1. לפניי תביעה כספית במסגרתה מבקשת התובעת כי הנתבעים, עורכי דין, יפצו אותה בגין הפסדים שנגרמו לה לטענתה, במהלך התקופה בה החזיקו ברשותם כספים אותם הפקידה אצלם בנאמנות.
2. על פי כתב התביעה התובעת רכשה נכס בזיכרון יעקב בעסקה שנעשתה ביום 10.7.2005. הנתבעים, שהינם שותפים במשרד עורכי דין, ייצגו את הבעלים של הנכס, אביאור שפר ז"ל ודן שטרומף (להלן: "המוכר" ו"המוכר השני" בהתאמה). מאחר שהמוכר ביקש להימנע מחתימה על הסכם מכר פורמלי ומנגד חשש מירידת מחירי הנדל"ן, הוא ביקש לשריין לעצמו מחיר עסקה בסכום של 380,000 דולר. לטענתה, הנתבעים בתיאום עם בא כוחה דאד עורך דין פאר הכינו מסמך אשר כונה "הצעת רכישה". במסמך זה התחייבה התובעת לרכוש את הנכס במחיר העסקה ככל שהמוכרים ידרשו זאת ממנה בתנאים שנקבעו בהצעה. במסמך נקבע גם "קנס" כספי בגובה סכום השווה באותו מועד ל-20,000 דולר אותם היה על התובעת להפקיד בידי הנתבעים בנאמנות.
3. עוד נטען בכתב התביעה כי על מנת להימנע מסיטואציה שבה רשויות המס יקבעו כי מדובר בעסקה במקרקעין, דרשו הנתבעים כי התובעת לא תחתום על הצעת הרכישה אלא תמציא צד ג' שיחתום בשמה. לאור זאת, דודתה בת השמונים חתמה על המסמך. לאחר החתימה על ההצעה פעלה התובעת במרץ לבניית הבית, בחרה ארכיטקט ותכננה את הבית יחד עם ילדיה. בשל נסיבות שונות חל עיכוב בהתחלת הבניה לאור התנגדויות של שכן השותף למגרש. בשנת 2007 חלה המוכר ולא יכול היה לטפל בבניה בצורה שוטפת. כשהורע מצבו בסמוך לאוגוסט 2008 ביקש המוכר מהתובעת לטפל בהמשך הבניה וכך עשתה. סמוך לפני פטירתו עמד המוכר לצאת בספטמבר 2009. לחו"ל לצורך טיפולים. מאחר שבניית הבית עמדה לפני סיום ביקשה התובעת לסיים את העסקה לפני נסיעתו. המוכר שלח לה את סיכום ההוצאות אשר עמד לשיטתו על סך של 1,439,757 ₪ לא כולל מרכיב הקרקע. התובעת הייתה המומה מהסכום שהוצג בפניה שהיה גבוה משמעותית מסכום העסקה. המוכר נפטר באוקטובר 2009. לאחר פטירתו ניסתה התובעת לסיים את העסקה. כשנה לאחר פטירת המוכר התקיימה פגישה בין התובעת לבין יורשי המוכר והמוכר השני. אלה התכחשו לעסקה וטענו כי אין הם חייבים לתובעת מאומה. למרות האמור לא מצאו הנתבעים לנכון להשיב את הפיקדון לתובעת והמשיכו להחזיק בו.
4. ביום 27.1.2011 הגישה התובעת תובענה בדרך של המרצת פתיחה נגד עזבון המוכר והמוכר השני לבית המשפט המחוזי בחיפה לאכיפת הסכם המכר. לכתב התשובה שהגישו אלה צורף תצהיר של הנתבע 2. מהתצהיר למדה התובעת כי כבר בשנת 2007 החליט המוכר שלא למכור את הנכס במחיר העסקה. לדברי התובעת, הנתבע 2 נחקר על תצהירו בדיון ההוכחות ואישר כי הצעת הרכישה אינה קיימת עוד וכי חשבון הנאמנות נפתח על חשבון התובעת.
5. ביום 4.2.2013 הודיע הנתבע 2 בכתב לתובעת כי יורשי המנוח והמוכר השני דוחים את ההצעה וכי הפיקדון שהופקד בחשבון הנאמנות יוחזר למציעה שהיא הדודה שחתמה על המסמך וזאת לאחר קבלת פרטי החשבון שלה. בתגובה לכך השיבה ב"כ הדודה, אשר מייצגת את התובעת בתביעה דנן, כי הסכום הנמצא בפיקדון אינו שייך למציעה ועליו להחזיר את הסכום לתובעת. הנתבעים דחו טענה זו.
6. ביום 14.9.2013 קיבל בית המשפט המחוזי בחיפה את התובענה וקבע בפסק דין חלקי כי בין הצדדים נכרת הסכם מכר מקרקעין. בית המשפט קבע בין היתר כי התובעת היא הצד הנכון לעסקה וכי כספי הפיקדון שייכים לה. התובעת טענה כי למרות האמור, הפיקדון לא הושב לתובעת. על פסק הדין החלקי הגישו המוכרים ערעור לבית המשפט העליון, שנדחה.
7. ההליכים נמשכו בבית המשפט המחוזי בחיפה. ביום 11.11.2016 ניתן פסק דין משלים בו נקבע כי על התובעת לשלם למוכרים עבור רכישת הבית סך של כ-3 מיליון ₪. על כך הגישה התובעת ערעור לבית המשפט העליון.
8. התובעת טענה כי ביום 13.1.17 פנתה פעם נוספת לנתבע 2 ודרשה בין היתר כי יוחזר לה הפיקדון אך מכתבה לא נענה.
9. ביום 6.7.2017 חתמה התובעת עם יורשי המוכר והמוכר השני על הסכם פשרה לפיו העסקה בוטלה, פסק הדין המשלים יבוטל והערעור ימחק. לטענת התובעת, לאחר ביטולה של העסקה היא פנתה ביום 31.1.2017 לנתבעים ודרשה להשיב לה את הפיקדון ואלה המשיכו לסרב לבקשתה. לדבריה, הנתבע 2 טען כי כספי הפיקדון יועברו לתובעת בנקודת היציאה הקרובה. באותו מועד 2.8.2017 צרפו הנתבעים לראשונה לאחר 12 שנים תדפיס מעודכן של חשבון הנאמנות. הפיקדון הוחזר בסופו של דבר ביום 24.8.2017. הסכום שהועבר עמד על סך של 21,504 דולר ששווים בש"ח במועד החזרת הפיקדון עמד על סך 77,393 ₪.

