על ידי המערער על סך 26,303 ₪ בלבד. המערער ציין אמנם בסיפא לכתב התביעה כי הוא עותר גם לחיוב המשיבה בתשלומי אי-הכושר העתידיים אולם לא שולמה אגרה בגין אלו וקביעתו של בית המשפט קמא בסעיף 16 לפסק דינו כי לא ניתן להיעתר לעתירה זו מקובלת עלי, שעה שממילא, בהתאם להוראות הפוליסה, הזכות לקבלת התגמולים צומחת מדי חודש ככל שמתקיימים תנאי הפוליסה ובהם כי המערער אינו עובד. מכאן, טענת המערער כי משמעותו הכלכלית של פסק הדין היא פי כמה וכמה מסכום התביעה אשר צויין ואשר בגינו בלבד שולמה אגרה, אינה מדויקת ואינה יכולה להוות שיקול, ודאי לא שיקול מוביל, בגובה שכר הטרחה אשר ייפסק.

המערער היפנה בין היתר להחלטת בית משפט השלום במסגרת ת.א. 46447-03-15 אשר בה נפסקו 67,500 ₪ שכר טרחת עו"ד בתיק דומה, כך לטענתו. עיון בתיק זה מלמד כי סכום התביעה היה 116,202 ₪, כך שההשוואה לענייננו אינה מועילה למערער. מעבר לכך, לשיטת המערער עליו לזכות בשכ"ט עו"ד שהוא גבוה פי כמה מסכום התביעה אשר בו נקב ואשר בגינו שילם אגרה וגם בהיבט זה אני רואה קושי בדרישתו.

בית המשפט קמא חייב את המשיבה בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 17,550 ₪ וזאת כאמור, בגין תביעה על סך 26,303 ₪ בלבד. בקביעה זו יש כדי לשקף את היקף העבודה שנעשתה בתיק וביחס לסכום התביעה המדובר בתשלום ראוי. תוכנו של הסכם שכר הטרחה בין המערער לעורך דינו, המחייב את המערער בתשלום גם בגין תגמולים עתידיים, אין בו כדי לחייב את בית המשפט, מה גם כאמור, תשלום התגמולים מותנה בקיום תנאי הפוליסה ואין רבותא כי ישולם מעתה ולתמיד.

שכר הטרחה אמור לשקף את העבודה שנעשתה. ניתן, אמנם, לקחת בחשבון גם את שכר הטרחה אשר לו התחייב בעל הדין כלפי עורך דינו אולם המדובר בשיקול בין יתר השיקולים הרלוונטיים ובסופו של דבר, על בית המשפט לפסוק שכר טרחה שהוא מידתי וסביר בנסיבות.

בענייננו כאן, נוכח מכלול הטעמים המפורטים, לא מצאתי טעם המצדיק התערבות בסוגיית פסיקת ההוצאות ועל כן, למעט ההסכמה בסוגיית הריבית כאמור, יידחה הערעור.

בנסיבות, בין היתר משום שהערעור התקבל בחלקו בהסכמה, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ד' תמוז תשע"ח, 17 יוני 2018, בהעדר הצדדים.