א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופטת הדסה אסיף), מיום 6.2.18 בתא"ח 32073-01-17, במסגרתו התקבלה תביעת המשיבה (עמידר) וניתן כנגד המערערת צו לפינוי הדירה, הידועה כגוש 10123, חלקה 200, תת חלקה 6, ברח' עציון 10/2, בפרדס חנה-כרכור (הידועה גם כסמטת מרחבים 10/2, פרדס חנה-כרכור) (להלן: "הדירה").

ב. העובדות הצריכות לעניין הן בתמצית אלה:

בכתב התביעה שהגישה המשיבה, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ, לבית משפט קמא, נטען, כי היא מנהלת ובעלת הזכויות בדירה.

על-פי הנטען, הדירה הושכרה ביום 14.9.1995 ב"השכרה ציבורית" על פי חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998 [להלן: "החוק"], למנוחה זהבה ארביב ז"ל, שנפטרה ביום 11.11.2015.

נטען בכתב התביעה, שלאחר פטירת המנוחה, ביום 13.11.2015, פלשה לדירה המערערת, שהיא בִּתה של המנוחה, ומאז היא שוהה בה ללא כל זכות שבדין, או לפי הסכם, ומבלי לשלם דמי שימוש ראויים.

צוין בכתב התביעה, כי בקשתה של המערערת להכיר בה כ"דייר ממשיך" - נדחתה, מכיוון שהמערערת אינה עומדת בדרישות החוק.

במסגרת ניהול ההליך טענה המשיבה, כי אִימהּ המנוחה של המערערת התגוררה בדירה לבדה משנת 2010, וכי המערערת לא התגוררה עם אִימהּ בדירה, לכל הפחות החל משנת 2009. לראיה מפנה המשיבה לכך, שבתמצית מרשם האוכלוסין לגבי המערערת נכתב, כי היא התגוררה בכתובת אחרת בפרדס חנה (ברחוב אילת) החל מיום 23.10.2008 ועד ליום 3.2.2011, ומכאן שהמערערת לא התגוררה בדירה בטרם פטירת אִימהּ ברצף מעל 4 שנים, ולכן אינה עומדת בקריטריונים של "דייר ממשיך".

ג. מנגד טענה המערערת, כי מאז שהוריה התגרשו, כאשר הייתה כבת 3, היא התגוררה עם אִימהּ . האם המנוחה קיבלה את הדירה מן המשיבה (עמידר) בשנת 1995, בהיות המערערת כבת 9, ומאז היא התגוררה בדירה עם אִימהּ , שהלכה לעולמה ממחלת הסרטן בשנת 2015, בגיל 50, והמערערת מוסיפה להתגורר בדירה עד היום.

לטענת המערערת, לאחר פטירת אִימהּ , היא הגישה בקשה למשיבה, על מנת שיכירו בה כדיירת ממשיכה, ומכיוון שהיא התגוררה עם אִימהּ כל חייה עד למועד פטירתה, היא אינה חייבת להיות זכאית מכוח עצמה לדיור ציבורי, ודי בכך שהיא גרה עם אִימהּ מאז 1.8.2009 ועד ליום פטירתה. למרות זאת, דחתה הוועדה שמטעם המשיבה את בקשתה של המערערת, ובערעור שהיא הגישה על החלטת הוועדה, טרם התקבלה החלטה.

לטענת המערערת, לאחר שהיא השתחררה מן השירות הצבאי, הודיע נציג המשיבה לאִימהּ כי הואיל והמערערת השתחררה מהצבא, צפוי שכר הדירה לעלות באופן משמעותי.

לכן, לדבריה, המליץ נציג המשיבה לאִימהּ , כי המערערת תשנה את כתובתה במשרד הפנים, ובכך תימנע העלאת שכר הדירה. אולם, בפועל, המערערת לא עזבה את הדירה, והמשיכה להתגורר בה.

עוד טענה המערערת, כי כשנה לפני פטירת אִימהּ , הגישה האֵם בקשה לרכישת הדירה, ובחודש אוגוסט 2018 קיבלה האֵם תעודת זכאות לרכישת הדירה, והגישה בקשה לרכישת הדירה, אולם, מכיוון שהאֵם הייתה מאושפזת, המשיבה כלל לא דנה בבקשה.

לטענת המערערת, נציג המשיבה ידע כי המערערת מתגוררת עם אִימהּ בדירה, ולמרות זאת רשם בדו"ח ביקורי המעגל, כי האֵם מתגוררת בגפה. לכן, כך טוענת המערערת, אין לסמוך על דו"חות ביקורי המעגל של המשיבה.

ד. בפסק דינו קבע בית משפט קמא, כי הוא מאמין לטענת המערערת ולעדיה, על כך שהמערערת אכן התגוררה עם אִימהּ כל השנים. בית משפט קמא מציין, שהמערערת הביאה 6 עדים מטעמה שהעידו, כי היא התגוררה בדירה עם אִימהּ ומעולם לא עזבה את הדירה, ועדותם הותירה על בית משפט קמא רושם מהימן.

אמנם, העדויות עומדות בסתירה לתוכן דו"חות ביקורי המעגל מן השנים 2009 עד 2015, אולם מעדויות נציגי המשיבה עלה, שהרשום בדו"חות התבסס על דברי האֵם, ולאו דווקא על המצב בשטח, ונציגי המשיבה לא ערכו בדיקה מי מתגורר בדירה במועד עריכת הביקורים.

ה. באשר לתצהירי אִימהּ של המערערת מן השנים 2010 עד 2014, בהם הצהירה כי היא מתגוררת בדירה בגפה, עלה מעדות המערערת, שהמדובר בהצהרות שקריות, וכי האֵם חתמה עליהן על מנת להמשיך וליהנות מתעריף שכר דירה מופחת.

בית משפט קמא האמין לגרסתה של המערערת (פיסקה 38 של פסק הדין), דהיינו, כי הצהרותיה של אִימהּ המנוחה לא היו נכונות, והכל במטרה ליהנות מתעריף שכר דירה מופחת.

בדומה, האמין בית משפט קמא, להסברי המערערת בדבר שינוי כתובתה במרשם האוכלוסין, שינוי שהיה בבחינת אמצעי נוסף במטרה להונות את המשיבה, על מנת להמשיך לזכות בתעריף שכר דירה מופחת.

ו. בית משפט קמא קבע, שהואיל והמערערת עשתה יד אחת עם אִימהּ על מנת להונות את המשיבה, בכך שהסתירה את דבר מגוריה בדירה, אין לאפשר לה עתה לקבל היתר להמשיך ולהחזיק בדירה על סמך טענות סותרות, שכן תרמית מעין זו די בה כדי לשלול את הזכות להיחשב כ"דייר ממשיך".

בית משפט קמא דחה את טענות המערערת בדבר אחריותה של המשיבה למעשים אלה, שכן המערערת הייתה אדם בגיר, שביודעין שיתפה פעולה עם אִימהּ על מנת להונות את המשיבה, והדעת אינה סובלת תוצאה, לפיה המערערת תטען שהיא אינה גרה בדירה, על מנת לזכות בשכר דירה מופחת, ולאחר מכן תבקש לחזור בה מאותה הונאה על מנת לזכות שוב ביתרון כספי.

