1. בפניי ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה), אשר קבעה למערערת נכות יציבה בשיעור של 19%.

2. הוועדה נשוא הערעור התכנסה מכוח פסק דין שניתן בתיק בל' 65781-06-17, ובו נקבע כי:

" עניינה של המערערת יושב לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב, על מנת שהוועדה תיתן את דעתה כי הפגיעה בכתף הוכרה ע"י פקיד התביעות, בהתאם להחלטה מיום 2.2.16. הוועדה אינה יכולה לשלול את ההכרה בפגיעה בכתף. הוועדה בקביעת שיעור הנכות תנמק בצורה שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה, מהי הנכות שמקורה בפגיעה בכתף שהוכרה.

הוועדה תזמן את המערערת ובאי כוחה לדיון בפניה ותאפשר להם לטעון טענותיהם בפניה".

3. עיקר טענות המערערת:

א. הוועדה לא מילאה אחר הוראות פסק הדין. הוועדה מחד לא ערכה למערערת בדיקה קלינית, אולם ציינה בהחלטתה, כי לא מצאה אצל המערערת אטרופיה בחגורת הכתפיים ומייחסת כל ממצא כזה לעובדה שהמערערת "מקבעת את הזרוע לגופה, ללא סיבה קלינית".

ב. הוועדה עצמה הכירה בממצאי ה- US שביצעה המערערת. ממצאי בדיקת ה- US מצביעים על קרע מלא של ה- SS - 8 מ"מ. נוכח ממצא זה, קביעת הוועדה להעניק למערערת נכות בשיעור 10%, לפי סעיף ליקוי (42)(1)(ד)(1) אינה מנומקת כנדרש, ובעלת סתירה פנימית; היות שמצד אחד הוועדה הכירה בממצא האובייקטיבי (קרע מלא של הSS- ) שמקנה לבדו לפחות 20% בעוד שלא הואילה לבדוק את המערערת, וקבעה מסקנה שרירותית תוך התעלמות מממצאים רפואיים אובייקטיבים.

נוכח הממצא בבדיקת ה- US, על הוועדה היה להסביר מדוע לאור מידת הקרע, אין ליישם את פריט ליקוי 42(1)(ד)(2) לרשימת הליקויים.

4. טענות המשיב:

א. המשיב טען כי דין הערעור להדחות מחמת התיישנות, שכן החלטת הועדה הינה מיום 11.12.17 והערעור הוגש רק ביום 08.03.18.

ב. הוועדה פעלה בהתאם להוראות פסק הדין ולא חרגה ממנו. העניין הוחזר בצירוף הוראות משכך על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ולא לנושאים שלא פורטו באותה החלטה. היות ועפ"י הוראות פסק הדין הוועדה לא התבקשה לבדוק את המערערת, וביצוע בדיקה קלינית הינו עניין רפואי המסור לשיקול דעת הוועדה, אין לקבל את טענת המערערת לעניין אי עריכת בדיקה קלינית.

ג. הוועדה קבעה למערערת נכות בגין קרע מלא בגיד, 10% לפי סעיף 42(1) ד לתקנות המל"ל בניגוד לטענותיה. הוועדה נימקה החלטתה, כי אינה מקבלת את מסקנותיו של פרופ' עטר עקב שוני בממצאים, ודי בכך כדי לצאת ידי חובתה.

דיון והכרעה:

5. החלטת הוועדה הרפואית לעררים ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי לעבודה בשאלה משפטית בלבד, וזאת בהתאם לאמור בסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה - 1995. עוד נפסק, כי קביעת דרגת נכות היא בסמכותה של ועדה רפואית ולא בסמכות בית הדין.

6. בית הדין, במסגרת סמכותו לדון ב"שאלה משפטית" בלבד, בוחן האם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה ( עב"ל 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד' 213.) היינו, בית הדין נעדר סמכות לדון ולהכריע בהיבט הרפואי של קביעת הנכות.

7. משהוחזר עניינו של המערער על ידי בית הדין לוועדה לעררים בצירוף הוראות, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין, ואל לה לוועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה.

ראו: דב"ע נא 29-0 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כד' 160.

8. ראשית נבחן את טענת ההתיישנות, שהעלה המשיב.

בהתאם להוראות תקנה 2 לתקנות הביטוח הלאומי (מועד להגשת ערעור על החלטות מסוימות), תשל"ז 1977 (להלן: "תקנות המועדים לערעור"), ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים, יוגש לבית הדין האזורי לעבודה תוך 60 ימים מהיום שבו נמסרה ההחלטה למערער. לטענת המשיב, הערעור הוגש לבית הדין ביום 8.3.18 בעוד שהוועדה הינה מיום 11.12.17. לטענת המערערת, מעולם לא קיבלה את הפרוטוקול ואת ההודעה, ובהתאם לכך, ביום 08.01.18 פנתה ב"כ המערערת למוסד לביטוח לאומי באמצעות מכתב לצורך קבלת עותק מפרוטוקול הוועדה.

