המרצת פתיחה אשר בגדריה התבקש בית המשפט, בתחילה, להצהיר כי המבקשת זכאית לקזז את הסך של 68,800 ש"ח אשר שילמה ביתר בגין אגרת בניה, כפי שנקבע בפסק דין מיום 26.5.2013, והכל בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בהתאם לחוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם – 1980 (להלן: "חוק הריבית"), כנגד חובה למשיבה.

מאחר והתביעה מעוררת שאלה משפטית בלבד, הצדדים הגישו סיכומיהם בכתב.

העובדות שאינן שנויות במחלוקת

1. ביום 26.5.2013 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום בכפר סבא בת.א. 7385-12-10 נכסי מ. ליפקיס בע"מ נ' עיריית פתח תקווה (כב' השופטת מ' בן ארי). עניינה של התביעה מושא פסק דין זה, הוא השבת סכומים ששילמה המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") למשיבה בגין היטלי השבחה, היטלי ביוב ואגרות בנייה.
2. בית משפט השלום דחה את התביעה בכל הנוגע להיטלי ההשבחה והיטלי הביוב. בכל הנוגע לאגרות הבנייה, שהיא החיוב הרלוונטי לענייננו, בית משפט השלום מצא כי נכון הוא שבמועדים שונים בשנים 1995 ו – 1996 (האחרון שבהם – 5.2.1996) המבקשת שילמה אגרת בנייה בגין הוצאת היתר בניה בסך של 74,719 ש"ח, ואולם לבסוף לא התקבל היתר בניה. לפיכך, "באין היתר בניה זכאי המשלם להחזר אגרת הבניה" (סעיף 30 סיפא לפסק הדין).

דא עקא, על אף האמור דחה בית המשפט את התביעה גם בראש זה, שכן מצא שהתביעה הוגשה בשנת 2010, בחלוף למעלה מ – 14 שנה לאחר ביצוע התשלומים. נקבע כי, נוכח העובדה שהמבקשים ידעו שלא ניתן היתר בניה בתקופת 7 השנים שאחרי ביצוע התשלום, ואף על פי כן לא הגישו תביעת השבה בתקופת זמן זו, הרי שעילת תביעתם התיישנה.

1. המבקשים הגישו ערעור על פסק דין זה לבית המשפט המחוזי מרכז – לוד (ע"א 48041-09-13).

ביום 23.3.2014 דחה בית המשפט המחוזי את הערעור. בית המשפט המחוזי קבע שלא יכול להיות ספק שהמבקשים ידעו שלא ניתן היתר בניה והיה בידם להגיש תביעה להשבת סכומי אגרת הבניה טרם חלוף 7 השנים ממועד התשלום.

משכך, אימץ בית המשפט המחוזי את מסקנתו של בית המשפט קמא.

1. עתה, הונחה בפני תובענה זו אשר במסגרתה טוענים המבקשים כי הם רשאים לקזז את הסכום המשוערך של אגרות הבנייה הנ"ל כנגד חוב ארנונה של המבקשת למשיבה העומד על סך של כ – 250,000 ש"ח, ואשר מבוצע בתיק הוצל"פ מספר 34617-07-15.

לטענת המבקשים, אף שתביעתם להשבת אגרות הבנייה נדחתה, הרי שלא נפגע כוחם לקזז את החיוב הנ"ל כנגד חוב הארנונה, שכן לגופו של עניין נקבע כי שילמו את אגרות הבנייה ביתר, אך תביעתם נדחתה רק עקב התיישנותה. לטענת המבקשים, נימוק ההתיישנות אינו חל מקום שבטענת קיזוז עסקינן.

1. המשיבה טענה בתשובתה כי העתירה מיותרת, שכן בפועל – אכן קיזזה את אגרות הבניה מחוב המבקשת כלפיה, והדבר קיבל ביטוי בספריה. לטענתה, ביום 11.4.2018 רשמה בספריה קיזוז בסך של 120,788.50 ש"ח, שהינו סכום אגרות הבניה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד, וזאת לאחר שתביעה זו התקבלה אצלה ביום 20.3.2018.

על כן, העמדתי את השאלה נושא תיק זה על שאלה אחת ויחידה והיא – האם יש לזכות את המבקשת בריבית בהתאם לחוק הריבית ממועדי תשלום אגרות הבניה, כפי שטוענת המבקשת, שמא אין המבקשת זכאית לריבית כלל כפי שטוענת המשיבה.

כאמור, מאחר ומדובר בשאלה משפטית בלבד, הוריתי לצדדים להגיש סיכומיהם בשאלה זו בלבד.