בית משפט קמא כתב, שהודאתה של המערערת בעדותה כי שיקרה למשיבה על מנת לזכות בדמי שכירות מופחתים, מקימה כעת מחסום, המשתיק אותה מלטעון טענות עובדתיות סותרות על מנת לזכות בטובות הנאה נוספות.

ז. בית משפט קמא כותב, כי עסקינן בזכויות שהן משאב ציבורי, והמשיבה היא חברה ממשלתית הממונה על ניהול תחום הדיור הציבורי. מלאי הדירות המוצעות לשכירות בדיור הציבורי מצומצם מאוד, וניתנת עדיפות לזכאים השרויים במצוקה כלכלית ותִפקודית.

בענייננו, נימוק הוועדה הדוחה את בקשת המערערת להכיר בה כ"דייר ממשיך" היה, שממתינות לדירה שתתפנה 8 משפחות בנות 6-5 נפשות בפרדס חנה-כרכור, שאושרו לדיור ציבורי.

ח. בית משפט מסכם בפסק דינו, שהואיל והמערערת בחרה להסתיר את דבר מגוריה בדירה לצורך הונאת המשיבה, לשם השגת זכאות להנחה בשכר הדירה, אין מקום להכיר בה כ"דייר ממשיך" על סמך מגורים שאותם הסתירה בעבר, שכן תוצאה כזו סותרת את תקנת הציבור, ועשויה לעודד אחרים להתנהלות זהה.

לפיכך, קיבל בית משפט קמא את התביעה והורה למערערת לפנות את הדירה לא יאוחר מיום 30.5.2018, וכן חייב אותה בהוצאות משפט, ובנוסף בשכר טרחת עורך דין בסכום של
7,500 ₪ בצירוף מע"מ.

ט. המערערת ממאנת להשלים עם פסק דינו של בית משפט קמא וערעורה מונח בפנינו.

תמצית טענות המערערת:

1. לאחר שמיעת הראיות קבע בית משפט קמא, שהמערערת כלולה בהגדרת "דייר ממשיך" לפי הוראה מס' 08/19 של משרד הבינוי (מוצג ת/1), וכי המערערת הוכיחה שהיא התגוררה בדירה בתאריך הקובע והיא עדיין מתגוררת בדירה.

2. בית משפט קמא התעלם מטענת המערערת, לפיה המשיבה היא זו שהנחתה את אִימהּ המנוחה, שהייתה אז במצוקה כלכלית קשה, להורות למערערת לשנות את כתובתה, במטרה לזכות בהנחה בשכר דירה. טוענת המערערת, שמי שביצע תרגיל הונאה היא עמידר, ולא המערערת, והכל במטרה שהמערערת לא תוכר כדיירת ממשיכה.

לטענת המערערת, היא פעלה בתום לב בעת ששינתה את כתובתה במרשם האוכלוסין בשנת 2008, עת שהייתה צעירה שהשתחררה מצה"ל, ולא היה בכוונתה לבצע תרמית כלשהי, והיא סברה בתום לב שהמשיבה מבקשת לסייע לאִימהּ .

מוסיפה המערערת, שכאשר הונפקה לה תעודת זהות חדשה בשנת 2011, לאחר שנגנב תיקהּ, היא החזירה את כתובתה לכתובת של אִימהּ .

3. המערערת מפנה לפסק דינו של כב' השופט ע' כפכפי בת"א (שלום אשקלון)
46367-05-14 עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ נ' סטוליארוב (13.2.2016) [להלן: "עניין סטוליארוב"], המאמץ את דעתה של כב' השופטת ד' ברק-ארז ׁ(בדעת מיעוט) ב-עע"מ 5017/12 ‏אמזלג נ' עמידר - החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ (29.1.2013), לפיה מקום שמוכח רצף מגורים, לא ראוי לשלול את זכות הדייר הממשיך רק בגל דיווח שקרי.

4. אִימהּ המנוחה ביקשה לרכוש, באמצעות המערערת, את הדירה, לאחר שהאֵם קיבלה תעודת זכאות, אך מכיוון שהיא הייתה מאושפזת באותה תקופה, עקב מצבה הרפואי, עמידר לא דנה בבקשתה, תוך ניצול לרעה של מצבה הרפואי של האֵם.

המערערת הסיעה את נציג עמידר לבית החולים בו הייתה מאושפזת אִימהּ , ושם הוא החתים את האֵם על הדו"ח השנתי, וציין כי האֵם מתגוררת לבדה, למרות שידע כי הבת מתגוררת עימהּ.

5. לפי עדות נציגי עמידר, הם כלל לא שאלו את האֵם המנוחה האם מישהו גר עימהּ, והם לא בדקו זאת כלל במסגרת הביקורים השנתיים שלהם בדירה. בנסיבות אלה היה מקום להעביר ביקורת על המשיבה ולא להטיל דופי במערערת.

י. מנגד, עותרת המשיבה לדחיית הערעור, כשטענותיה בתמצית הן אלה:

1. המדובר במקרה בו המערערת, שהיא צעירה, המשתכרת בשכר נאה, מנסה בחוסר תום לב לרכוש זכויות בדירה ללא תמורה, ושלא כדין, כאשר הזכויות בדירה הן משאב ציבורי מצומצם ביותר, שנועדו להעמיד קורת גג בעבור נזקקי דיור שידם אינה משגת.

2. המשיבה סבורה, ששגה בית משפט קמא משקבע, כי המערערת אכן התגוררה בדירה עם אִימהּ בתקופה המכרעת, בניגוד לנכתב בדו"חות ביקורי המעגל, ובניגוד לרישום במרשם האוכלוסין (כשתמצית הרישום היא בגדר תעודה ציבורית). לכל אחד מעדי המערערת היה אינטרס לעזור למערערת. יתרה מכך, אחיה של המערערת לא הוּבא לעדות כדי לאשר את גִרסת אחותו.

על פי הפסיקה, דו"חות ביקורי המעגל מהווים ראיות ישירות, מזמן אמת, באשר למצב העובדתי, והן מהוות רשומה מוסדית.

3. עם זאת צדק בית משפט קמא משקבע, שנוכח מעשה ההונאה של המערערת, בו היא הודתה, אין היא רשאית ליהנות מדיור ללא תשלום בגינו.

העובדה שהמערערת העידה, כי היא עצמה שיקרה בעבר, מעלה חשש שהיא משקרת גם כעת, מתוך אינטרס לקבל זכות בדירה. שכן, המערערת העידה על עצמה שהיא משקרת כשהדבר הולם את האינטרס שלה, וגם כעת האינטרס שלה הוא ברור – לרכוש את הדירה במחיר נמוך.

4. המערערת הודתה, כי היא זייפה הסכם שכירות אצל דודה, והכל בהיותה בדירה ובעת שהיא עבדה, והתרמית הצליחה, שכן הסתרת מגוריה עם האֵם, הביאה לתשלום שכר דירה נמוך מזה שהתחייב (נעיר, כי מעיון בפרוטוקול הדיון מיום 19.11.2017, לא עולה כי המערערת נשאלה לגבי זיוף הסכם שכירות אצל דודה).

