לפניי תביעה על סך של 11,565 ₪ בגין נזקי תאונת דרכים. תאונת הדרכים אירעה בין רכב שבוטח על ידי התובעת 1 לבין רכב בו נהג הנתבע 1 ושבוטח על ידי הנתבעת 2. עובדות המקרה פשוטות והתביעה מעוררת למעשה סוגיה אחת בלבד זאת מן הטעם כי אין מחלוקת באשר לאחריות לקרות התאונה וכי הנתבע 1 נושא באשם לקרות התאונה. הסוגיה היחידה שעל המדוכה והמורכבת היא שאלת קיום כיסוי ביטוחי לנתבע 1 מטעם הנתבעת 2 וזאת לאור הטענה כי בעת התאונה הנתבע 1 לא החזיק ברישיון נהיגה בתוקף העונה על תנאי הפוליסה.

תמצית המקרה ותמצית טענות הצדדים

התובעת 1, איי.די.איי חברה לביטוח בע"מ, ביטחה רכב מ.ר. 87-168-70 בבעלות התובע 2.

תאונת הדרכים התרחשה ביום 5.08.2016 ברחוב האחד עשר בראשון לציון. רכב התובעים נסע בנתיבו נהוג בידי התובע 2 כאשר נהג רכב הנתבעים, הוא הנתבע 1, יצא מחניה, פגע ברכב התובעים וגרם לו לנזק.

בכתב התביעה טוענים התובעים לנהיגה בחוסר זהירות ולרשלנות של הנתבע 1.

הנתבעת 2, שומרה חברה לביטוח בע"מ, מאשרת בכתב הגנתה כי היא המבטחת של רכב הנתבעים מ.ר. 20-273-50 עם זאת, לטענתה, רישיון הנהיגה של הנתבע 1 לא היה בתוקף בעת קרות התאונה ועל כן, בהתאם לתנאי הפוליסה, אין לנתבע 1 כיסוי ביטוחי לכן יש לדחות את התביעה כנגדה.

הנתבע 1 לא היה מיוצג בידי עורך דין ולא מסר כתב הגנה.

דיון והכרעה

חלק ראשון – האחריות לתאונה

כאמור, אין מחלוקת בין הצדדים כי הנתבע 1 , מר בילכיה אברהמוב, נושא באחריות לנזק שנגרם כתוצאה מהתאונה (עמ' 1, שורה 10 לפרוטוקול הדיון מיום 31.01.2019, להלן: הפרוטוקול). ועל כן השאלה העומדת במחלוקת היא שאלת הכיסוי הביטוחי לנתבע 1 מטעם הנתבעת 2.

חלק שני – הכיסוי הביטוחי

רכב הנתבעים בוטח על ידי הנתבעת 2 בפוליסת ביטוח על שם רעיית הנתבע 1 הגב' אלה פומנקו. לשון סעיף 20 לפוליסה אומרת כך:

"בני אדם הרשאים לנהוג ברכב יהיו אחד או יותר מהמפורטים להלן, כפי שנכתב במפרט, ובתנאי שהם בעלי רישיון נהיגה בר תוקף בישראל לנהיגת רכב מסוג הרכב המבוטח או שהיו בעלי רשיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 24 חדשים שקדמו לנהיגה ברכב ולא נפסלו מלקבל או להחזיק רישיון כזה על פי הוראות, חיקוק, פסק דין, החלטת בית משפט או רשות מוסמכת אחרת..."

הנתבעת 2 הביאה כראיות מסמכים, שהתקבלו מלשכת ההוצאה לפועל, המוכיחים כי על רישיונו של הנתבע 1 הוטלה הגבלה החל ביום 26.3.2012 וכלה ביום 17.11.2016 וכי ביום 24.5.2016 הנתבע 1 הגיש בקשה לביטול ההגבלה על רישיונו כך שהוא היה מודע להגבלה ופעל לבטל אותה ועל כן, לטענתה, לאור סעיף 20 ולאור המסמכים מלשכת ההוצאה לפועל לא חל הכיסוי הביטוחי.