טענות התובעת

1. התובעת טענה כי הנתבעים גרמו לה נזק בכך שפתחו פיקדון דולרי ולא דאגו להמיר את הסכום ששילמה לשקלים במועד קבלתו לידיהם. לטענתה, אם הנתבעים היו עושים כן ביום 17.8.2005 הסכום שהיה מתקבל היה עומד על סך של 100,684 ₪. את הסכום האמור היה על הנתבעים להשקיע בחשבון נאמנות צמוד מדד ונושא ריבית. לאור זאת על הנתבעים להחזיר לתובעת את סכום הפיקדון בש"ח כשהוא צמוד למדד ונושא ריבית כדין ממועד פתיחת חשבון הנאמנות. סכום זה עומד על סך של 153,836 ₪. לאחר ניכוי הסכום שהוחזר בסך של 77,393 ₪, הרי שעל הנתבעים לפצותה בסך של 76,443.
2. לחלופין, טענה התובעת כי על הנתבעים היה להחזיר לה את הפיקדון ביום 29.5.2007, המועד בו נודע לנתבעים, כי אין בכוונת המוכרים למכור לתובעת את הנכס. לטענת התובעת זהו מועד סיום הנאמנות. לאור זאת טענה כי על בית המשפט לחייב את הנתבעים להחזיר לתובעת את סכום הפיקדון כשהוא צמוד למדד ממועד פתיחת חשבון הנאמנות ועד למועד סיומה בצירוף ריבית חוקית. הסכום האמור עומד על סך של 142,827 ₪ ובניכוי הסכום שהוחזר לתובעת בסך 77,393 ₪ עומד הסכום סך של 65,434 ₪.
3. לחילופי חלופין, ככל שבית המשפט יסבור כי לא היה על הנתבעים לפתוח את חשבון הנאמנות בש"ח, אף שכך נקבע במפורש בהצעת הרכישה, אזי על הנתבעים היה להחזיר לתובעת את הפיקדון במועד סיום הנאמנות, קרי 29.5.2007, שעמד על סך של 80,460 ₪. לסכום יש להוסיף הצמדה למדד וריבית כדין עד למועד החזרתו לידי התובעת בפועל. סכום זה עומד על סך של 113,145 ₪ ובניכוי הסכום שהוחזר בסך 77,393 ₪ עומד הסכום על סך של 35,753 ₪.
4. עוד טענה כי על הנתבעים להחזיר לה את ההוצאות המשפטיות שנגרמו לה להשבת הפיקדון בסך של 8,775 ₪ ולפצותה בגין נזקים לא ממוניים ועוגמת נפש בסך של 20,000 ₪.