5. הניסיון לייחס לעובדי עמידר את ה"אשמה" הוא פסול, כאשר רכזת השטח באותה העת, עלתה על דוכן העדים ונחקרה, אך לא נשאלה מאומה בעניין.

6. הגדרת ה"דייר הממשיך" שונתה והוקשחה, ואף דייר ממשיך חייב לפנות את הדירה הציבורית לאחר 9 חודשים מעת פטירת הזכאי, אלא אם הוא עצמו זכאי לדיור ציבורי, וגם במקרה זה הוא יהיה זכאי לזכויות דיור אחרות בהתאם למצבו, ועליו לפנות את הדירה ולעבור לדירה התואמת את זכויותיו.

המערערת לא הוציאה תעודת זכאות, ויתרה מכך, היא העידה שהיא יכולה להשיג דיור בשוק הפרטי (עמ' 6 רישא לפרוט' בפני בית משפט קמא).

7. פסיקת בתי המשפט קבעה, כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה", כשמקורו של הכלל בסלידתו של בית המשפט ליתן סעד לבעל דין שתביעתו, או הגנתו, נסמכת על מעשה הנוגד את החוק, או את תקנת הציבור, ומן הרצון שלא לעודד את הפרת החוק, או ליתן יד לפגם מוסרי, כפי שהוחלט, למשל, ב-עע"מ 2851/13 סויסה נ' מדינת ישראל - משרד הבינוי והשיכון‏, בפיסקה 16 (23.6.2014).

לפיכך, עותרת המשיבה לדחיית הערעור.

יא. בדיון שהתקיים בפנינו, חזרו ב"כ הצדדים על עיקרי טענותיהם.

ב"כ המערערת הוסיף, כי הטענה שהמערערת זייפה חוזה שכירות בבית דודה - מוטעית, שכן לא הוצג בפני בית משפט קמא חוזה כזה.

ב"כ המערערת סבור, שלא היה שקר או תרמית מצד המערערת, אשר פעלה כפי שהונחתה על ידי אִימהּ , כשמדובר היה בהנחה בשכר דירה של כמה מאות שקלים בחודש, ויש לבחון את הדברים באופן מידתי. אין הצדקה לשלול את זכאותה של המערערת להיות "דייר ממשיך" בגלל הנחה זו בתעריף שכר הדירה, שכן הדבר אינו מידתי.

מנגד, טען בפנינו ב"כ המשיבה, שנציגי המשיבה נחקרו בבית משפט קמא, אך הם לא נחקרו בעניין ההנחיה שניתנה כביכול על ידי מי מנציגי המשיבה, לאִימהּ המנוחה של המערערת, לשנות את כתובת מקום מגוריה של בִּתה-המערערת.

ב"כ המשיבה הוסיף וטען, שנציגי עמידר סומכים על הצהרות הדיירים, ומשתדלים כמה שפחות לחדור לפרטיותם.

יב. לאחר שנתנו דעתנו לטיעוניהם של הצדדים בכתב, וכן לטיעוניהם בפנינו בעל פה, כמו גם למוצגים שהוגשו לעיוננו, ולתיק בית משפט קמא, סבורים אנו שדין הערעור להתקבל.

יג. בית משפט קמא קבע בפסק דינו, כי הוא מאמין לטענות המערערת ולעדיה, שהיא התגוררה עם אִימהּ המנוחה בדירה כל השנים (פיסקה 32 של פסק הדין). נציין, שהמערערת היא ילידת 1986. האֵם קיבלה את הדירה מן המשיבה בשנת 1995, משמע, כשהמערערת הייתה כבת 9, ומאז התגוררה המערערת בדירה עם אִימהּ (עד פטירתה בשנת 2015) וממשיכה גם כיום להתגורר בדירה.

בית משפט קמא כתב (בפיסקה 33 של פסק דינו):

"הנתבעת הביאה שישה עדים מטעמה, אשר כולם העידו, כי היא התגוררה עם אִימהּ בדירה וכי מעולם לא עזבה את הדירה, על אף ששינתה את כתובתה במרשם האוכלוסין. עדות העדים הותירה רושם מהימן, ולא נסתרה בחקירה הנגדית."

עוד קבע בית משפט קמא בפסק דינו (בפיסקה 34):

"לא ניתן להתעלם מעדותם של רכזי השטח, שהודו שלא עשו בדיקה ממשית ולמעשה לא עשו כל מאמץ שהוא על מנת לבחון אם אכן, אִימהּ של הנתבעת, זהבה, גרה בדירה לבד. רכזי השטח הודו שהם כלל לא ערכו סיור בדירה והסתפקו בהצהרותיה של זהבה, שטענה שביתה חן לא מתגוררת בדירה."

ובהמשך (בפיסקה 37):

"יוצא, שדוחות המעגל מעידים, לכל היותר, מה הדברים שאמרה האמא לנציגי עמידר, ולאו דווקא על המצב בשטח. בנסיבות כאלה, אין בהם כדי ללמד על המצב העובדתי ועל השאלה מי באמת גר בדירה במועד הביקורים."

דהיינו, בית משפט קמא קבע עובדתית, כי נציגי עמידר לא בדקו את נכונות דברי אִימהּ של המערערת, אלא הסתמכו על הצהרתה בלבד, כאשר עדויותיהם של עדי המערערת, שהותירו רושם אמין על בית משפט קמא, סתרו את ההצהרות שנתנה האֵם המנוחה למשיבה על כך שהיא מתגוררת בגפה בדירה.

לפי העדויות מטעם המערערת שהובאו בפני בית משפט קמא, ושהיו אמינות עליו, התגוררה המערערת עם אִימהּ ברציפות בדירה מן המועד בו קיבלה האֵם המנוחה את הדירה מן המשיבה (בשנת 1995).

יד. בית משפט קמא האמין לגרסת המערערת, לפיה אִימהּ חתמה על הצהרות שקריות על מנת ליהנות מתעריף שכר דירה מופחת (פיסקה 38 של פסק הדין), וכן האמין למערערת, כי שינתה את כתובת מגוריה לבקשת אִימהּ במטרה לקבל הנחה בתעריף שכר הדירה (פיסקה 39 של פסק הדין):

"אני מאמינה לעדות הנתבעת, שנתמכה גם בעדותו של דודה, ולפיה שינוי כתובת המגורים היווה כלי נוסף, שבו נעשה שימוש לצורך הונאת עמידר ועל מנת לזכות בתעריף מופחת בשכר הדירה."

טו. לפיכך קבע בית משפט קמא (בפיסקה 40), כי המערערת התגוררה בדירה עם אִימהּ בתקופה המכרעת לצורך ההכרה בה כ"דייר ממשיך", כל זאת מבחינה עובדתית.

אולם בית משפט קמא סבר, שמבחינה משפטית אין להכיר בזכאותה של המערערת כ"דייר ממשיך" בשל כך שפעלה יחד עם אִימהּ להסתיר את דבר מגוריה בדירה, על מנת לזכות בהנחה בתעריף שכר הדירה.

