לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בנצרת (כב' השופטת רג'ד זועבי) בתא"ק (נצרת) 984-07-08, מיום 6.2.18 בה נדחתה בקשת המבקש להארכת המועד לבקשה לביטול פסק דין.

אחר עיון בבקשה ובתיק קמא, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה אשר בפניי להידחות על אתר, בלא צורך בתגובת הצד שכנגד.

עסקינן בבקשה הנוגעת לפסק דין אשר ניתן בהעדר הגנה כנגד המבקש ביום 7.10.08.

הבקשה להארכת המועד לביטול פסק דין הוגשה לבית המשפט קמא ביום 8.1.18, בחלוף למעלה מ- 9 שנים לאחר שניתן פסק הדין וכמעט 7 שנים לאחר שניגבה סכום החיוב אשר בפסק הדין על ידי המשיב.

יצויין, למען שלמות התמונה, כי נוסף על הגשת הבקשה לביטול פסק הדין בתיק קמא, בחר המבקש להגיש נגד המשיב בבית משפט השלום בנצרת גם תביעה להשבת הכספים אשר לטענתו ניגבו ביתר, אך תביעה זו נדחתה, בהסכמתו, בפתח דיון ההוכחות ביום 30.1.18.

תקנה 528 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984, קובעת כי בית המשפט רשאי להאריך מועד אשר קבוע בחיקוק "מטעמים מיוחדים שיירשמו". המועד להגשת בקשה לביטול פסק דין קבוע בתקנות ועל כן, לצורך הארכתו נדרש "טעם מיוחד".

לא מצאתי בטענות המבקש התייחסות כלשהי לטעמים העומדים בייסוד האיחור הניכר בהגשת הבקשה לביטול פסק הדין, קל וחומר לא הוצג טעם אשר יכול לעלות כדי "טעם מיוחד" כלשון תקנה 528. בעניין זה, ציין בית המשפט קמא, ובצדק, כי גם לא הובא כל טעם שיש בו כדי להבהיר מדוע נמנע המבקש מלפנות לבית המשפט לכל המאוחר, כאשר ננקטו כנגדו הליכי ההוצאה לפועל וניגבו ממנו אותם כספים שלטענתו ניגבו ביתר, וזאת עוד במהלך שנת 2011.

המבקש העלה טענות רבות ביחס לסיכויי הגנתו וטען כי הסיבה למחדלו, זה אשר בגינו ניתן פסק הדין, אינו השיקול המרכזי ולטענתו, שגה בית המשפט קמא כאשר נמנע מלהתמקד בסיכויי הגנתו.

ואולם, סיבת המחדל נוגעת לנסיבות אשר הובילו למתן פסק הדין במעמד צד אחד, אך טרם בחינת השיקולים לביטול פסק דין, נדרש היה המבקש לקבל ארכה להגשתה.

משלא מסר הסבר אשר עשוי להעלות בגדר "טעם מיוחד" להארכת המועד, בדין נדחתה בקשתו להארכת המועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין אשר ניתן במעמד צד אחד.

אך גם מעבר לכך, לגוף העניין, בית המשפט בדונו בבקשה לביטול פסק דין אשר ניתן במעמד צד אחד, בוחן האם המדובר בביטול שהוא "מחובת הצדק" או בביטול שהוא על פי "שיקול דעת" בית המשפט. לצורך כך, על המבקש להציג את הטעמים לכך שלא התגונן במועד וכן את סיכויי הגנתו. הטעם היחיד אשר ניתן על ידי המבקש לכך שלא התגונן במועד הוא כי לטענתו, אמר לו המשיב, כי הגיש את התביעה מתוך כעס והרגיע אותו כי אין לו כל סיבה לדאגה. כך גם המבקש אינו מכחיש את חובו כלפי המשיב אך טוען כי ניגבו ממנו כספים ביתר – בהקשר זה יש ליתן את הדעת לכך שפסק הדין הוא משנת 2005 אך הכספים ניגבו רק בחלוף שנים ובמסגרת הליכי הוצאה לפועל.

מכאן, גם בשים לב לנימוקים האמורים, המסקנה היא כי ממילא, טעם של ממש לאי-הגשת כתב ההגנה במועד לא הוצג וגם סיכויי ההגנה, כך עולה, קלושים. כאמור, לא נטען על ידי המבקש כי לא היה ער לתביעה ולכן, ממילא, לא היה מקום לביטול פסק הדין מחובת הצדק וכך גם שקלול הנסיבות והטענות מוביל למסקנה כי לא היה מקום לבטלו על פי שיקול דעת בית המשפט.

נוכח האמור מעלה, לא מצאתי כי נפלה טעות כלשהי בהחלטה קמא ועל כן אני מורה על דחיית הבקשה למתן רשות ערעור אשר בפניי.

משלא נתבקשה תגובת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ"ו אדר תשע"ח, 13 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.