23 יוני 2019

1. התובעת, ילידת 7.5.1979, אשר הועסקה כעוזרת רוקחת בבית מרקחת שופר סל מצפה ספיר בצור יגאל, מבקשת, כי פגיעה בברך ימין, אשר אירעה לה ביום 21.9.2015 תוכר כ"פגיעה בעבודה".

תשתית עובדתית

2. לטענת התובעת בתצהירה:

א. בעת שסידרה התובעת סחורה במחסן בית המרקחת, היא איבדה את שווי משקלה וכתוצאה מכך סובבה את רגלה הימנית באזור הברך. התובעת חשה כאבים חזקים ועת יצאה מהמחסן היא סיפרה לרוקחות שעבדו עמה בבית המרקחת - גב' דליה עקביאן (להלן- דליה) וגב' מטר סלמא (להלן- מטר), על קרות האירוע ועל כך שהיא סובלת מכאבים.

ב. חרף הכאבים החזקים שחשה ולמרות הקושי בהליכה ועמידה, התובעת המשיכה לעבוד שכן סברה שהכאבים יחלפו עם הזמן. לאחר שהכאבים רק הלכו והחריפו, התובעת ניגשה ביום 30.9.2015 לבדיקה ראשונה בפני רופא משפחה, ד"ר מתאני, ואמרה לו כי הכאבים הם בגלל הנפילה שארעה לה בעבודה; אך לצערה הוא לא רשם את המידע הזה.

ג. התובעת נאלצה לעבור בדיקות וטיפולי פיזיותרפיה, ואף עברה ניתוח ארתרוסקופיה ומיניסקוטומיה, שלאחריו קיבלה תעודה רפואית לנפגע בעבודה המציינת כי איננה יכולה לעבוד בעבודתה או בכל עבודה אחרת. לאחר היעדרות ממושכת מן העבודה בגין מצבה הרפואי ולאחר שיפור קל במצבה, אושר לה לחזור לעבודתה למשך ארבע שעות בלבד.

ד. טרם התאונה התובעת לא סבלה מכאבים ברגלה הימנית, ובברכה הימנית בפרט.

3. ביום 23.5.2017 קיבלה התובעת תעודה רפואית ראשונה לנפגע עבודה וכן תעודות רפואיות נוספות המאשרות את התקופות בהן לא היתה מסוגלת לעבוד (ס' 30 לכתב התביעה).

4. באותו יום הגישה התובעת תביעה לתשלום דמי פגיעה ולהכרה בתאונה שארעה לה כתאונה בעבודה (ס' 41 לכתב התביעה).

5. ביום 1.8.2017 נגבתה מהתובעת עדות בפני חוקר הנתבע (נספח ו' לכתב התביעה).

6. ביום 15.8.2017 התקבלה החלטת הנתבע על דחיית תביעתה של התובעת, שכן לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת ואשר הביאו לחבלה בברך ימין.

7. ביום 8.3.2018 וביום 17.9.2018 הוגשו, בהתאמה, כתב התביעה וכתב ההגנה שבפנינו.

8. ביום 26.11.2018 התקיים דיון קדם משפט בפני כב' השופטת הבכירה עידית איצקוביץ.

9. היום התקיים בפנינו דיון הוכחות, במהלכו נחקרו התובעת וכן דליה ומטר אשר הגישו תצהירי עדות ראשית מטעם התובעת. במהלך הדיון הוצגו לתובעת המסמכים הבאים: טופס תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה מיום 23.5.2017 ומיום 1.6.2017 (נ/1 ו-נ/2); סיכום ביקור במרפאה מיום 30.9.2015 (נ/3); סיכום ביקור במרפאה מיום 18.10.2015 (נ/4); טופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (ב.ל. 250)(נ/5). בתום הדיון סיכמו הצדדים את טענותיהם בעל פה. מכאן הכרעתנו.

דיון והכרעה

10. לאחר שעיינו בכל החומר שבתיק, התרשמנו מעדויות התובעת, דליה ומטר בפנינו, ושמענו את סיכומי הצדדים בעל פה, לא שוכנענו כי התובעת נפגעה ביום 21.9.2015 תוך כדי ועקב עבודתה. להלן נפרט את נימוקינו.

11. ראשית, התובעת פנתה לטיפול רפואי אך ביום 30.9.2015 (נ/3). עם זאת, בסיכום ביקור לא נזכרת כלל ועיקר חבלה בעבודה. על חשיבותה של גרסתו הראשונית של הטוען לפגיעה בעבודה, אמנם בעניין אנמנזה רפואית לצורך טיפול רפואי, ראה: עבל (ארצי) 680/07 אנאעמה עבדאללה נ' המוסד לביטוח לאומי (מיום 13.12.2008). מכל מקום, אנו מתקשים להבין כיצד התובעת אשר סבלה מכאבים לטענתה, ביכרה שלא לפנות לטיפול רפואי במשך תשעה ימים, ותשובותיה של התובעת לא סייעו לנו בעניין (ע' 5 ש' 30-33).

12. בזיקה לכך יצוין, כי נתגלתה סתירה מהותית בעדותה של התובעת, שכן העידה בתצהירה (ס' 5 סיפא) כי "ציינתי בפניו כי הכאבים הם בגלל הנפילה שקרתה לי בעבודה אך לצערי הוא לא רשם את המידע הזה", אך בחקירתה הנגדית הוברר, כי לא אמרה לרופא כי הכאבים הם בעטיה של תאונה בעבודה (ע' 6 ש' 17-26).