כותב בית משפט קמא בפיסקה 47 של פסק הדין:

"למעשה, הנתבעת (המערערת בענייננו – ההערה שלנו) מודה עתה כי שיקרה כאשר שינתה את כתובת מגוריה במרשם האוכלוסין לכתובת פיקטיבית, והיא אף טוענת שעשתה זאת ביודעין ועל מנת להונות את עמידר לצורך זכאות בהנחה בשכר הדירה.

הנתבעת לקחה איפה חלק פעיל בהסתרת דבר מגוריה בדירה, בכך ששינתה את כתובת מגוריה במרשם האוכלוסין, והיא עשתה כן בידיעה מוחלטת כי מדובר בהונאה לצורך הנחה בשכר הדירה.

"ש. בעצם את אומרת שאת ידעת וגם שיתפת פעולה עם השקר של אמא שלך שאת לא גרה בדירה בגלל שהיא רצתה לקבל הנחה בדמי השכירות?

ת. זה היה לחיים או מוות. זה היה או זה או שזורקים אותנו לרחוב. אמא שלי היתה נכה כי תרמה כלייה. אני עבדתי שעות מטורפות כדי לשלם מיסים ומים, כי הייתי חוזרת מהעבודה ואין מים ואין חשמל אז עשינו מה שצריך, וכן שיקרנו..." (עמ' 7, ש' 1-15) (הדגשה שלי ה.א)." (ההדגשה במקור).

טז. דהיינו, המצב העובדתי הוא, לפי קביעת בית משפט קמא, שהאמין למערערת ולעדיה, כי היא התגוררה בדירה במהלך כל השנים, וכי היא שינתה את כתובתה לבקשת אִימהּ המנוחה, שמסרה לה, כי יש לעשות זאת בהתאם לעצת נציג המשיבה, על מנת להמשיך לקבל הנחה בשכר הדירה, גם לאחר סיום שירותה הצבאי של המערערת.

עתה עולה השאלה האם במצב דברים זה, צדק בית משפט קמא שעה שדחה את טענתה של המערערת בדבר זכאותה כ"דייר ממשיך" והורה על פינוי הדירה?

יז. "דייר ממשיך" מוגדר בסעיף 1 של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, התשנ"ח-1998, כך:

"בן זוג של זכאי שנפטר או של זכאי שעבר להתגורר במוסד סיעודי, לרבות הידוע בציבור כבן זוגו, וכן ילדו, נכדו, הורהו או מי שהזכאי היה אפוטרופסו, ובלבד שהוא התגורר עם הזכאי בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי;"

יח. סעיף 3 לחוק עוסק בזכאותו של דייר ממשיך להתגורר בדירה הציבורית:

"(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, והוא יפנה את הדירה הציבורית בתוך תשעה חודשים מהמועד שבו נמסרה לו הודעה מאת משרד הבינוי והשיכון, בדבר אי-זכאותו לדירה ציבורית לפי הכללים.

(ב) הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על דייר ממשיך שמוקנית לו זכות לדירה ציבורית לפי הכללים, ויראו אותו כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר ועניין; ואולם הייתה לדייר ממשיך כאמור זכות לדירה ציבורית בשטח אחר מהדירה הציבורית שבה התגורר הזכאי – יפנה את הדירה הציבורית שבה התגורר, לדירה הציבורית שהוקצתה לו לפי הכללים."

נוסח זה של סעיף 3 לחוק (כנוסחו כיום) הוא לפי תיקון מס' 3 לחוק משנת 2009 (ס"ח 2203, מיום 23.7.2009, בעמ' 217-216), שהחמיר את התנאים להמשך מגורי דייר ממשיך בדירה הציבורית, והוא קובע, כי רק דייר ממשיך, שבעצמו זכאי לדיור ציבורי על פי כללי משרד הבינוי והשיכון לעניין זכאות לדיור ציבורי, זכאי לבוא בנעליו של הזכאי המקורי, ויוכל להמשיך להתגורר בדירה הציבורית (עיינו בדברי כב' הנשיאה א' חיות ב-עע"מ 3351/13 ‏אברהם נתנאל נ' חלמיש חברה ממשלתית עירונית לדיור ולשיקום ולהתחדשות שכונות בת"א בע"מ, בפיסקה 6 (23.3.2014)).

יט. אולם, בענייננו, נוכח התשתית העובדתית שנקבעה על ידי בית משפט קמא, לפיה התגוררה המערערת בדירה מאז שאִימהּ קיבלה את הדירה מן המשיבה בשנת 1995, יש ליתן את הדעת להוראות המעבר, הקבועות בסעיף 70 של חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009:

"(א) הוראות סעיף 3 לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו ערב תחילתו של חוק זה, ימשיכו לחול על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009), התגורר עם זכאי בדירה ציבורית אם התגורר כאמור במשך ארבע שנים לפחות, בין אם קודם למועד האמור ובין אם לאחריו, וברציפות, עד למועד שבו נפטר הזכאי או עבר למוסד סיעודי, ובלבד שהיה אחד המנויים בהגדרה "דייר ממשיך" במהלך התקופה האמורה.

(ב) הוראות סעיף 3(א) לחוק זכויות הדייר בדיור הציבורי, כנוסחו בסעיף 69(2) לחוק זה, יחולו גם על מי שביום י"א באב התשס"ט (1 באוגוסט 2009) היה דייר ממשיך ולא מוקנית לו דירה ציבורית לפי הכללים, אלא אם כן עד המועד האמור התגורר ברציפות בדירה הציבורית, עם הזכאי או כדייר ממשיך, במשך ארבע שנים לפחות." (ההדגשה שלנו).

בענייננו, בהתאם לקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא התגוררה המערערת בדירה עם אִימהּ , מאז שהתקבלה הדירה מן המשיבה בשנת 1995, ועד שהאֵם אושפזה במרכז הרפואי (ואף ממשיכה כיום להתגורר בדירה). מכאן, שהמערערת התגוררה עם הזכאי בדירה הציבורית (האֵם) במועד הקובע (1.8.2009), ובמשך ארבע שנים ברציפות, ולכן בענייננו חלה הוראת המעבר שבסעיף 70(א) של חוק ההתייעלות הכלכלית.

משכך, חלות על המערערת הוראות סעיף 3 של החוק, כנוסחן ערב תיקון מס' 3 (נציין בשולי הדברים, שסעיף 2.12 של הוראה 08/19 של משרד הבינוי (ת/1), אליה הפנו הצדדים, למעשה מיישמת את הוראות סעיף 3 לחוק (לאחר תיקון מס' 3) וכן את הוראות המעבר הנ"ל שבסעיף 70 של חוק ההתייעלות הכלכלית).

כ. המערערת עונה אפוא, לפי קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא, על הגדרת "דייר ממשיך" לפי סעיף 1 של החוק, שכן היא התגוררה "עם הזכאי (עם אִימהּ המנוחה – ההערה שלנו) בדירה הציבורית תקופה של שלוש שנים לפחות בסמוך למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד הסיעודי", וכן התגוררה המערערת עם הזכאית, אִימהּ המנוחה, במועד הקובע (1.8.09) ובמשך 4 שנים ברציפות.