הפלוגתא

1. סעיף 6 לחוק הריבית קובע כדלקמן:

"שילם אדם תשלום חובה שלא חב בו ביתר על הסכום שהוא חב בו (להלן – תשלום יתר) ולא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שילומו, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד מן המדד שפורסם סמוך לפני יום שילומו של תשלום היתר עד המדד שפורסם סמוך לפני היום הקובע שלפני יום החזרתו; לא הוחזר תשלום היתר תוך 30 ימים מיום שהאדם ששילמו הודיע בכתב לרשות המקומית שהתשלום שנגבה ממנו הינו תשלום יתר, תחזירנו הרשות המקומית בתוספת הפרשים לפי שיעור העליה של המדד כאמור ובתוספת ריבית צמודה בשיעור של 0.5% לחודש מיום שילומו של תשלום היתר עד יום החזרתו"

1. הפלוגתא בין הצדדים מתמקדת בנפקותה וצורתה של ההודעה בכתב הקבועה בהוראה זו. ניתן להעמיד את המחלוקות בין הצדדים על שתי שאלות:

א. האם ההודעה בכתב היא קונסטיטוטיבית לצורך קימום הזכות לריבית בהתאם לחוק הריבית?

בעוד שהמשיבה טוענת כי ההודעה בכתב הינה קונסטיטוטיבית לעניין זכות הנישום לקבל ריבית ביחס לתשלום היתר (דהיינו – אם לא ניתנה הודעה בכתב, אין לנישום זכות לקבל ריבית), הרי שהמבקשת טוענת כי הזכות לקבל ריבית נולדת מיד עם ביצוע תשלום היתר. לשיטתה, חלון הזמנים הקבוע בהוראה זו הינו סוג של "grace", שבגדריו, רשאית הרשות המקומית להשיב את התשלום ששולם ביתר ואם עשתה כן – לא יושת עליה תשלום ריבית. ואולם, מקום לא עשתה כן – היא חברה בריבית מיום ביצוע תשלום היתר.

ב. מהי צורת ההודעה בכתב הנדרשת. בעניין זה קיימות שתי שאלות משנה:

האחת, האם פסק דינו של בית משפט השלום (או של בית המשפט המחוזי) עולה כדי ההודעה בכתב הנדרשת לפי חוק הריבית?

השניה, האם כתב התביעה שהוגש בתיק זה עולה כדי ההודעה בכתב הנדרשת לפי חוק הריבית?

דיון והכרעה

1. נראה כי קבלת עמדתה של המשיבה ביחס לפרשנות הוראת סעיף 6 הנ"ל נגועה בקושי של ממש שכן, בית המשפט המחוזי מרכז – לוד הביע עמדתו כי דרישת הכתב הינה קונסטיטוטיבית לצורך יצירת הזכות לריבית בהתאם לחוק הריבית.

לעניין זה ר' ת"צ 37240-12-12 מורדוכי נ' עיריית פתח תקווה (11.10.2015) שם נאמרו ביחס להוראה דנא, בסעיף 46 לפסק הדין, הדברים הבאים:

"נראה לי כי נוכח לשונו של החוק המתנה את ההשבה עם ריבית בהודעה בכתב של הנישום לרשות, הרי שאין אפשרות סבירה שהשאלה האמורה תוכרע בתובענה לטובת הקבוצה ועל כן לא מצאתי לאשרה. אינני סבורה כי ניתן לפרש את הסעיף באופן שדי בידיעת הרשות על קיומה של יתרת הזכות כדי להקים חובה להשיבה בצירוף ריבית על פי חוק הריבית"

הנה כי כן, בית המשפט המחוזי אמר את דברו בסוגיה, וקביעה זו מנחה בית משפט זה (סעיף 20(א) לחוק יסוד: השפיטה).

במאמר מוסגר אציין כי ערעור שהוגש לבית המשפט העליון על פסק דין זה התקבל בחלקו, ואולם החלק בפסק דינו של בית המשפט המחוזי הרלוונטי לדיוננו - נותר על כנו.

היינו, פרשנותה הנכונה של הוראת סעיף 6 לחוק הריבית הינה כדלקמן:

א. על הרשות המקומית להשיב תשלומי יתר ששילם לה הנישום תוך 30 יום מיום תשלום היתר.

ב. השבה המבוצעת לאחר חלוף 30 יום מיום תשלום היתר - חבה בהפרשי הצמדה בלבד.

ג. זכות ההשבה בצירוף הפרשי הצמדה בלבד עומדת לנישום ללא כל צורך בפעולה מצידו, והכל בכפוף לדיני ההתיישנות.

ד. לעומת זאת, הזכות לריבית בגין תשלום היתר בהתאם לחוק הריבית טעונה אקטיביזציה, בדמות הודעה בכתב. רק מסירת הודעה בכתב מאת הנישום לרשות המקומית מאתחלת את הזכות לריבית, ומועד מסירת הודעה כאמור היא המועד הקובע לעניין תחילת החיוב בריבית.