13. שנית, גם בפנייתה של התובעת לטיפול לרפואי ביום 18.10.2015 (נ/4), היא לא אמרה דבר. שם נכתב: "כאבים בברך ימין מזה חודש. ללא חבלה- ללא חום...". כשנשאלה על כך בחקירתה הנגדית השיבה: "אני לא אמרתי לו. אמרתי לו הרגל כואבת לא אמרתי לו שקרה לי בעבודה" (ע' 6 ש' 27-33). דא עקא, בפני החוקר (נספח ו') היא ציינה, כי "לא יודעת למה כתב ככה. אני אמרתי שזה קרה בעבודה". הנימוקים שהובאו על ידי התובעת בהמשך אשר בעטיים לא קישרה בין הכאבים לבין העבודה, לא נתנו מענה לתהייתנו בעניין (ע' 7 ש' 1-10).

14. שלישית, התובעת העידה בחקירתה הנגדית, כי לאחר הנפילה הנטענת נשארה שעה בעבודה והלכה (ע' 5 ש' 7-8), אך למחרת המשיכה לעבוד כרגיל ורק לאחר שבוע ימים הלכה לרופא (ע' 5 ש' 12-13). כך גם ציינה התובעת בדוח בפני החוקר, שלפיה "חזרתי יום למחרת לעבודה ולא ידעתי שיחמיר וזה יעבור, והייתי הולכת לעבודה וחוזרת". ברם, דליה ציינה בחקירתה הנגדית, כי מאותו יום היא נעדרה תקופה וחזרה לעבוד פחות שעות, אך הקפידה לציין בהמשך כי אינה זוכרת פרטים (ע' 8 ש' 7-22, 33, ע' 9 ש' 1-4; ס' 6 לתצהיר דליה). בדומה ציינה מטר כי למחרת התובעת כבר לא הגיעה לעבודה (ע' 10 ש' 19-26), אך בד בבד ציינה כי אינה זוכרת את כל הפרטים.

15. בהקשר זה יצוין, כי לא זו בלבד שהעדויות של התובעת, דליה ומטר לא היו קוהרנטיות בעינינו, דליה ומטר חתמו שתיהן על תצהיריהן ביום 24.10.2018, כשלוש שנים לאחר האירוע הנטען, תוך פירוט המקרה שאירע מנקודת מבטן הזהה; אך במועד דיון ההוכחות הוברר בחקירתה הנגדית של מטר, כי מועד קרות האירוע שוחזר עם עורך הדין (ע/ 11 ש/ 1-2), תוך אישור גרסתה בפני בא כוחה של התובעת (ע' 11 ש' 9-10).

16. רביעית, בדוח בפני החוקר ציינה התובעת, כי "אנחנו מקבלים את הסחורה בשעות אחה"צ (נספח ו' עמוד ראשון), אך בחקירתה הנגדית ציינה, "קיבלנו את הסחורה נניח ב-12:00...בשעת הצהריים אנחנו מקבלים את הסחורה" (ע' 5 ש' 7-10).

17. חמישית, לאחר הפציעה, בתגובה לאירוע הנטען, דליה ומטר לא אמרו לתובעת כלום בעניין (ע' 5 ש' 20-21). אף ביום למחרת לא שאלו את האחרונה מדוע הגיעה כרגיל לעבודה ולא פנתה לרופא (ע' 5 ש' 24-27). אולם וזה העיקר, תגובתה של דליה אשר חתמה על טופס המעסיק (נ/5) מעוררת תמיהה במיוחד, עת השיבה במענה לשאלת ב"כ הנתבע לאמור: "ש. לא אמרת לה ללכת לרופא, להיבדק, לעשות משהו? ת. אני לא חושבת שזה התפקיד שלי. אני לא רופאה" (ע' 8 ש' 23-24).

18. שישית, בסעיף 11 לטופס תביעה (נ/1 ו-נ/2), אשר מולא על ידי בא כוחה (ע' 4 ש' 6-7), התובעת לא ציינה כי נכחו עמה עובדים נוספים בעת הפגיעה, אך בד בבד מצאה לנכון לצרף את תצהיריהן של דליה ומטר ולהביא אותן לעדות מטעמה. כשנשאלה מדוע נפקד מקומן של דליה ומטר מהטופס, תשובתה היתה חמקמקה בעניין (ע' 6 ש' 8-16). יוער, כי לא נעלם מעינינו טענת בא כוחה של התובעת, שלפיה הנתבע יכל לחקור את העדות שכן שמותיהן נזכרו בדוח חוקר וכי תעודות הזהות נמסרו לנתבע קודם לכן. עם זאת, לא ניתן להתעלם מהעובדה, כי התובעת לא מסרה עובר לחקירה אצל הנתבע את שמותיהן של דליה ומטר.

19. שביעית, במסגרת תצהירה ציינה דליה, כי בעת האירוע שהתה בדלפק השירות והתובעת היתה במחסן האחורי (ס' 3 לתצהיר דליה). כך גם ציינה התובעת בפני החוקר. דא עקא, מטר ציינה בחקירתה הנגדית, כי אף אחד לא עמד לידה בדלפק ( ע' 9 ש' 27-28) וכי דליה היתה בחדר הפנימי - מעבדה ומקום בו בודקת ניירת ודברים במחשב (ע' 10 ש' 15-18).

20. שמינית, התובעת לא סיפקה הסבר המניח את הדעת, מדוע תעודה רפואית ראשונה יצאה אך ביום 23.5.2017, למעלה משנה ושמונה חודשים לאחר האירוע. יותר מכך, מדוע התעודה הרפואית הראשונה החל מיום 18.2.2016 (נספח ב'1 לתצהיר התובעת) ולא מיום 21.9.2015, הוא קרות מועד התאונה הנטענת (ע' 12 ש' 18-21).

21. אשר על כן, התביעה נדחית. אין צו להוצאות.

ניתן היום, כ' סיוון תשע"ט, (23 יוני 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.