במשפט העיד הנתבע 1 כי עובר לתאונה לא היה מודע לכך שרישיונו הוגבל (עמ' 2 שורה 14 לפרוטוקול) ואף לא קיבל כל הודעה על כך ועל כן חל הכיסוי הביטוחי. לטענתו, כחודש וחצי לפני התאונה נשוא תובענה זו, היתה לו תאונה קודמת וכי רק בעטיה נודע לו על חוב להוצל"פ והוא דאג להסדירו. הנתבע 1 נשאל בחקירה נגדית האם גם בתאונה הקודמת, שנדונה בתא"מ 29605-10-16 בבית משפט השלום בכפר-סבא בפני כבוד השופט דרור קלייטמן, היתה טענתו כי לא ידע על ההגבלה על רישיון הנהיגה והשיב לשאלה בחיוב (עמ' 3, שורה 21 לפרוטוקול), הוא נשאל האם הנתבעת 2 (שהיתה למעשה אותה הנתבעת גם באירוע הקודם הנזכר לעיל) הציגה בעת הדיון בבית המשפט אישור שהנתבע 1 ידע על הגבלת הרישיון שלו והנתבע 1 ענה שהוא לא יודע אך הוסיף כי הנתבעת 2 אמרה "שיש בעיה" (עמ' 3, שורות 25-22 לפרוטוקול). עוד טען, בלא שהיתה לו ראיה לכך, כי נעצר בידי המשטרה לביקורת שגרתית אך השוטרים לא ציינו בפניו כי יש הגבלה כלשהי על רישיון הנהיגה שלו (עמ' 4 שורות 6-1 לפרוטוקול).

בעלי הדין הגישו סיכומים בכתב בנושא הכיסוי הביטוחי. התובעת 1 טענה הן בדיון עצמו (עמ' 2, שורות 4-3 לפרוטוקול) והן בסיכומיה כי לנתבע 1, שכאמור אינו מיוצג, קיים כיסוי ביטוחי שכן, פוליסת הביטוח אשר הנפיקה הנתבעת 2 לנתבע 1 היתה בתוקף, התובעת 1 מפנה לפסיקה התומכת במגמה לפיה הטלת הגבלה על רישיון הנהיגה בהוצל"פ או הפקעת רישיון נהיגה עקב הגבלה כזו איננה מאיינת את הכיסוי הביטוחי שכן אין מדובר בפסילה מהותית וכי על הנתבעת 2 לשאת בנזקי התובעים.

מנגד טוענת הנתבעת 2 בסיכומיה כי לאור המסמכים שהתקבלו מלשכת ההוצאה לפועל המראים כי רישיון הנתבע 1 הוגבל כבר ביום 26.03.2012, הגבלה שהוסרה רק ביום 17.11.2016 ולאור נוסח סעיף 20 לפוליסה לא קיים לנתבע 1 כיסוי ביטוחי לאירוע התאונה. הנתבעת 2 מאשרת את טענת התובעת 1 כי אכן קיימת מגמה בפסיקה לפיה הטלת הגבלה על רישיון הנהיגה בהוצל"פ איננה מאיינת את הכיסוי הביטוחי ובלבד שמשך ההגבלה אינו עולה על 24 חודשים ושהנהג לא ידע עליה, שני תנאים שהנתבע 1 אינו עומד בהם.

טרם נפנה להכרעה בטענות בעלי הדין, אציין כי מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 31.01.2019 בו נשמעה עדותו של הנתבע 1 ומסיכומיה של הנתבעת 2 עולה כי עיקר המחלוקת בין הצדדים היא בשאלה האם ידע הנתבע על התליית רישיון הנהיגה שלו אם לאו. הנתבע 1 טוען כי לא ידע על כך שרישיונו מוגבל ומנגד הנתבעת 2 הביאה כראייה את בקשת הנתבע 1 להוצאה לפועל מיום 24.5.2016 לביטול ההגבלה על רישיון הנהיגה שכן הוא זקוק לרישיון הנהיגה לצורך עבודתו ולצורך פרנסתו כנהג מונית ובפרט כמפרנס שתי משפחות, זאת נשוא תיק ההוצל"פ המדובר וזאת החדשה.

