הצדדים הסמיכו אותי לפסוק בתיק זה על דרך הפשרה על פי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט (נוסח משולב), התשמ"ד – 1984, תוך הנמקה קצרה לאחר שהוצג לי סרטון אשר צולם מרכב הנתבעים המתעד את קרות התאונה והצדדים ויתרו על חקירת העדים.

אני מברך את הצדדים על בחירתם זו המשקפת הסכמה לסיים מחלוקת מתוך נכונות לויתור ומתן הזדמנות לגישה של פשרה, גם אם לא הצליחו לגבש פשרה סופית ביניהם.

בסרטון ניתן לראות כי רכב הנתבעים נוסע בנתיב השמאלי מבין שניים ומתקרב לרמזור (להלן: "הרמזור הראשון") שלאחריו נפתח משמאל נתיב נוסף לפניה שמאלה ברמזור הבא (להלן: "הרמזור השני"). בנתיב שנפתח לפניה שמאלה עמדו כלי רכב שהמתינו לפניה על פי הרמזור השני.

טרם שהגיע רכב הנתבעים אל הרמזור הראשון ניתן לראות לפניו בנתיב שמימינו רכב שלא היה מעורב ישירות בתאונה העומדת להכרעתי (להלן: "רכב צד ג'") מאותת שמאלה במטרה לעבור לנתיבו של רכב הנתבעים אולם הנתבע 1 לא איפשר לו לבצע מעבר זה, האיץ וחלף על פניו.

סמוך לאחר שרכב הנתבעים התחיל לחלוף על פני רכב צד ג' נראה גם הרכב שלפניו, הוא רכב התובע, אשר אותת שמאלה והחל לעבור לנתיב רכב הנתבעים במטרה להגיע לנתיב הנפתח לאחר הרמזור הראשון לצורך פניה שמאלה ברמזור השני.

גם הפעם לא איפשר הנתבע 1 לרכב התובע לעבור לפניו ולא רק האיץ אלא אף סטה מעט שמאלה על מנת לעקוף את רכב התובע, שהחל כבר בסטיה שמאלה כאמור, אולם נוכח העובדה שכלי רכב עמדו בנתיב הנפתח שמאלה הוא נאלץ לשוב במהירות ימינה לנתיבו המקורי על מנת שלא לפגוע ברכב האחרון שעמד לפניו במטרה לפנות שמאלה, ותוך כדי חזרתו זו לנתיבו התרחשה הפגיעה בין כלי הרכב דנן.

יש להעיר כי בין שני הרמזורים מרחק קצר והנתיב הנפתח לפניה שמאלה היה כמעט מלא, על כן מעבר רכב התובע מן הנתיב הימני לנתיב רכב הנתבעים במטרה להגיע בסופו של מהלך לנתיב הנפתח שמאלה לפני הרמזור השני נעשה ממש בתוך הצומת שלפניו ממוקם הרמזור הראשון, שכן לו עבר התובע את הצומת בשלמותו ורק אז היה עובר לנתיב שמשמאלו היה עומד כבר במקביל לטור כלי הרכב שהמתין לפניה שמאלה ואם היה נעצר ומחכה להשתלב משם לנתיב הפניה שמאלה היה מעכב את התנועה שנסעה ישר, כאשר מדובר בציר תנועה עמוס ומרכזי ביותר (רח' אבן גבירול בתל אביב).

לאחר שבחנתי את כל שהובא בפני, אני סבור כי עיקר האחריות לקרות התאונה מוטלת על רכב הנתבעים אשר לא התאים את נסיעתו לתנאי הדרך.

הנתבע 1 מנע מעבר לנתיבו משני כלי רכב שאותתו למעבר הכרחי, הוא יכול היה לראות את איתותם זמן מספיק לפני שהגיע אליהם ורכב התובע – הרחוק מן הנתבע 1 מבין שני כלי הרכב המאותתים – אף החל כבר לבצע את המעבר שמאלה טרם הגיע אליו רכב הנתבעים, ועל כן יכול וצריך היה הנתבע 1 להאט ולאפשר לו מעבר בטוח לנתיבו ולא לנסות ולעקפו במהירות.

לא זו בלבד שהנתבע 1 לא עשה כן אלא לאחר שהאיץ וחלף על פני רכב צד ג' המשיך הנתבע 1 במהירות גבוהה יחסית סטה מעא שמאלה ולאחר מכן שב וניסה להדחק חזרה ימינה אל נתיבו לפני רכב התובע, באופן מסוכן שלא הלם את תנאי הדרך.

יש להבהיר כי בשל המרחק הקצר בין שני הרמזורים הרי שרכב שהיה צריך לעבור מן הנתיב הימני אל הנתיב הנפתח שמאלה לקראת הרמזור השני מן המיקום ממנו עשה זאת רכב התובע היה נאלץ לעשות זאת בזווית חדה שמאלה.

עם זאת, לרכב התובע אשם תורם באשר הוא ביצע את המעבר מנתיב לנתיב בתוך שטח הצומת שבין שני הרמזורים, מה גם שכרכב העובר מנתיב לנתיב חלה עליו חובת זהירות מוגברת בביצוע מעבר שכזה, אותו היה אמור לבצע בשלב מוקדם יותר או למצער לאחר חלוף הסכנה.

על כן, בשים לב למחדלי שני הצדדים, אני סבור כי חלוקת האחריות בין כלי הרכב ביחס לקרות התאונה היא – 70% על רכב הנתבעים ו-30% על רכב התובע, כאשר במקרה זה מדובר באשם תורם המקים עילת תביעה.

לאור האמור, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובע סך של 2,573 ₪, את אגרת בית המשפט בסך 374 ₪, את שכר שלושת העדים שהתייצבו מטעמו בסך 250 ₪ לכל אחד ושכ"ט עו"ד בסך 1,800 ₪.

ניתן היום, ד' אדר ב' תשע"ט, 11 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.