טענות הנתבעים

1. הנתבעים טענו להתיישנות ולשיהוי. לטענתם , מאז חתימת הצעת הרכישה, הפקדת הכספים בנאמנות (2005), המועד בו נטען כי הנתבעים ידעו על כך כי הסתיימה הנאמנות (2007) והסירוב של יורשי המוכר והמוכר השני שהתכחשו לעסקה באוקטובר 2010 חלפו למעלה מ-7 שנים. לפיכך, התביעה התיישנה. עוד טענו כי מאחר שחלפו 10 שנים מאז נגרם לתובעת הנזק הנטען אזי גם על פי סעיף 89 פקודת הנזיקין התביעה התיישנה.
2. עוד טענו כי התובעת לא הייתה צד להצעת הרכישה אלא הדודה אשר בהתאם הייתה הנהנית בחשבון הנאמנות. לפיכך, אין כל יריבות בין התובעת לבינם לעניין הצעת הרכישה והנאמנות. אשר לנתבע 1, זה כלל לא טיפל ולא ייצג צד כלשהו בהצעת הרכישה ולכן אין כל יריבות בינו לבין התובעת.
3. הנתבעים טענו בנוסף כי מאחר שהתובעת טענה כי הצעת הרכישה התגבשה לכדי הסכם מחייב, היא מנועה מלטעון כי הייתה זכאית להשבת כספי הנאמנות בשנת 2007, שכן בנסיבות אלו היה מדובר בתשלום המהווה חלק מהתמורה לדבריהם, באותו מועד טרם הושלמה בניית הבית ולכן ממילא בשלב זה לא היו צריכים להשיב לה את כספי הנאמנות. משניתן פסק הדין החלקי, במסגרתו קבע בית המשפט המחוזי בחיפה כי הצעת הרכישה מהווה הסכם מכר, הרי שכספי הפיקדון היוו תשלום על חשבון התמורה והתובעת לא הייתה זכאית לקבלם.
4. לא זו אף זו, בפסק הדין המשלים קבע בית המשפט המחוזי את גובה התמורה עבור הנכס וכי יש לנכות ממנה את סכום הפיקדון. מכאן שעל הנתבעים היה להשיב את הפיקדון לידי המוכרים ולא לידי התובעת. לטענתם, בנסיבות בהן המחלוקת הייתה תלויה ועומדת בבית המשפט היו מנועים מלפעול בכספי הנאמנות עד לאחר שתוכרע המחלוקת. לאחר שניתן פסק הדין המשלים המוכרים והתובעת טענו בפני הנתבעים כי המועד לביצוע תשלום התמורה הוארך בהסכמה. לטענת הנתבעים, התובעת משיקולים השמורים עמה בחרה שלא לקיים את פסק הדין אלא להגיע להסכם פשרה עם המוכרים לפיו תבוטל העסקה. בכך נותק הקשר הסיבתי בין כל מעשה או מחדל של הנתבעים לבין הנזק הנטען על ידי התובעת. התובעת לא יידעה את הנתבעים באופן מידי אודות הסדר הפשרה, ואילו הייתה עושה כן היו משתחררים לידיה כספי הנאמנות עם קבלת הודעה זו.
5. הנתבעים טענו בנוסף, כי התובעת ולחלופין הדודה הן שהפקידו את כספי הנאמנות בדולרים ולא בשקלים ואין להן להלין אלא על עצמן. בנוסף, הן לא נתנו לנתבעים הוראות להמיר את כספי הנאמנות מדולרים לשקלים ומשכך לא היו מוסמכים לעשות כן. עוד נטען כי על פי הצעת הרכישה התובעת ולחלופין הדודה ויתרו על כל טענה בעניין השקעת הפיקדון שכן הוסכם כי המציעה היא שתישא באחריות לרווחי ההשקעה או הפסדיה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובחומר הראיות ולאחר ששמעתי את העדויות ועיינתי בסיכומי הצדדים החלטתי לקבל את התביעה.