בבואנו לדון בשאלת הסרת הכיסוי הביטוחי לתאונה דנא עלינו להכריע בשאלה האם, בשים לב למהותו של חוק חוזה הביטוח ובשים לב לאופי הגבלת הרישיון, הגבלה טכנית ולא הגבלה בטיחותית או מהותית, יש לקבוע כי חל הכיסוי הביטוחי וזאת מטעמים של מדיניות משפטית ראויה?

ראשית, חוזה ביטוח הוא חוזה בין מבטח לבין מבוטח המחייב את המבטח, תמורת דמי ביטוח, לשלם, בקרות מקרה הביטוח, תגמולי ביטוח למוטב. אלא שאין מדובר בחוזה רגיל כי אם בחוזה ייחודי המוסדר בחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981. חוק חוזה הביטוח הוא חוק ייחודי, הנועד להסדיר חוזים המאופיינים בפערי כוחות גדולים בין החברה המבטחת, שהיא גוף מקצועי ומומחה בעל איתנות פיננסית; לבין המבוטח, שבדרך כלל אינו בעל מומחיות בתחום הביטוח. ההכרה בפערי הכוחות היא העומדת בליבת התכלית הצרכנית של החוק, והיא שהביאה את המחוקק להרחיב את החובות המוטלות על המבטח תוך צמצום החובות המוטלות על המבוטח (ראורע"א 3260/10 חתמי לוידס נ' סלוצקי [פורסם בנבו] (15.9.2013) (להלן עניין "סלוצקי") הדברים נכונים ביתר שאת במצב בו נטענת טענה לגבי סייג. שלושה טעמים לכך: האחד, חוזה הביטוח נכרת בלא שמתקיים משא ומתן חופשי בין הצדדים, ולא פעם המבוטח נחשף לסייגים לראשונה עם קבלת פוליסת הביטוח, לאחר שנכרת החוזה. אכן, יש פיקוח הדוק על תנאי חוזה הביטוח, בין היתר על מנת להגן על זכויות המבוטח. ואולם, אין זה גורע מפערי הכוחות בין הצדדים – הנותרים על כנם על אף ההקפדה על תנאי הפיקוח. השני, מועד קבלת טענת הפטור, אשר מטבע הדברים מועלית רק לאחר התרחשות אירוע הביטוח. בנקודת זמן זו פערי הכוחות בין הצדדים באים לידי ביטוי בעוצמה הגבוהה ביותר. השלישי, הוא העובדה שחבות המבטחת הינה בינארית – "הכל או כלום" – ולכן על בית המשפט לנקוט משנה זהירות עת הוא מכיר בטענת סייג או פטור מחבות. בעניין סלוצקי לעיל נקבע כי אין באי-נקיטת המבוטח או המוטב ב"אמצעים להקלת הסיכון" הנדרשים מהם כדי לשלול את תגמולי הביטוח, וזאת על אף שמדובר בתנאים חוזיים שנקבעו בפוליסה. תנאי הפוליסה כפופים להוראות חוק חוזה הביטוח. על-פי הוראות החוק אם לא נקטו המבוטח או המוטב באותם אמצעים, תגמולי הביטוח ישולמו לאחר הפחתה יחסית בשיעורם לפי הייקור בדמי הביטוח שהיה נדרש עקב הגדלת הסיכון, כפוף למקרה שבו מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח ללא אותם אמצעים.

