לפני תביעה כספית על סך 50,000 ₪ הכוללת הן נזקי רכוש והן נזקי גוף. כפי שהבהיר ב"כ התובע בתחילת הדיון, נמחקת טענת הנזק לפיצויי גוף מבלי לגרוע מזכותו להגיש תביעה נפרדת בעניין זה. לפיכך התיק הינו תיק נזקי רכוש בלבד.

התביעה הינה בגין נזקי רכוש בתאונת דרכים שאירעה בכביש 4 לכיוון צפון בין מחלף דרור לבין צומת קדימה מיום 21.8.17 בין אופנוע של התובע לבין רכב של הנתבע.

בדיון העידו שני הנהגים וכן הוצגו תמונות שצולמו בזמן אמת על ידי הנתבע אשר סומנו על ידי ת/1 וכן תמונות שצולמו על ידי התובע במועד מאוחר יותר ממקום האירוע אשר סומנו על ידי ת/2.

בתמצית, התובע העיד שנסע בשוליים הימניים של הכביש כאשר לגרסתו ניכר כי בזמן האירוע נסע בשוליים או בצמוד להם, אולם לא בתוך נתיב התנועה ולא כהשתלבות בין מכוניות שבפקק.

טענתו היא שגם לו היה נוסע בשוליים הרי שאין מניעה לנסוע על השוליים, כאשר הנסיעה עומדת על 25 קמ"ש, שכן קיימות הנחיות של המשטרה המאפשרות לו לעשות כן. בעדותו ניכר היה כי עד סמוך למועד התאונה לא ראה את הרכב הפוגע והופתע כאשר זה הופיע מכיוון הנתיב השמאלי לתוך נתיב נסיעתו.

בעת שהעיד עלה קושי לקבל גרסה מהימנה באשר למקום שבו נסע והאם מדובר בנסיעה בתוך נתיב הנסיעה התקני או נסיעה בשוליים אולם במהלך הדיון לא נשללה על ידו האפשרות כי נסע בשוליים.

הנתבע העיד כי נסע בכביש 4 לכיוון צפון, כאשר ביקש לקצר את דרכו באמצעות ירידה לשוליים לכביש כורכר מקביל לו. משכך, ביקש לעבור לנתיב הימני ומשם לרדת לשביל הכורכר. כאשר ירד לשביל הכורכר הגיח האופנוע של התובע ופגע בו.

מעדותו ניכר היה כי הוא לא ראה את האופנוע לפני מועד התאונה והופתע מהפגיעה בו.

מתמונות הנזק ת/1 עולה כי הפגיעה אירעה במרכזו של רכב הנתבע, כשמדובר בפגיעה ישירה ועוצמתית בדלת האחורית ובתא המטען בצד ימין, באופן שמצביע על כך שהרכב היה כבר באמצע הירידה לשוליים והאופנוע התנגש בו במרכזו.

משכך, עולה כי שני כלי הרכב התנגשו בשוליים, כאשר כל אחד מהם מבקש לעקוף את הפקק באמצעות ירידה מסוכנת לשוליים.

דחיתי את טענת התובע כי מדובר היה בנסיעה איטית המותרת על פי חוק שכן לא זו בלבד שעוצמת הפגיעה והאופן בו התרחשה מצביעים על פגיעה משמעותית, שאף הביאה לשבירת הקסדה של התובע, אלא שגם בהנחיית המשטרה אליה הפנה ב"כ התובע אין כדי להוות טענת הגנה לנסיעה בשוליים במקרה של תאונה.

ירידה לשוליים בעומס תנועה מחייבת זהירות לכל הנוהגים בכביש כפי שגם מפורט בתקנות התעבורה תשכ"א-1961.

נראה כי נסיעה בשול הגוררת עוצמת פגיעה משמעותית הן לרכב והן לקסדה, מחייבת את התובע לנהוג בזהירות רבה יותר מזו שנהג, ולפיכך גם אם קיימת רשלנות מצד הנתבע 1, אין היא שוללת חובת זהירות מהתובע.

אכן, לולא סטה הנתבע 1 לשול הדרך לא הייתה מתרחשת התאונה, אך באופן דומה גם לולא היה נוסע התובע בשוליים, לא הייתה נגרמת התאונה ובוודאי לא בעוצמה שהתרחשה.

התובע בגרסתו בתחילה ניסה לטשטש את נסיעתו בשוליים, דבר המצביע אף הוא על הבנתו לעניין אחריותו לקרות התאונה בתנועה הקיימת.

דחיתי את טענתו כי המדובר בנסיעה איטית המותרת עפ"י הנחיית המשטרה אליה הפנה, וממילא מעבר לטענה שבע"פ והודעת עיתונות בנוגע להנחית המשטרה, לא הציג דבר. התובע מבקש לבסס את הגנתו על הנחית המשטרה, אולם זו אינה מאפשרת לו לסטות מהשוליים, היא אינה מהווה טענת הגנה במקרה של תאונה, והחוק קובע באופן חד משמעי כי אסורה נסיעה בשוליים.

לפיכך, ראיתי הן את התובע והן את הנתבע 1 אחראים באופן שווה לתאונה, ולפיכך אני מקבלת באופן חלקי את התביעה, ומשלא הוגשה תביעה שכנגד אינני דנה בנזקי הנתבע 1.

על הנתבעים, באמצעות הנתבעת 2, לשלם לתובע את הסכומים הבאים:

א. נזק עפ"י חוות דעת שמאי, בתוספת נזקים לאביזרים ושכ"ט שמאי בסך כולל של 18,327 ₪ (המהווה מחצית מהתביעה בגין רכיבים אלה).

ב. אגרת בית משפט בסך של 625 ₪.

ג. שכ"ט עוד בסך של 2,382 ₪.

הסכומים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

ניתן היום, כ"א שבט תשע"ט, 27 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.