התביעה לא התיישנה ולא היה שיהוי

1. יובהר כי התביעה הוגשה נגד הנתבעים בשל פעילותם כנאמנים עבור התובעת. לפיכך, המועד הרלוונטי ממנו יש למנות את מרוץ ההתיישנות הוא ביחס לנתבעים ולא ביחס לפעולות שבוצעו על ידי המוכרים. כפי שעולה מהעדויות, התובעת ידעה לראשונה רק ביום 6.3.2011 במסגרת ההליכים שנוהלו בבית המשפט המחוזי בחיפה, כי כבר ביום 29.5.2007 המוכרים לא התכוונו למכור את הנכס לתובעת במחיר העסקה המוסכם. לדבריה, הנתבעים הסתירו עובדה זו ממנה לאורך כל התקופה (ראו סעיפים 24 ו-25 לתצהירה). מהמועד בו נודע לתובעת האמור (בסמוך לאחר 6.3.2011) ועד ליום הגשת התביעה בפברואר 2018 טרם חלפו להם 7 שנים.
2. זאת ועוד, איני מקבל את טענת הנתבעים כי על פי טענת התובעת מדובר בנזק שהתגבש ביום 29.5.2007 ולפיכך חלפו להם למעלה מ-10 שנים כאמור בסעיף 89 לפקודת הנזיקין. אין המדובר באירוע נזק שהתרחש ביום 29.5.2007. טענת התובעת היא כי ביום 29.5.2007 היה על הנתבעים להשיב את כספי הפיקדון שהופקדו בנאמנות. עד למועד בו התובעת קיבלה חזרה את כספה ב-2017 לא היה באפשרותה לדעת מהו הנזק שנגרם אם בכלל ורק במועד זה התגבש הנזק. מכאן שגם לא היה שיהוי.
3. אשר על כן אני דוחה את טענות ההתיישנות והשיהוי.