שנית, הגבלת רישיון נהיגה יכול ותהיה הגבלה מהותית בשל סיבות הקשורות בעבירות תעבורה או מטעמי בריאות ויכול שתהיה הגבלה כעניין טכני בשל אי עמידה בתשלום חובות. לא הרי הגבלה מהותית כהרי הגבלה טכנית, לא הרי הגבלה שמקורה בצורך להרתיע עברייני תנועה המסכנים את המשתמשים בדרך כהרי הגבלה שנועדה להבטיח תשלום ואין בינה ובין כושר הנהיגה של מי שהוטלה עליו ההגבלה דבר. ואין בינה ובין סיכון נוסף שנוטלת על עצמה חברת הביטוח – דבר. נשאלת השאלה האם יש ליתן תוקף לסעיף 20 לפוליסת הביטוח ולראות בהגבלת רישיון הנהיגה על ידי ראש ההוצאה לפועל כהגבלה מהותית השוללת מניה וביה את הכיסוי הביטוחי מן המבוטח? קיימת פסיקה נרחבת העוסקת במקרים בהם המבוטחים לא עמדו בכל תנאי הפוליסה אך לא קיימת הלכה מנחה בנושא. בחלק מן המקרים נשלל כליל הכיסוי הביטוחי ובחלקם קיבלו המבוטחים כיסוי יחסי בהתאם להלכת סלוצקי. ראו סקירה נרחבת של כב' השופט אמיר ויצנבליט בנושא ב: 31807-02-16 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' דב בוכהיים (פורסם בנבו 29.08.2017).

כך גם, אני מוצאת להעיר כי ישנה חוסר סימטריה וחוסר עקביות מצד חברת הביטוח, במידת האנרגיות ובמידת המשאבים, לגילוי ולבירור מצב רישיונו של המבוטח, בעת גביית הפרמיה ובעת האירוע הביטוחי. כלומר, נראה לי לא ראוי כי חברת הביטוח תגלה מרץ רב בבירור אודות מצב רישיונו של המבוטח, רק בעת קרות האירוע ביטוחי, ולא עם תחילת הפוליסה או בעת גביית הפרמייה. אכן, ייתכנו מקרים בהם רישיונו של הנהג ייכנס להגבלה כלשהי לאחר תחילת הפוליסה ולאחר גביית הפרמיה. אך, בהחלט אנו עדים למקרים רבים, כמו במקרה זה, אשר לשיטת חברת הביטוח, ההגבלה החלה כארבע שנים טרם האירוע. (במקרה זה המובטחת הינה אשת הנהג, אך הדברים נאמרים ברמה העקרונית). על כן, הייתי מצפה כי חברת ביטוח הנוהגת בתם לב, תערוך את בירוריה, אותם בירורים אשר היא עורכת עם קרות מקרה הביטוח, ותעדכן את המבוטח, כי קיימת מגבלה כלשהי. ולא תשאיר זאת כהפתעה. במצב הנוכחי, חברת הביטוח, למעשה גובה פרמיות במקרים רבים, כאשר בבירור פשוט היא יכולה לגלות כי בדעתה להעלות טענת כיסוי ביטוי, ולמעשה גובה פרמיות במקרים אלו, שלא כדין.

בהיעדר הלכה מנחה בנושא, בפסק דין זה, וכל מקרה ייבחן לגופו, אני בוחרת להצטרף לעמדה הגורסת כי כאשר נהג אינו עומד בתנאי ביטוח הרכב לגבי תכונות ומאפיינים הנדרשים ממנו הרי שאין הדבר מביא בהכרח לשלילת הכיסוי הביטוחי. במקרים מסוג זה חלות הוראות חוק חוזה הביטוח המורות על תשלום תגמולי ביטוח יחסיים, אלא אם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח.