9. במקרה דנן, לא מצאתי לקבל את טענת ההתיישנות שהעלה המשיב. בהתאם להנחיה מיום 11.2.14 החתומה ע"י היועץ המשפטי של המשיב, בסעיף 3(ה)(2) להנחיה, העוסק בערעור על החלטות ועדה רפואית, נכתב כי:

"פנה המבוטח, במהלך התקופה שנקבעה לערעור על מנת לקבל את פרוטוקול הוועדה, לא יובא בחשבון פרק הזמן שמאז שפנה המבוטח ועד שנמסר לו פרוטוקול הוועדה, ובלבד שטרם חלפו 5 חודשים ממועד פנייתו כאמור" (הדגשה שלי י.י).

נוכח העובדה שהמערערת הציגה אסמכתא כי פנתה למשיב במכתב ביום 08.01.18 לקבלת הפרוטוקול, ומאחר ולא חלפו 5 חודשים עד למועד שבו הוגש הערעור (08.03.18), אין מקום לקבל את טענת ההתיישנות.

10. בנוסף לאמור, גם בהתאם להלכה שקבע בית הדין הארצי בהלכת דולאני (ראו: עב"ל (ארצי) 33351-11-12 דולאני- המוסד לביטוח לאומי (מיום 26/9/17) שונתה ההלכה לעניין סמכותו העקרונית של בית הדין להאריך מועדים הקבועים בחיקוק. נראה שבנסיבותיו של המקרה שלפנינו יש מקום להאריך את המועד להגשת הערעור מעבר לתקופה הקבועה בתקנות. באותו מקרה נפסק כי בית הדין מוסמך להאריך מועד להגשת ערעור על החלטת ועדה רפואית לעררים מטעמים מיוחדים שיירשמו. אשר למהות של אותם "טעמים מיוחדים" אשר יצדיקו את הארכת המועד, חזר בית הדין הארצי על ההלכה המושרשת ולפיה "אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי 'טעם מיוחד'. ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על נסיבותיו הוא". עוד נקבע, כי יכול שסיכויי הערעור יעלו כדי "טעם מיוחד" להארכת המועד, וכי על פי ההלכה הנוהגת בבתי הדין, את תקנה 125 יש לפרש "מתוך גישה סלחנית ההולמת את ייעודו של בית הדין לעבודה".

כאמור, נראה שנסיבותיו של המקרה שלפנינו עונות על אותו "טעם מיוחד", אשר מצדיק הארכת המועד להגשת ערעור על הוועדה, כפי שיובהר להלן.

11. לאחר שהכרעתי בטענת ההתיישנות, אני סבור כי יש מקום לקבל את הערעור לגופו, ואפרט.

12. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה, כי הוועדה התכנסה ביום 10.12.17 וציינה כדלהלן:

"הועדה עיינה בפס"ד ומאחר ופס"ד לא קיבל את המלצות המומחה מטעמו. הוועדה מתייחסת לבדיקתה הקלינית + US המעיד על קרע מלא ב- SS... מ"מ. קובעת 10% לפי ס' 42 (1) (ד)(1).

אינה מקבלת המלצתו של פרופ' עטר שכן טווחי התנועות 10/16 שונה מזו שלו. הוועדה לא מצאה כל אטרופיה בחגורת הכתפיים ומייחסת כל ממצא כזה לעובדה שהתובעת מקבעת את הזרוע לגופה ללא סיבה קלינית".

13. מקבל אני את טענת ב"כ המערערת, כי שעה שבפני הוועדה עמדה בדיקת US ושהממצא מצביע על קרע מלא ב- SS, על הוועדה היה לנמק בצורה מעמיקה יותר, מדוע לאור מידת הקרע אין ליישם את פריט ליקוי 42(1)(ד)(2) ברשימת הליקויים, המעניק למערערת נכות בשיעור 20%.

14. לפיכך, עניינה של המערערת יוחזר לוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) באותו הרכב, על מנת שתשקול בשנית החלטתה; וככל שתעמוד על החלטתה, תנמק מדוע לאור מידת הקרע, אין ליישם את פריט ליקוי 42(1)(ד)(2) ברשימת הליקויים המעניק למערערת נכות בשיעור 20%.

הוועדה תזמן את המערערת וב"כ לדיון בפניה, ותאפשר להם לטעון את טענותיהם. הוועדה תנמק החלטתה באופן שבית הדין יוכל להתחקות אחר הלך מחשבתה.

15. משהערעור התקבל, המשיב ישלם למערערת הוצאות משפט בסך 3,000 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום, שאם לא כן, יישא סכום זה ריבית והצמדה מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

16. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור תוך 30 ימים לנשיאת בית הדין הארצי לעבודה, לסגנה או לשופט שהתמנה לכך על ידי הנשיאה.

ניתנה היום, ו' כסלו תש"פ, 01 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.