התובעת היא הצד המהותי להצעת הרכישה

1. כאמור הנתבעים טענו כי אין להם יריבות עם התובעת, שכן מי שחתם על הצעת הרכישה הייתה הדודה. אני דוחה טענה זו.
2. מהעדויות ומחומר הראיות עולה בבירור כי התובעת הייתה הצד המהותי והאמיתי להצעת הרכישה וכי כך ראו אותה גם הנתבעים.
3. התובעת העידה בתצהירה כי על מנת להימנע מכך שרשויות המס יקבעו כי מדובר בעסקת מקרקעין, דרש הנתבע 2 כי התובעת לא תחתום באופן אישי על הצעת הרכישה וכי תדאג לצד ג' שיחתום בשמה. בעקבות כך חתמה על הצעת הרכישה דודתה הקשישה שהייתה אז כבת 80, אשר מעולם לא היה בכוונתה לרכוש את הנכס או להתגורר בו (ראו סעיפים 10-15 לתצהירה).
4. בתצהיר שהגיש הנתבע 2 ביום 6.3.2011 במסגרת ההליכים שנוהלו בבית המשפט המחוזי בחיפה העיד כדלקמן: "הצעת הרכישה נחתמה על ידי דודתה של המבקשת, אשר פעלה בשמה של המבקשת" (ראו נספח 5 לתצהיר הנתבעת סעיף 16).
5. בחקירתו הנגדית של הנתבע 2 בבית המשפט המחוזי שהתקיימה ביום 25.6.2012 הוא העיד כי חשבון הנאמנות נפתח על שם התובעת ( ראו נספח 6 לתצהיר התובעת בעמוד 29).
6. בפסק הדין שניתן על ידי בית המשפט המחוזי נקבע במפורש כי התובעת היא הצד הנכון לעסקה וכי לא היה ראוי כי המשיבים בתובענה, הם יורשי המוכר והמוכר השני, יטענו כי התובעת אינה הצד הנכון לעסקה. כמו כן נקבע כי "היה ברור לחלוטין כי לדודתה של המבקשת (התובעת), אשר חתמה על הצעת הרכישה – לא היה כל קשר לעיסקה בין הצדדים" (ראו נספח 13 לתצהיר התובעת סעיף 151 לפסק הדין בעמוד 35). יש לציין כי על פי כותרת פסק הדין, הנתבעים הם אלה שייצגו את המוכרים. אין גם מחלוקת כי הנתבע 2 הוא שייצג בפועל בעסקה מול התובעת ובא כוחה.
7. אמנם בעדותו לפניי אמר הנתבע 2 כי בעדותו בבית המשפט המחוזי בחיפה נפלה טעות וכי החשבון נוהל על שם הדודה ולא על שם התובעת. לא בכדי נפלה טעות בעדותו, שהרי כאמור התובעת היא שהייתה הצד המהותי לעיסקה. אין גם מחלוקת כי מי שהעביר את התשלום בפועל הייתה התובעת שנתנה שיקים בחתימתה (נספחים 7 ו-8 לתצהיר הנתבע 2 וכן עדותו בעמוד 25 שורות 26-32 ).
8. הנתבע 2 העיד כי היה שותף לניסוח הצעת הרכישה, כי ידע שהתובעת הייתה אמורה להיות רוכשת הנכס וכי משיקולי מס הצעת הרכישה נחתמה על ידי התובעת, אם כי לדבריו היוזמה לכך הייתה מצדה של התובעת (ראו עמוד 24 שורה 21 עד עמוד 25 שורה 25). אף אם אקבל את טענת הנתבע 2 כי היוזמה הייתה של התובעת (בניגוד לעדותה בסוגיה זו) אין בכך כדי לשנות מהעובדה כי התובעת הייתה הצד המהותי לעיסקה וכי הכספים שהוחזקו בנאמנות היו כספים שלה. לאור כל האמור אני קובע כי התובעת היא בעלת הדין הנכונה.

האחריות לניהול כספי הנאמנות

1. בסעיף 4 א להצעת הרכישה נקבע כי ""הפקדון יושקע ע"י הנאמנים ב_____ ואני (התובעת) בלבד אשא באחריות לרווחי ההשקעה או הפסדיה". על פי הוראה זו אין להטיל את האחריות על הנאמנים (ראו גם דברי הנתבע 2 בפרוטוקול, עמ' 24 שורות 14-17). מהאמור עולה כי אם אם במועד ההפקדה חפצה התובעת להמיר את הדולרים לשקלים או לבחור להשקיעם בדרך מסוימת היה עליה לתת הוראות לנאמנים. התובעת לא עשתה כן.
2. זאת ועוד, במקרה דנן מאחר שבהצעת הרכישה מחיר העסקה היה נקוב בדולרים, אזי ניתן לומר כי הנתבעים פעלו בדרך סבירה כאשר בחרו שלא להמיר את הסכום לשקלים. בתשובתו הסביר הנתבע 2 כי "הכספים הושקעו בהשקעה דולרית נושאת ריבית. הצעת הרכישה היתה בדולרים. הפיצוי המוסכם היה בדולרים ולכן, היה הגיוני שגם הפיקדון שנועד להבטיח את הפיצוי, יהיה בדולרים". לאור האמור טענת התובעת כי כבר במועד ההפקדה היה על הנתבעים להמיר את הסכום לשקלים הינה בבחינת חוכמה שבדיעבד.