מן הכלל אל הפרט

אין חולק על כך כי על רישיון הנהיגה של הנתבע 1 הוטלה הגבלה מיום 26.3.2012, הגבלה שבוטלה רק ביום 17.11.2016 כשלושה חודשים לאחר קרות התאונה. ואולם, הנתבעת 2 לא הוכיחה כי הנתבע 1 ידע לאורך כל התקופה כולה כי קיימת הגבלה על רישיון הנהיגה שלו אלא לכל היותר הוכיחה כי הוא ידע על ההגבלה מיום 24.05.2016, בו ביקש לבטלה, או בסמוך לכך, דהיינו פחות משלושה חודשים עובר לתאונה, ידיעה המתיישבת עם עדותו כי ברגע שנודע לו על ההגבלה הלך להוצאה לפועל על מנת להסדיר את עניין החוב (עמ' 3 שורות 6-4 לפרוטוקול) משכך לא מתקיים התנאי הראשון שבסעיף 20 לפוליסת הביטוח המחריג את זכאותו של הנתבע 1 לפיצוי בגין התאונה.

בענייננו, הנתבעת 2 בחרה שלא להביא עדים מטעמה ולא הציגה כל ראיה בנושא שיעור דמי הביטוח שהיו נגבים מהנתבע 1 אילו היה נמסר לה מראש שינהג ברכב אדם שרישיונו הוגבל מטעמים טכניים, לא הובאה בפני כל ראיה האם מבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה הביטוח בנסיבות העניין.

ואחרון, במקרה דנן ניתן היה לראות היטב את פערי הכוחות בין הצדדים – מן העבר האחד חברת הביטוח, בעלת איתנות פיננסית המיוצגת בבית המשפט והשולפת בקלות, בקלות רבה מידי, סייגים המסירים את הכיסוי הביטוחי מן המבוטח, מבוטח שיש לו פוליסת ביטוח בתוקף, מבוטח ששילם את כספי הביטוח ושסמך על העובדה כי הוא מבוטח לעת צרה ומן העבר האחר המבוטח, איש קשה יום, שאיננו מיוצג ושרישיון הנהיגה דרוש לו לצורך פרנסתו ופרנסת ילדיו – מדובר בצורך קיומי של ממש ולא על דרך הקלישאה. והרי אחת מתכליות חוק חוזה הביטוח היא להגן על המבוטח בשל פערי הכוחות האלה שעוצמתם גבוהה במיוחד בעת שהמבוטח נזקק לכיסוי הביטוחי. במצב דברים זה וכחלק ממדיניות משפטית ראויה המגשימה את תכלית חוק חוזה הביטוח לא אוכל לקבל את טענת חברת הביטוח כי יש להסיר את הכיסוי הביטוחי של הנתבע 1.

כפי שהדגשתי, במקרים מורכבים בהם נטענת טענת העדר כיסוי ביטוחי, ובהעדר הלכה מנחה, בחרתי להצטרף לתוצאה אליה הגעתי, ואדגש כי כל מקרה נבחן לגופו. במקרה זה, נתתי משקל: לנסיבותיו האישיות של הנתבע, כאיש קשה יום המפרנס שתי משפחות, ולכך כי בסמוך למועד עם היוודע לו דבר ההגבלה, פנה לצורך הסדרתה וכי כנהג מונית רישיונו הוא פרנסתו וכן כי כשנבדק רישיונו ע"י המשטרה לא נאמר לו דבר. כך גם, לנגד עיניי הסכמת חברת הביטוח לשאת בנזק (ביחד ולחוד), בגין תאונה קודמת אשר התרחשה לנתבע ואשר נדונה כאמור בבית משפט השלום בכפר סבא.

הנזק

התובעים צירפו חוות דעת שמאי, אשר בדק את רכב התובעים סמוך לאחר התאונה, וחוות הדעת לא נסתרה. התובעים הגישו את התביעה על סכום הנזק הממשי, כפי שעולה מהמסמכים שצורפו לכתב התביעה.

אחרית דבר

נוכח כל האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבעת 2 תשלם לתובעים את סכום התביעה כולו בתוספת ריבית והפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן את אגרת בית המשפט כפי ששולמה, את שכר העדים כפי שנפסק במהלך הדיון ושכ"ט עו"ד לתובעים בסכום של 2,000 ₪.

הסכום הכולל ישולם בתוך 30 ימים.

ניתן היום, כ' אדר ב' תשע"ט, 27 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.