על כן לא אוכל לקבל את פרשנות המבקשת להוראה זו.

1. טענה נוספת בפי המבקשת והיא כי לכל הפחות ניתן לראות בפסק הדין של בית משפט השלום, ובוודאי של בית המשפט המחוזי, כהודעה בכתב הנדרשת לצורך תחילת תקופת החיוב בריבית.

אני סבור כי בנסיבות העניין, אין מקום לקבל טענה זו.

אחל מכך שאמנם נכון, כי בית המשפט המחוזי בפרשת מורדוכי קבע כי אין די בידיעת הרשות על חובת ההשבה כדי להקים חובה להשיבה בצירוף ריבית. ואולם, סבורני כי פסק דינו הנ"ל של בית המשפט המחוזי לא התייחס למצב שבו ניתן פסק דין חלוט הקובע כי על הרשות המקומית להשיב לנישום סכום שגבתה ביתר.

לטעמי, קיומו של פסק דין משנה את מערכת האיזונים בהתאם לחוק הריבית, ומחייב את הרשות המקומית לשלם את סכום ההשבה או לחלופין לרשום זיכוי בספריה בגינו, ואם לא עשתה כן תוך 30 יום מיום שפסק הדין הומצא לה – יהיה הנישום זכאי לריבית בהתאם לחוק הריבית.

אינני סבור כי מקרה בו ניתן פסק דין הקובע את זכותו של הנישום להשבה מחייב אקטיביזציה של הזכות לריבית בהודעה נפרדת של הנישום. משניתן פסק דין, ובוודאי כאשר פסק הדין הפך לחלוט, על הרשות המקומית לקיימו ולבצעו באורח מיידי, אם בהעברת התשלום לנישום, ואם בקיזוז סכום ההשבה כנגד חובו של הנישום בספריה.

יש בקביעה זו כדי לתמרץ את הרשות המקומית לפעול בהתאם להוראות פסק הדין, וסבורני כי העמדת דרישה בפני הנישום כי יגיש הודעה נוספת לצורך האקטיביזציה של הזכות לריבית, עלולה לעודד אי ציות לפסקי דין על ידי הרשות המקומית, תוצאה שהיא בעיני בלתי מתקבלת על הדעת.

דא עקא, הגיון זה אינו חל בענייננו. זאת משום שבפועל, תביעת המבקשת נדחתה עקב התיישנותה. לכן, לא היתה כל חובה על המשיבה לזכות בספריה את המבקשת בסכומי ההשבה, שכן תוצאתו הסופית של פסק הדין, בשורתו התחתונה, היתה שהמבקשת איננה זכאית להשבת הסכום ששילמה בגין אגרות הבנייה, ובאין זכות להשבה – אין ריבית.

עם זאת, מעת שהמשיבה הסכימה לקזז בספריה את חוב אגרות הבניה בשיעורם המשוערך כנגד חוב הארנונה של המבקשת, הרי שעשתה זאת מרצונה, ואולם אין בכך כדי להוות עילה לחיובה בריבית בגין חיוב שמלכתחילה לא היתה חייבת לקזזו.

1. נותרנו עם טענה אחרונה והיא טענת המשיבה לפיה כתב תביעת המבקשת בתיק זה אינה עולה כדי ההודעה בכתב הנדרשת כמצוות חוק הריבית.

משבאתי לכלל מסקנה כי ממילא אין המבקשת זכאית לריבית וזאת עקב דחיית תביעתה המקורית, הרי שהדיון בטענה זו מתייתר. יחד עם זאת אעיר שכבר נקבע לא אחת, למשל, שהגשת תביעה לבית המשפט עשויה להוות הודעת ביטול חוזה כדין (ע"א 557/75 אקגי נ' כהן פ"ד ל' (2) 604). הרציונל העומד מאחורי קביעה זו הינה העובדה כי כתב תביעה מהווה פניה של התובע המיידעת את הנתבע בדבר הודעתו על ביטול החוזה והסעדים שהוא דורש בגין כך, ועל כן היא ממלאת את התכלית העומדת ביסוד החובה למסור הודעת ביטול. רציונל זה עשוי להתקיים גם בענייננו.

עם זאת אוסיף, כי אף שנראה לי, כאמור לעיל, שהגשת כתב תביעה לבית משפט עולה כדי ההודעה בכתב הנדרשת לעניין הנידון, ראוי הוא כי קודם להגשת תביעה ימציא הנישום לרשות המקומית מכתב דרישה מקדים.

כמובן שדברים אלה נאמרים אגב אורחא, ומעבר לנדרש.

נוכח כל האמור, התביעה נדחית.

המבקשת תישא בהוצאות המשפט של המשיבה וכן בשכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ש"ח.

נוכח התוצאה אליה הגעתי – כל צד ישא בהוצאותיו.

ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, כ"ז חשוון תשע"ט, 05 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.