משכך, מקיימת המערערת את הוראת סעיף 70(א) לחוק ההתייעלות הכלכלית, ולפיכך יש לפנות לנוסחו של סעיף 3 לחוק, לפני תיקון מס' 3.

כא. נוסחו של סעיף 3 של החוק טרם התיקון הנ"ל היה:

"(א) נפטר זכאי או עבר להתגורר במוסד סיעודי, יהיה הדייר הממשיך רשאי להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית עם קרוביו, ובכפוף להוראות סעיף קטן (ג) תחתום עמו החברה לדיור ציבורי על חוזה שכירות, ויראו את הדייר הממשיך כמי שבא בנעלי הזכאי לכל דבר וענין.

(ב) הוראות סעיף זה יחולו על דייר ממשיך, אם לא הייתה בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים, בחמש השנים שקדמו למועד פטירת הזכאי או למועד שבו עבר הזכאי להתגורר במוסד סיעודי, וכל עוד אין בבעלותו, או בבעלות קרובו, דירה או מקרקעין אחרים.

(ג) בתקופה של שנתיים, שתחילתן במועד פטירת הזכאי, או במועד שבו הוא עבר להתגורר במוסד סיעודי, לא יעלה שכר הדירה שישלם הדייר הממשיך על שכר הדירה שהיה משתלם על ידי הזכאי אילו המשיך להתגורר בדירה הציבורית.

(ד) השר רשאי לקבוע כי הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו, או יחולו בסייגים שיקבע, על אדם הטוען לזכות לשכירות לפי הוראות אותו סעיף קטן, במקרה שהוראות הסעיף הקטן האמור חלו כבר על דייר ממשיך, שנפטר או שעבר להתגורר במוסד סיעודי."

לפיכך, בהתאם לסעיף 3 לחוק, בנוסחו טרם התיקון, שהוא הנוסח הרלוונטי לענייננו, זכאית המערערת להמשיך ולהתגורר בדירה הציבורית, בכפוף לתנאים המנויים בסעיף.

כב. לעניין זה מפנים אנו לדברי כב' השופט י' נועם בעת"מ (מחוזי ירושלים 42761-06-13 קחלון נ' משרד הבינוי והשיכון, בפסקה 24 (9.11.2014):

"כאמור בסקירת הרקע המשפטי לעיל, הוראות חוק זכויות הדייר – בנוסחן המקורי, הרלבנטיות לענייננו – קובעות כי בקשה לקבלת מעמד של "דייר ממשיך" נבחנת על-פי שלושה תנאים מצטברים: קרבה משפחתית לדייר החוזי (כמפורט בסעיף 1 לחוק), מגורים משותפים עם הדייר החוזי במשך שלוש שנים לפחות עובר לפטירתו או למעברו למוסד סיעודי, וכן היעדר זכויות בעלות של הדייר הממשיך או של קרובו במקרקעין אחרים. אין כל חשיבות בהקשר זה לשאלת זכאותו העצמאית לזכויות בדיור הציבורי של הטוען למעמד "דייר ממשיך", כמו-גם לזכאותם של אחרים לדירה כגון זו שעל הפרק, או להיותו של מאגר הדירות הציבוריות משאב מוגבל. אלו יכולים היו לשמש טעמים רלבנטיים לוּ הייתה נבחנת הבקשה לפי נוסחו הנוכחי של סעיף 3 לחוק זכויות הדייר, שכן נקבע בו, ככלל, ש"דייר ממשיך" לא יהא זכאי להמשיך להתגורר בדירה – אלא אם יוכח שיש לו מעמד עצמאי בדיור ציבורי; אולם בענייננו אין מחלוקת שחלות הוראות סעיף 3 לחוק הנ"ל בנוסחן המקורי, והן אינן מקימות את התנאי האמור" (ההדגשה שלנו).

כג. נוכח ממצאיו העובדתיים הברורים של בית משפט קמא לפיהם התגוררה המערערת בדירה עם אִימהּ מאז נתקבלה הדירה מעמידר בשנת 1995, ועד שהאֵם אושפזה בשנת 2015 במרכז הרפואי, ואף ממשיכה כיום, לאחר שהאֵם נפטרה, להתגורר בדירה, ברי שענייננו שונה בתכלית מאותם מקרים שנדונו בפסיקה ובהם נקבע, עובדתית, שלא התקיימו התנאים הנדרשים לצורך זכאות של "דייר ממשיך".

עיינו: עע"מ 2732/14 שניידר נ' משרד הבינוי והשיכון (28.1.15) שם נקבע ברוב דעות כי המערער לא עמד בתנאי של מגורים בדירה כנדרש.

רע"א 3798/07 זריהן נ' עמידר (12.5.08) שם נקבע, שגם בהנחה שהמערער זכאי היה להתגורר בדירה ערב כניסתו למאסר הרי נוכח מאסרו (הממושך) של המערער רשאית הייתה עמידר לבטל את חוזה השכירות, ולמעשה, אף אין לראותו כמחזיק בדירה נוכח שהייתו הממושכת במאסר.

עע"מ 2851/13 סויסה נ' משרד הבינוי והשיכון (23.6.14). גם שם נקבע, שהמערער לא התגורר שלוש שנים רצופות עם אביו בדירה טרם פטירת האב, וזאת נוכח תקופת מאסר שריצה המערער.

מקרים אלה שונים מענייננו שעה שנקבע עובדתית על ידי בית משפט קמא שהמערערת ממלאת את תנאי המגורים המשותפים.

כד. עתה יש להשיב לשאלה, האם עקב מעשיה של המערערת, ששינתה את כתובתה במרשם האוכלוסין ביום 23.10.2008 (לפי תמצית הרישום שצורפה לכתב ההגנה), בהיותה כבת 22 בסמוך לאחר שחרורה משירותה הצבאי, על מנת שאִימהּ המנוחה תוכל להמשיך ליהנות משיעור מופחת של שכר הדירה, מאבדת היא את זכאותה כדיירת ממשיכה לפי החוק, כפי שקבע בית משפט קמא?

כה. אין מחלוקת על כך שהמערערת, שהייתה בשנת 2008 כבת 22, בסמוך לאחר שירותה הצבאי (סעיף 14 בתצהיר עדותה הראשית של המערערת), שיתפה פעולה עם אִימהּ ושינתה בלשכת מרשם האוכלוסין את מען מקום מגוריה לכתובת של דודה העד יוסף ארביב (ובפברואר 2011 החזירה את הכתובת הרשומה לכתובת הדירה בה התגוררה, משהונפקה לה תעודת זהות חדשה (עמ' 6 סיפא לפרוט')).

את שינוי הכתובת בלשכת מרשם האוכלוסין לכתובת מקום מגוריו של הדוד, עשתה המערערת על מנת שאִימהּ המנוחה תמשיך ליהנות משכר דירה מופחת כמי שמתגוררת בגפה (עיינו: תצהיר המערערת ועדותה בפני בית משפט קמא, ותצהיר דודה יוסף ארביב, כמו גם עדותו בפני בית משפט קמא).