הנתבע 2 הפר את חובת הנאמנות כלפי התובעת

1. כאמור הנתבע 2 שימש כנאמן עבור כספים שהפקידה התובעת. בתצהירו של הנתבע 2 שהוגש בבית המשפט המחוזי בחיפה העיד כי: "ביום 29.5.07 קיימתי פגישה עם אביאור (המוכר) ובה הודיעני כי אם וכאשר יבחר, בבוא היום, לקבל את הצעת הרכישה, יהא זה תוך שינוי מהותי בשני מרכיבים: עלות הבניה ומחיר המגרש" (נספח 6 לתצהיר התובעת סעיף 30).
2. בעדותו לפניי נשאל הנתבע 2 מדוע לא אמר זאת לתובעת או לבא כוחה כי הצעת הרכישה כפי נוסחה כבר לא קיימת, השיב, כי הוא היה נאמן על כסף וכי הוא ייצג את המוכר ולא את התובעת וכי היה חוטא באחריותו כלפי לקוחו. בהמשך עדותו אמר "כשבית המשפט שואל אותי האם לא ראית באותה עת התנגשות בין תפקידי כנאמן כלפי שני הנהנים לבין תפקידי כב"כ אביאור והאם הדבר הזה לא חייב אותך להתנהלות מסוימת, אני משיב שלא ראיתי שום התנגשות בדברים האלה. כמו שציינתי, הקפדתי לפעול על פי הצעת הרכישה ואם אביאור היה רוצה להעביר איזשהו מסר למציעה, לעו"ד או לתובעת, הוא היה מבקש ממני לעשות את זה.

כשבית המשפט שואל אותי אם לא תפקידי היה ליזום פניה אל אביאור ולהעמיד אותו על הדברים לאור ידיעתי שהצעת הרכישה ומתכונתה אינה עוד בתוקף, אני משיב שאני לא יכול לומר שהצעת הרכישה אינה בתוקף, נהפוך הוא, אביאור לא אומר לי שהיא לא בתוקף ולא אומר לי שהוא לא יקבל את ההצעה, הוא אומר שאם הוא יקבל את ההצעה באותו שלב, זה יהיה בשינוי התנאים.

כשבית המשפט אומר לי שאין הכוונה בשאלה לעניין עצם מכירת הבית אלא מכירת הבית בתנאים שהוסכמו, קרי, במחיר הנקוב בהצעה, אני משיב שלא הפניתי את תשומת לבו של אביאור לכך שהוא צריך לתת את דעתו לחשבון הנאמנות" (ראו עמוד 30 שורות 1-23).

1. יש לציין כי הנתבע 2 היה ער לכך ששימש כנאמן עבור התובעת ועבור המוכרים וכך אף הודה בעדותו לפני (עמוד 30 שורה 27).
2. לאור האמור ומאחר שהנתבע 2 ידע עוד ביום 29.5.2007 כי אין בכוונת המוכר לעמוד בתנאי הצעת הרכישה, היה עליו לדאוג להשבת הסכום שהופקד בידיו לתובעת, או לפנות בבקשה למתן הוראות לבית המשפט או לפחות היה עליו להביא את העניין לתשומת לבו של המנוח ואת היותו מצוי בניגוד עניינים. הנתבע 2 לא פעל כך.
3. לא בכדי בית המשפט המחוזי סבר גם הוא בפסק הדין כי התנהלות הנתבע 2 כנאמן לא הייתה תקינה, להלן הדברים: "ככל שלמנוח היה ליווי משפטי צמוד לאורך כל הדרך, והוא שיתף את בא כוחו בהחלטה שקיבל, לא להסכים להצעת הרכישה של המבקשת, היה ראוי כי יובהר לו, באותו השלב, כפי שהדגיש ב"כ המשיבים, (המשיבים היו המוכרים, בא כוחם היה עו"ד פרוינד א.ב.) בסיכומיו, כי צדדים חייבים לפעול בתום לב ולא להיות זאבים זה לזה. ראוי היה גם כי ישיב למבקשת, את הפיקדון בסך 20,000$ שהמבקשת הפקידה בידיו הנאמנות של בא כוח המנוח. עו"ד הרשנזון נחקר בעניין זה, על ידי ב"כ המבקשת ותשובתו היתה כי לא היה זה מתפקידו לאמר למנוח לנהוג בדרך זו. ככל שאלו פני הדברים – מדוע זה מתפקידו לטעון כי המבקשת חייבת לנהוג באופן זה? ככל שעסקינן בפקדון, הרי שבתגובה לבקשה טען ב"כ המשיבים, כי הפקדון יושב למבקשת או יחולט לטובת המשיבים על פי הוראות הצעת הרכישה. ככל שזו בוטלה על ידי המנוח, או אפילו ככל שכבר החליט שלא לקבלה – כיצד סבור ב"כ המשיבים כי ניתן יהיה לחלטה בעתיד. ב"כ המשיבים הרי טען כי ההצעה מדברת בעד עצמה ואין להוסיף מעבר לאמור בה. בהתאם להצעה כלשונה וכפשוטה רק אם המנוח (המוכר) היה מקבל את הצעת הרכישה של המציעה לרכוש את הבית תמורת 380,000$ והמציעה לא היתה מסכימה לרכישה במחיר זה – היה הפקדון מחולט לטובת המוכר. אין זאת כי גם ב"כ המשיבים מסכים כי הצעת הרכישה עומדת בפני עצמה וככל שלא אלה פני הדברים – היה חייב להחזיר את הפקדון למבקשת, למותר לציין כי הפקדון לא הוחזר למבקשת עד היום" (הדגשות הח"מ).

