27 אוקטובר 2018

לפניי ערעור על החלטת הוועדה לעררים (אי כושר) מיום 9.1.18 אשר קבעה כי המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר (להלן – הוועדה).

תמצית העובדות וטענות הצדדים

1. למערערת, ילידת 1959, נכות רפואית בשיעור 46% אחוז, מתוכה 40% בשל מחלת האסטמה ממנה סובלת, אשר הוענקו לה בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 (להלן – התקנות).
2. ועדת אי כושר מדרג ראשון קבעה כי המערערת לא איבדה 50% מכושרה להשתכר. על החלטה זו הוגש ערר וביום 9.1.18 התכנסה הועדה לעררים והאזינה לדברי המערערת:

"בת 58 גרה בחולון. הבת הביאה אותי, סובלת ממחלת ריאות כרתית מגיל צעיר. מטופלת אצל רופא ריאות. עובדת כמטפלת בקשישה 4 שעות ביום. הולכת איתה לקניות בדיקות לא מנקה מארחת לה חברה. לא נותנים לי יותר שעות בחברה לכן לא יכולה לעבוד יותר. לא עושה ספורט שיקומי. מתעייפת מהר, אינהלציות מקבלת ועושה הליכה. מקבלת תרופות בנוסף ומשאף שעוזר ומקל. בבית יושבת גרה בקומה 4 לא יורדת הרבה. סובלת מורידים ברגליים ודלקות משתמשת בגרביים אלסטיים בלילה".

1. תחת סעיף "דיוני הועדה ונימוקים לקביעה" נימקה הוועדה את החלטתה לדחות את הערר כדלקמן:

"בת 59 סובלת ממחלת ריאות כרונית ואי ספיקה ורידית

בגפיים תחתונות.

הוועדה עיינה בפרוטוקול הרפואי ודו"ח עובדת השיקום

הוועדה הגיעה למסקנה כי כשירה להמשיך לעבוד בטיפול בקשישים לא סיעודיים ובעבודות נוספות כגון קופאית מבקרת קבלות במרכולים וכדומה. כל זאת בהיקף שנקבע בדרג 1. הוועדה דוחה הערר."

1. לטענת המערערת, החלטת הוועדה לפיה היא כשירה להמשיך ולטפל בקשישים אינה מנומקת, זאת בשים לב לטענות המערערת בפני הוועדה לפיהן היא מתעייפת מהר, זקוקה לאינהלציות ולתרופות עקב מחלת הריאות ואי ספיקת ורידים כפי שציינה הוועדה בעצמה ולכך ששיעור הנכות בגין האסטמה היא בגובה 40%.
2. המשיב טען מנגד, כי אין בטעמי הערעור כדי להצביע על טעות משפטית בהחלטת הוועדה וכי טענות המערערת מופנות כנגד שיקול הדעת המקצועי של הוועדה ומשכך יש לדחותן.
3. כן טען כי הוועדה פירטה את ליקוייה הרפואיים של המערערת כפי העולה מהאבחון הרפואי וציינה כי אין בהם כדי למנוע מהמערערת להמשיך ולעבוד כמטפלת בקשישים בלתי סיעודיים. וכן כי המערערת ציינה בפני הוועדה כי עובדת 4 שעות ביום ומכאן, כי היא כי לא איבדה מכושרה להשתכר ובנוסף, קיימת הלימה בין נכותה הרפואית להחלטת הוועדה.

דיון והכרעה

1. בהתאם לסעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן – החוק) בית דין זה מוסמך לדון בערעורים על החלטות ועדות לעררים (אי כושר), בשאלות משפטיות בלבד.
2. בהקשר זה נפסק, כי הואיל והוועדה לעררים (אי כושר), להבדיל מוועדה רפואית לעררים, פועלת בתחום שאינו מחייב ידע מיוחד בשדה הרפואה, רשאי בית הדין להתערב בהחלטתה, אך רק במקרים קיצוניים הגובלים באי סבירות שכמוה כטעות שבחוק (דב"ע שם/1318-01 עטיה נ' המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
3. לאחר שעיינתי במסמכים שבתיק ושקלתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערעור להידחות מהטעמים שאפרט להלן.
4. בבר"ע 39263-03-15 אופנר נ' המוסד לביטוח לאומי (6.7.16) נפסק, כי מאחר שהמשימה של קביעת דרגת אי הכושר הינה מורכבת, לא בכל מקרה שבו נפל פגם כלשהו בהנמקתה או בניסוחה, יהיה מקום להתערב בהחלטת הוועדה ולהחזיר את עניינו של המבוטח לדיון נוסף, זאת, כל עוד החלטת הוועדה עונה לדרישות המהותיות של חובת ההנמקה ולתכליות המרכזיות שבבסיסה: "היכולת גם של מי שאינו מצוי ברפואה, לעמוד על השיקולים שהובילו להחלטה ולהתחקות אחר הלך מחשבתה; האפשרות המעשית להפעיל ביקורת שיפוטית בנוגע להחלטות הוועדה וכן, שיפור איכות ההחלטות של הוועדות הרפואיות והגברת האמון הציבורי בהתנהלותן".
5. בענייננו, למערערת נקבעה נכות רפואית משוקללת בשיעור 46%. במצב דברים זה, קביעת הוועדה לפיה המערערת לא איבדה כדי 50% מכושרה להשתכר עולה בקנה אחד עם קביעתה הרפואית.
6. זאת ועוד, כפי שעולה מהתיאור שהובא לעיל הוועדה הסבירה את קביעתה באופן המאפשר לבית הדין להתחקות אחר הלך מחשבתה. הוועדה הפנתה לדוח פקידת השיקום אשר נכתב בו כי המערערת מועסקת ב- 20 שנה האחרונות בטיפול בקשישים וכי היא מוגבלת לעבודה בתנאים מאווררים. הוועדה אימצה דוח זה וציינה כי המערערת כשירה להמשיך לעבוד בטיפול בקשישים לא סיעודיים ובעבודות נוספות כגון קופאית מבקרת קבלות במרכולים וכדומה.
7. יצוין, כי לדברי המערערת היא מועסקת כמטפלת בקשישים במשרה חלקית בת 4 שעות ביום מאחר שבחברה בה היא מועסקת לא משבצים אותה בשעות נוספות. כלומר, אף לדבריה חלקיות משרתה נובעת מהחלטת המעסיק ולא ממצב בריאותה.
8. אין בידי לקבל את טענת המערערת לפיה קביעתה של הוועדה במקרה זה הנה בלתי סבירה באופן שיצדיק את התערבותו של בית הדין. כפי שפורט לעיל, החלטת הוועדה מבוססת על שיקול דעתה המקצועי לאחר שהתייחסה למסמכים ולנתונים הרלבנטיים וכן לדברי המערערת עצמה. העובדה לפיה למערערת נכות רפואית של 40% בגין מחלת האסטמה אינה מובילה למסקנה כי יש להעניק אי כושר חלקי כפי שניסתה המערערת לטעון, מקום בו הוועדה אינה חושבת שקיימת השפעה תפקודית של נכות זו, כפי שפורט במקרה דנן.

סוף דבר

1. לנוכח כל המפורט לעיל, משלא הוכח כי נפל פגם משפטי בהחלטת הוועדה, הערעור נדחה.

כמקובל בהליכים מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

1. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום ממועד קבלתו אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ט, (27 אוקטובר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.