אין ספק שהמעשה פסול מיסודו. המערערת הסבירה בעדותה את הנסיבות שהביאו להתנהלות זו (עמ' 7 לפרוט'):

"זה היה לחיים או מוות. זה היה או זה שזורקים אותנו לרחוב. אמא שלי הייתה נכה כי תרמה כלייה. אני עבדתי שעות מטורפות כדי לשלם מסים ומים, כי הייתי חוזרת מהעבודה ואין מים ואין חשמל אז עשינו מה שצריך, וכן שיקרנו, ואתם ידעתם את זה אמא שלי הייתה תמימה וחשבה שזה נועד לעזור לה. אם היא הייתה יודעת שזה יפגע בנו, היא בחיים לא הייתה עושה זאת..." (ההדגשה שלנו).

כו. מן התשתית הראייתית שהונחה בפני בית משפט קמא עולה, כי שינוי כתובת מגוריה של המערערת כאילו מתגוררת היא בכתובת אחרת (כך שאִימהּ מתגוררת בדירה בגפה) נעשה לפי עצת מי מנציגי עמידר, על מנת לאפשר לאֵם המנוחה ליהנות משכר דירה מופחת כמי שמתגוררת בגפה. לא נעלם מעינינו שבית משפט קמא לא קבע זאת כממצא עובדתי בפסק דינו, אך לטעמנו, עולים הדברים מתוך התשתית שהונחה בפני בית משפט קמא.

כז. כבר בכתב ההגנה פירטה המערערת במפורש שבסמוך לאחר שחרורה מן השירות הצבאי ב-2008 הגיע נציג עמידר לאֵם המנוחה ומסר לה (כך סיפרה בשעתו המנוחה למערערת, לפיה גִרסתה) שמאחר והמערערת היא חיילת משוחררת, צפוי שכר הדירה לעלות משמעותית. הואיל ולא היה ביכולתה של האֵם, אישה קשת יום, לעמוד בתשלום שכר הדירה הגבוה, הציע נציג עמידר, שהמערערת תשנה את הכתובת המופיעה בתעודת הזהות שלה, וכך תזכה האֵם בהנחה משמעותית משכר הדירה. המנוחה כמובן לא ידעה שמהלך זה עלול לפגוע במערערת בעתיד.

טענתה זו של המערערת נתמכה בעדות דודה, העד יוסף ארביב, שמסר בתצהירו שבשנת 2008 פנתה אליו אחותו (המנוחה) וביקשה את אישורו שהמערערת תשנה את כתובתה בתעודת הזהות שלה לכתובת שלו, לצורך קבלת הנחה בשכר הדירה מטעם עמידר. תצהירו של העד יוסף ארביב לא נסתר במהלך עדותו (עמ' 8-9 לפרוט).

כח. המערערת נותרה נאמנה לגרסתה לכל אורך הדרך, הן בתצהיר העדות הראשית והן בעדותה בפני בית משפט קמא, ולא נמנעה מלהודות בכך שהצגת הדברים כאילו מתגוררת המנוחה בגפה בדירה (מאז 2008) הייתה שקר שנועד למנוע את העלאת שכר הדירה, בשים לב למצבה הכלכלי הקשה של המשפחה באותה עת.

כט. חיזוק לגרסתה של המערערת מצוי גם בכך שלא באה בתצהירי העדות הראשית מטעם המשיבה הכחשה מפורשת לדבריה, מקום בו ניתן היה לצפות שהמשיבה-עמידר תתקומם כנגד עצם העלאת הטענה שמי מנציגיה הוא שנתן למנוחה את "עצת אחיתופל".

כבר ציינו, שהמערערת פירטה את גרסתה זו באופן מפורט בכתב הגנתה (סעיפים 14, 15, 16). בסעיף 16 אף נכתב: "נחזור ונדגיש כי עניין העברת הכתובת בתעודת הזהות של הנתבעת היה לפי הנחיית נציג עמידר כאשר בפועל הנתבעת לא עזבה את הדירה..." (ההדגשה שלנו).

לא זו בלבד: תצהירי העדות הראשית של המערערת (הנתבעת) הוגשו לבית משפט קמא בטרם הוגשו תצהיריה של המשיבה בשים לב להחלטת בית משפט קמא מיום 25.6.17 שהורה כי תחילה יוגשו תצהירי המערערת, כך שלמשיבה הייתה אפשרות להתייחס לגִרסתה זו של המערערת.

בתצהירה חוזרת ואומרת המערערת במפורש, שהעברת כתובת תעודת הזהות הייתה לפי הנחיית נציג עמידר, הגם שהמערערת מעולם לא עזבה את הדירה, וכן ציינה שכבחורה תמימה, צעירה כבת 22, פעלה לשינוי הכתובת לפי בקשת אִימהּ , וזו מצדה פעלה כאמור לפי עצת נציג עמידר כדי שתזכה בהנחה בשכר הדירה (סעיפים 14-16 בתצהיר עדות ראשית של המערערת), זאת בנוסף לאמור בתצהיר דודה, מר יוסף ארביב, אליו כבר התייחסנו קודם לכן.

ל. ניתן היה לצפות שבתצהירי העדות הראשית מטעם המשיבה-עמידר תבוא כפירה ברורה וחד-משמעית בטענות אלה, מה גם שלמשיבה היה היתרון בכך שתצהיריה הוגשו לאחר תצהירי עדות ראשית של המערערת.

ואולם, מעיון בתצהירו של מנהל סניף עמידר בנתניה, מר דוד שמש, שבמועדים הרלוונטיים לתובענה שימש כרכז שטח וביצע ביקורי מעגל גם בדירת המנוחה (בשנים 2013 ו-2014, ובשנת 2015 כשהמנוחה כבר הייתה מאושפזת) עולה, שאין בו התייחסות כלשהי לטענותיה המפורשות של המערערת שאִימהּ המנוחה פעלה לפי הנחיית נציג עמידר, ושהמערערת שינתה בשעתו את כתובתה לאור בקשת אִימהּ המנוחה. למעשה, טוען מר שמש בתצהירו, שהמערערת פלשה לדירה לאחר מות המנוחה בשנת 2015, אך כזכור, העדיף בית משפט קמא את גרסת המערערת שהיא התגוררה כל השנים ביחד עם המנוחה בדירה.

גם בתצהירה של גב' עירית דהן, שהייתה במועדים הרלוונטיים לתביעה רכזת שטח בעמידר, וביצעה ביקורי מעגל בדירה, אין כל התייחסות לטענותיה של המערערת לפיהן פעלה אִימהּ המנוחה, כאמור כבר לעיל, לפי הנחיית נציג עמידר.

לא. דווקא נוכח המשמעות מרחיקת הלכת הנובעת מן הטענה שמי מנציגי עמידר הוא שהעמיד את המנוחה על כך שהמשך מגוריה של המערערת בדירה (לאחר גיל 22) יוביל להעלאה משמעותית בשכר הדירה, ועצתו שהמערערת תשנה את כתובת מקום מגוריה, זועקים תצהיריהם של נציגי עמידר בשתיקתם ביחס לסוגיה זו.