הדברים שנקבעו הינם ברורים ומקובלים עלי.

1. בהסתרת המידע האמור מהתובעת נפגעה יכולתה לכלכל את דרכה בזמן אמת. באותה עת המנוח היה בחיים וחלפו להם פחות משנתיים מאז חתימת ההסכם. אם התובעת הייתה יודעת באותה עת כי המוכר לא מתכוון לקיים את העסקה בתנאים המוסכמים ייתכן שהייתה מוותרת על הצעת הרכישה והייתה פועלת לרכוש בית במקום אחר ולקבל את כספי הפיקדון חזרה או להגיע עמו כבר אז להסכם אחר או לנקוט דרך פעולה אחרת.
2. לא זאת אף זאת, אף אם אקבל את טענת הנתבע 2 כי לא היה חייב לעשות כן לאור חובתו כלפי לקוחו, אזי מאחר שהנתבע 2 ידע באותה עת כי אין בכוונת המוכר לקיים את העסקה ולכן סביר להניח כי יצטרך להשיב אותם לתובעת, היה עליו לפעול מיוזמתו להשקעת הכספים באופן מיטבי. סעיף 10 לחוק הנאמנות קובע: "(א) נאמן חייב לשמור על נכסי הנאמנות, לנהלם ולפתחם ולפעול להשגת מטרות הנאמנות, ומוסמך הוא לעשות כל הדרוש למילוי תפקידיו. (ב)  במילוי תפקידיו חייב הנאמן לנהוג באמונה ובשקידה כפי שאדם סביר היה נוהג באותן נסיבות". בנסיבות אלה בהן כאמור הנתבע 2 ידע על כוונת לקוחו שלא לקיים את הצעת הרכישה כלשונה היה מצופה ממנו לפנות אל התובעת ולבקש ממנה הוראות ברורות בדבר ניהול הכספים היה והעסקה לא תצא לפועל מסיבות שונות, אף מבלי לומר לה את הסיבה לכך. במצב עניינים זה הנתבע 2 לא יכול להישאר אדיש ולהסתמך על הסעיף בהצעת הרכישה הפוטר אותו מאחריות להפסדים שנוצרו.
3. לאור האמור הנתבע 1 הפר את חובתו כלפי התובעת ומכאן אחריותו לפצותה כפי שיפורט בהמשך.

יריבות מול נגד הנתבע 1

1. אשר לנתבע 1, אף שזה לא נטל חלק פעיל בעסקה, הרי שעדיין הוא בעל דין נכון בתביעה דנן.

בהצעת הרכישה נכתב כדלקמן: "להבטחת התחייבותי לרכישת הדירה כאמור לעיל, הנני מפקידה בזה במעמד מסירת ההצעה, בידי עו"ד ממשרד יצחק פרוינד ושות' כנאמנים (להלן: "הנאמנים"), סך השווה כיום ל-20,000$ (להלן: "הפיקדון")".

1. הנתבעים בעדותם הודו כי הם שותפים (ראו סעיף 4 לתצהיר הנתבע 1 וכן עדותו של הנתבע 2 בעמוד 23 שורות 15-22). חשבון הנאמנות נפתח על שם שני הנתבעים (עמוד 23 שורות 25 -27).
2. סעיף 20 לפקודת השותפויות קובע כי כל שותף חב יחד עם שאר השותפים ולחוד בכל החיובים שהשותפות חבה בהם בהיותו שותף (וראו גם סעיפים 14 ו-18 לפקודה). לאור האמור הרי שמתקיימת יריבות בין התובעת לבין הנתבע 1 וזה חב בחובותיו של שותפו הנתבע 2.

