1. בפניי בקשה מיום 28.2.18 להארכת מועד להישפט מכח סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב)- התשמ"ב 1982.

2. על המבקש הוטל קנס ביום 23.8.17 בגין עבירה של נהיגה ברכב שהיו מותקנות בו חגורות בטיחות תוך שהניח לנוסע לשבת ברכב מבלי שהיה חגור בחגורת בטיחות בניגוד לתקנה 83ב(א) לתקנות התעבורה. (דו"ח תנועה מס' 50152238668) (להלן: "הדו"ח").

3. המבקש הודה בבקשתו, כי קיבל את הדו"ח לידיו אך טען כי איחר בהגשת הבקשה להישפט מהטעם שאיבד את הדו"ח ומצא אותו בחלוף יומיים מהמועד האחרון להגשת הבקשה, היינו 21.11.17. פנייתו למפנ"א ביום 23.11.17 נדחתה ביום 12.2.18 מהטעם שלא עמד בגדרי הזמן הקבועים בחוק.

לטענת המבקש, סיכויי הגנתו טובים ודחיית בקשתו דנן תהא עיוות דין עפ"י החוק והפסיקה. לטענתו, הדו"ח לא נרשם על ידי העד לעבירה לכאורה , היינו מי שעצר את הרכב, אלא על ידי שוטר אחר ולכן הדו"ח עולה כדי עדות שמועה.

עוד טען המבקש, כי רכבו מ.ר. 704426, מושא העבירה הנטענת, נרשם בדו"ח כרכב פרטי ובפועל משמש כמונית, הרכב עוכב באזור הכניסה לעיר לוד המוגדר כשטח עירוני שבו מוצב תמרור מס' 424 כשלפי תקנה 83(ג)(5) לתקנות התעבורה נוסע במונית בדרך עירונית פטור מלחגור חגורת בטיחות. בדו"ח לא מצוין במדויק מקום העבירה לכאורה האם נעשתה לפני התמרור אם לאו.

לבקשה צורפו תצהיר המבקש, הדו"ח, המכתב למפנ"א , תשובת מפנ"א ופסיקה.

עם זאת, חרף האמור בבקשה, לא צורף צילום רשיון רכב לתמיכה בטענת המבקש, כי מדובר ברכב שהינו מונית ולא רכב פרטי.

4. הבקשה הועברה לתגובת המשיבה, אשר התנגדה לבקשה לאור חלוף הזמן.

5. דיון והכרעה

משחלף המועד לתשלום הקנס, והבקשה להישפט הוגשה לאחר המועד של 90 יום, שנקבע בסעיף 229(א) (ב) לחוק סדר הדין הפלילי, הרי שהשתכללה הרשעתו של המבקש בעבירה המיוחסת לו, כאמור בסעיף 229(ח2) לחוק, אף אם לא שולם הקנס שנקבע בדו"ח.

במקרה דנן, אין חולק, כי המבקש קיבל לידיו את הדו"ח במועד ביצוע העבירה ביום 23.8.17. היינו המועד האחרון להגשת בקשה להישפט חל ביום 21.11.17.

המבקש הגיש בקשתו לביטול הודעת תשלום הקנס למרכז פניות נהגים ארצי של המשטרה ביום 23.11.17, היינו כיומיים לאחר המועד האחרון להגשת הבקשה ונדחה בשל חלוף הזמן.

6. גדרי הזמן הקבועים בחוק מחייבים ואין לסטות מהם. בית המשפט העליון בפסיקתו עמד על נחיצות ההגבלה בלוח הזמנים משיקולי הגנה על סופיות הדיון ויעילות ההליך, להוציא החריג של אי-ידיעת המבקש על אישום התלוי ועומד נגדו, שאינו מתקיים כאמור במקרה דנן.

בהקשר זה אזכיר את דבריו של כב' השופט רובינשטיין ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מד"י:

"סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982 נדרש לבקשת הישפטות באיחור, ומפנה לתנאי סעיף 229(ב), הלא המה שכנוע התביעה "שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד, והיא הוגשה מייד לאחר שהוסרה המניעה".. בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא היתה זו כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל פיסקה 7)".

7. במקרה דנן כאמור, לא מצאתי, כי יש לרפא מחדלו של המבקש ע"י פתיחת שער בית המשפט בפניו. יתרה מכך, וחשוב לא פחות, כפי שנקבע לא אחת בפסיקה, מתן אורכה להישפט במקרים כגון דא מהווה מדרון חלקלק שאחריתו מי ישורנו והאינטרס הציבורי מחייב למנוע הצפה של בתי המשפט, העמוסים ממילא, שלא לצורך.

8. אשר על כן, הבקשה נדחית.

ניתנה היום, י"ד איירי"ד אייר תשע"ח, 29 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.