לב. נוסיף, שבמהלך עדותה של גב' דהן, בעמ' 17 לפרוט', נטען בפניה שלפי דברי המערערת ידעו נציגי עמידר, שהמערערת מתגוררת עם המנוחה בדירה ואמרו, למנוחה שאם המערערת מתגוררת בדירה יביא הדבר להעלאת שכר הדירה, והסבירו שאם מעוניינת המנוחה להישאר בשכר דירה נמוך, כי אז יש לשנות את רישום כתובת מקום מגוריה של המערערת.

ניתן היה לצפות שטענה כזו, ועצם האפשרות להיתכנותה, תישלל מכל וכל, אך המענה לשאלה הנ"ל היה: "אבל חן לא הייתה רשומה אף פעם בדירה...". כשנאמר לגב' דהן (עמ' 18 לפרוט') שעורכת הדין של עמידר טענה, שהמערערת שיתפה פעולה עם אִמהּ כדי לשקר לעמידר, השיבה גב' דהן: "אני לא יודעת מה עורכת הדין אמרה". בהמשך, כשנטען בפני גב' דהן שלדברי באת כח עמידר החתימו את המנוחה על תצהיר (הכוונה: תצהיר לפיו היא מתגוררת בגפה בדירה) כדי לשקר לעמידר והמערערת שיתפה איתה פעולה, השיבה גב' דהן: "אני לא חושבת שהאמא שיקרה על משהו".

לג. העד הנוסף מר דוד שמש נשאל האם זכור לו שהוא או מי מטעם עמידר ביקשו מן המנוחה לשלוח ספח של המערערת על כך שהיא אינה מתגוררת בדירה ותשובתו הייתה: "לא. בודקים במערכת שהדייר גר לבד אז מבקשים רק מסמכים שלו" (עמ' 21 לפרוט').

כשנאמר למר שמש שהמנוחה חתמה על תצהיר (לפיו היא מתגוררת בגפה) כדי לזכות בהנחה משכר דירה, השיב מר שמש: "אין קשר להנחה. היא גרה לבד" (עמ' 21-22 לפרוט').

כשהוטח בפני מר שמש שנאמר למנוחה, שאם היא תשנה את כתובתה של המערערת היא תזכה בשכר דירה נמוך השיב העד:

"שתגיד מי אמר לה. נחקור אותו ונזמין אותו לפה. אני אומר לך שמשנת 2013 לא ראיתי את חן ולא הכרתי אותה. הכרתי רק את האמא" (עמ' 22 לפרוט').

לד. בהתייחס לטענת המערערת, לפיה הסביר נציג עמידר לאִמהּ המנוחה שאם בדעתה להימנע מתשלום שכר דירה גבוה, עליה לשנות את רישום כתובת מקום מגוריה של המערערת, התמקדו הן גב' דהן והן מר שמש בעדויותיהם בטענתם הבסיסית, ולפיה האֵם המנוחה התגוררה בגפה, ושלא ידוע להם על מגורי המערערת בדירה, ואולם, כזכור, דווקא גִרסת המערערת והעדים מטעמה, ולפיה התגוררה המערערת ברציפות בדירה מאז התקבלה הדירה מעמידר (1995) – היא זו שהייתה מהימנה על בית משפט קמא, שקבע את עובדת מגוריה הרציפים של המערערת בדירה מאז שנת 1995 כמִמצא עובדתי.

לה. עצם העובדה שהמשיבה-עמידר העדיפה מטעמיה שלא להתייחס בתצהירי העדות הראשית מטעמה לגִרסתה של המערערת, לפיה נציג עמידר הוא שהנחה את המנוחה באשר לשינוי רישום מקום מגוריה של המערערת, הגם שהמערערת הדגישה טענה זו הן בכתב ההגנה מטעמה והן בתצהיר העדות הראשית מטעמה (שנתמך גם בתצהיר הדוד יוסף ארביב), יש בה כדי לשמש חיזוק לגִרסתה של המערערת בעניין זה, שהרי ניתן היה לצפות, מטבע הדברים, שהמשיבה-עמידר, בשים לב למעמדה הציבורי, תכחיש טענה חמורה זו מכל וכל, דבר שלא נעשה.

לו. בסיכומי המשיבה בפני בית משפט קמא נטען, בין היתר, כי מתוך כך שמקום מגוריה של המערערת הופיע בלשכת מרשם האוכלוסין בתקופה שמיום 23.10.2008 עד 3.2.2011 בכתובת מגוריו של דודה, מר יוסף ארביב, עולה שהמערערת לכל הפחות בתקופה זו לא התגוררה בדירה נשוא הדיון ביחד עם אִמהּ, שכן פרק זמן זה מנתק את הרצף הנדרש לצורך התקופה המזכה.

אין לקבל את טענתה זו של המשיבה, שגם לא הייתה מקובלת על בית משפט קמא, שהרי נקבע כמִמצא עובדתי על יסוד העדויות שהובאו בפני בית משפט קמא והיו מהימנות עליו, שהמערערת התגוררה בדירה נשוא הדיון ברציפות מאז שנת 1995.

לז. בנוסף טענה המשיבה, שאין לקבל את גִרסת המערערת, לפיה היא שינתה את מקום מגוריה על מנת שאִמהּ לא תפסיד את ההנחה בשכר הדירה ממנה היא נהנית בזכות העובדה שהיא נחשבת כמי שמתגוררת בגפה בדירה. לעניין זה נטען, שאילו היה ממש בגִרסתה זו של המערערת, היא לא הייתה ממתינה עד היותה בת 22 (בשנת 2008) ועד היות אחיה כבן 21, אלא היא הייתה מזדרזת לתקן את רישום הכתובת בלשכת מרשם האוכלוסין מספר שנים קודם לכן.

אין לקבל את טענתה זו של המשיבה, שהרי כל עוד היו המערערת ואחיה במסגרת שירות צבאי, ענו הם על הגדרת "ילד", ואנו מפנים לנוהל "שכר דירה מדורג בשיכון הציבורי", הוראה מס' 08/28 של משרד הבינוי והשיכון, בתוקף מיום 29.12.2011, כשבהתאם לנוהל, שכר הדירה עולה כאשר מתגורר בביתו של הדייר החוזי "בן בוגר" (סעיף 8.1.2).
"בן בוגר" הוא ילדו של הדייר החוזי מעל גיל 21, אך אם משרת הוא בצה"ל, או בשירות לאומי, ועד תום שירותו – נחשב הוא ל"ילד", למרות שהינו מעל גיל 21 (סעיף 2.5.1), ולכן כל עוד המערערת ואחיה היו בשירות הצבאי, לא היו הם בבחינת "בן בוגר" (לעניין הגדרת "ילד" עיינו גם בהוראה מס' 08/19 בעניין הסדרת זכויות חוזיות של דיירים ממשיכים, בתוקף מיום 18.8.2015, שם מוגדר "ילד" כ:"מי שלא מלאו להם 22 שנה והם בשירות סדיר שאינו עולה על 36 חודשים" (סעיף 2.7.3)).