הקשר הסיבתי לא נותק

1. איני מקבל את טענת הנתבעים כי בשל כך שהתובעת בחרה לעמוד על ההליכים המשפטיים בבית המשפט המחוזי בחיפה וכי בחירתה שלא לקיים את פסק הדין בסופו של דבר לרבות הסכם הפשרה אילו הגיעה עם יורשי המוכר והמוכר השני נותק הקשר הסיבתי. התובעת ידעה על התנהלות הנתבע 2 רק במרץ 2011 לאחר שחלפו להם כמעט 6 שנים מאז שנחתמה הצעת הרכישה, כשהיא שקועה בהליכים משפטיים בהם נקטה לאכיפת הסכם המכר. מאותו מועד התובעת פעלה על פי מיטב הבנתה כדי להשיג את מה שהיא סברה שמגיע לה כדין על פי הצעת הרכישה. גם הטענה של הנתבעים כי כבר ב-2010 ידעה התובעת כי אין בכוונת יורשי המוכר והמוכר השני להתקשר עמה בעסקה אין בה כדי לסייע להם. באותה עת המנוח כבר לא היה בחיים ובאותו שלב לאחר שכ-5 שנים היא בהמתנה לסיום העסקה בה השקיעה לא מעט, ניתן להבין מדוע תבקש את אכיפת ההסכם. כך גם הדברים בתקופה הקצרה שבאה בדברים מול המוכר ששלח לה את סיכום ההוצאות בסמוך לפטירתו באוקטובר 2009. יש להניח כי הסיטואציה בה הייתה מצויה התובעת במאי 2007 פחות משנתיים לאחר חתימת ההסכם הייתה שונה. כאמור, אם הייתה יודעת אז את מצב הדברים היה באפשרותה לכלכל את הדברים אחרת ואפשרות זו נשללה ממנה.

סכום הפיצוי

1. לאור כל האמור על הנתבעים היה לדאוג להשיב לתובעת את הכספים בסמוך לאחר שנודע להם על כוונת המוכרים שלא לקיים את ההסכם. משכך יש לפצות את התובעת בגין ההפסדים שנגרמו לה מהחזקת הכספים מיום 29.5.2007 . בעניין זה אציין כי אין מקום לקבל טענה כי המרת הדולרים לשקלים במהלך השנים הינה חוכמה בדיעבד, שכן בנסיבות שנוצרו לאור הפרת חובת הנאמנות כלפי התובעת יש הצדקה להעדיף חישוב המטיב עמה. מכאן שיש להמיר את הסכום שהיה בפיקדון באותה עת לשקלים כאשר לתוצאה יש להוסיף הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד.
2. אשר על כן הנתבעים ביחד ולחוד ישלמו לתובעת סך של 20,000 דולר ובשקלים נכון ליום 29.5.2017 סך של 80,460 ₪ (לפי 4.023 ₪ לדולר). לסכום האמור יתווספו ריבית והפרשי הצמדה כדין עד ליום 24.8.2017 הוא המועד בו הושב הפיקדון לתובעת.

מהתוצאה יש לנכות את הסך ששולם לתובעת ביום 24.8.2017 בסך של 21,504 דולר ובשקלים לאותו מועד סך 77,393 ₪ (לפי 3.599 לדולר)

ליתרה יתווספו הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו מועד (24.8.2017 ) ועד לתשלום בפועל.

1. בנוסף, יש להתחשב בטרדה ובביטול הזמן של התובעת בכל התהליך הכרוך בקבלת הכספים לרשותה והצורך לנהל הליכים משפטיים נגד הנתבעים יחד עם הסכום בו זכתה בסופו דבר ביחס לסכום שתבעה. לאחר ששקלתי את כל האמור אני קובע כי התובעת זכאית לקבל החזר אגרת בית משפט בשיעור 2.5% מסכום זכייתה, הוצאות בסך של 4,000 ₪ ושכר טרחת עורכי דין בסך של 10,000 ₪. הסכומים כולם ישולמו בתוך 30 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים

ניתן היום, י"ז טבת תשפ"א, 01 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.