לח. טענה נוספת של המשיבה הייתה, שהמערערת ניסתה לצייר בפני בית משפט קמא תמונה של מצוקה כלכלית, כדי לעורר את רחמי בית המשפט, וטענה כי הסיכון להעלאת שכר הדירה היה מבחינתה ומבחינת אִמהּ עניין של "חיים או מוות" (עמ' 7 לפרוט'), בעוד שבפועל מצבה הכלכלי של המערערת היה טוב בהרבה (סעיף 30 בסיכומי ב"כ המשיבה בבית משפט קמא).

לעניין זה נציין, כי נכון לשנת 2008, דהיינו, המועד שבו נעשה השינוי ברישום כתובת מקום מגוריה של המערערת, אין ראיה לכך כאילו מצבה הכלכלי של המערערת באותה תקופה היה שפיר, ומעדותה עולה: "אמא שלי הייתה נכה כי תרמה כליה. אני עבדתי שעות מטורפות כדי לשלם מיסים ומים, כי הייתי חוזרת מהעבודה ואין מים ואין חשמל, אז עשינו מה שצריך וכן שיקרנו, ואתם ידעתם את זה, כי הרעיון הזה לא בא לה לבד..." (עמ' 7 לפרוט'). כאמור, בכל הנוגע למועד בו נעשה השינוי האמור ברישום מקום מגוריה של המערערת, לא הוכחשה גִרסתה בדבר מצוקתה הכלכלית של המשפחה נכון לאותה תקופה.

מעיון בראיות נראה, שלא עלה בידי המשיבה לקעקע את גִרסתה של המערערת

לט. אם לסכם את הדברים: עלה בידי המערערת להוכיח שמתקיימים בה כל התנאים הנדרשים לעניין זכאותה להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא הדיון בהתאם לסעיף 3 של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו טרם התיקון, שהוא הנוסח הרלוונטי בענייננו.

המערערת טענה, שמי מנציגי עמידר הציע לאִמהּ המנוחה לשנות את רישום כתובת מקום מגוריה של המערערת כדי להימנע מהעלאת שכר הדירה, בשים לב למצבן הכלכלי הקשה באותה תקופה. המערערת, שהייתה אז צעירה כבת 22 לאחר שירות צבאי, פעלה לפי הנחיית אִמהּ.

טענותיה אלה של המערערת, שגִרסתה אף נתמכה בתצהיר דודה, מר יוסף ארביב, לא הוכחשו בתצהירי העדות הראשית של נציגי עמידר, מקום בו ניתן היה לצפות, מטבע הדברים, שגִרסה זו תוכחש נמרצות בתצהירי העדות הראשית של עמידר, אך לא כך נעשה, ויש בכך משום תמיכה בטענותיה של המערערת.

מ. לא למותר להוסיף, כי בעוד בית משפט קמא ציין בסעיף 47 לפסק הדין: "הנתבעת לקחה אפוא חלק פעיל בהסתרת דבר מגוריה בדירה... והיא עשתה כן בידיעה מוחלטת כי מדובר בהונאה לצורך הנחה בשכר הדירה", הרי דווקא משנשאלה נציגת עמידר, גב' דהן: "אני אומר לך שעורכת הדין אמרה שהחתימו את האמא על תצהיר ושהאמא חתמה על התצהיר כדי לשקר את עמידר והבת חן שיתפה איתה פעולה", השיבה גב' דהן בעמ' 18 לפרוט': "אני לא חושבת שהאמא שיקרה על משהו" (ההדגשה שלנו).

מא. הוּכח אפוא, שהמערערת מקיימת את כל התנאים הנדרשים לעניין זכאותה להוסיף ולהתגורר בדירה, כמוסבר כבר לעיל. אין ספק שקיים פסול בשיתוף הפעולה של המערערת עם אִימהּ המנוחה בהסתרת דבר מגוריה בדירה, אך עולה מן התשתית, כפי שהונחה בפני בית משפט קמא, ואותה פירטנו לעיל, שאִימהּ המנוחה, שהייתה במצב כלכלי קשה, פעלה לפי עצתם של מי מנציגי עמידר על מנת לזכות בהנחה משכר דירה, והמערערת, שהייתה אז צעירה כבת 22 לאחר שירותה הצבאי, פעלה לפי הנחיית אִמהּ.

מבלי לגרוע מן הפסול שבהסתרת דבר מגוריה של המערערת בדירה, נציין, שיש לראות התנהלות זו על רקע מצוקתה הכלכלית של המנוחה, שגידלה את שני ילדיה כאם חד הורית (לאחר גירושיה כשהמערערת הייתה כבת שלוש), ואשר חששה מהעלאת שכר הדירה (לאחר שהמערערת סיימה את שירותה הצבאי) בשים לב לקשייה הכספיים כמתואר בעדותה של המערערת בעמ' 7 לפרוט' ("זה היה לחיים או מוות. זה היה או זה או שזורקים אותנו לרחוב").

המנוחה ביקשה אפוא מבתה – המערערת, לשנות את רישום כתובת מקום מגוריה על יסוד הנחייתו של מי מנציגי עמידר. המנוחה ראתה בנציג עמידר, שנתן לה את ההנחיה, כבר-סמכא, שהיא רשאית לסמוך עליו בתוקף תפקידו, והמערערת מצידה, פעלה לשינוי רישום כתובת מקום מגוריה, לפי בקשתה של אִימהּ – המנוחה.

בנסיבות אלה, כשמי מנציגי עמידר הנחה את האֵם המנוחה לפעול כפי שפעלה עקב מצוקתה הכלכלית הקשה, אין מקום לאפשר כיום למשיבה-עמידר להיבנות מהתנהלות זו ולהביא בכך לכדי שלילת זכאותה של המערערת להמשיך ולהתגורר בדירה נשוא הדיון מכוח סעיף 3 של חוק זכויות הדייר בדיור הציבורי כנוסחו טרם התיקון, משמע, כנוסחו במועד הרלוונטי לתובענה זו.

מב. על יסוד כל האמור לעיל, אנו מקבלים את הערעור ומורים על דחיית תביעתה של המשיבה-עמידר.

צו ההוצאות שניתן בבית משפט קמא כנגד המערערת – מבוטל.

אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערערת שכר טרחת עורך דין בגין הליך הערעור בלבד (בשים לב לכך, שבבית משפט קמא הייתה מיוצגת המערערת באמצעות הלשכה לסיוע משפטי) בסכום כולל של 8,000 ₪ (כולל מע"מ).

הפיקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערערת, עבור המערערת, ככל שלא הוטל עליו עיקול.

מזכירות בית המשפט תמציא את העתק פסק הדין אל:

1. ב"כ המערערת: עוה"ד אבי צוקרמן, אור-עקיבא.

2. ב"כ המשיבה: עוה"ד יוסף אלברק, נתניה.

ניתן היום, י"א תשרי תשע"ט, 20 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.