בלב התביעה שלפניי ניצבת השאלה האם בהסדר חוב שנחתם על ידי התובע והנתבעים התחייבה הנתבעת 4 בערבות לחיובי הנתבעים 1-3 בסך של 250,000 ₪ בגין חובותיהם לבנק. .

רקע עובדתי ודיוני שאינו במחלוקת

1. הנתבעות 1 ו-2 הן חברות בעירבון מוגבל, אשר הנתבע 3 (להלן גם: "שי") הוא מנהלן ובעל המניות היחיד בהן (נספחים ב' ו-ט"ו לתצהיר התובע. כולם ביחד ייקראו להלן גם: "החייבים"). הנתבעת 4 (להלן גם: "רען" או "הנתבעת") היא אשתו של שי.
2. במהלך השנים 2014 עד 2018 נפתחו והתנהלו אצל התובע (להלן גם: "הבנק") 2 חשבונות בנק של הנתבעת 1, חשבון בנק של הנתבעת 2 וחשבון בנק נוסף של שי. שי שימש כערב לכל חיוב בחשבונות הנתבעות 1 ו-2, ובנוסף, הנתבעות 1 ו-2 שימשו כערבות כל אחת בחשבונות השנייה. בסיום התקופה, כל החשבונות נמצאו ביתרה שלילית.
3. במהלך התקופה, הלווה הבנק לנתבעת 1 סכומי כסף שונים, במסגרת חשבונותיה. לענייננו יש לציין כי ביום 26.9.2017 חתמה הנתבעת 1 על כתב התחייבות להחזרת הלוואה בסך 150,000 ₪ (הלוואה זו כונתה ע"י התובע "הלוואה מס' 4", ותיקרא להלן בשם זה, או בפשטות: "ההלוואה"). רען חתמה על ערבות לטובת הבנק בגין ההלוואה (להלן: "הערבות המקורית"). ביום 31.1.2018 עמדה יתרת ההלוואה, וחובה הפוטנציאלי של רען מכוחה, על סך 66,469 ₪.
4. החייבים לא עמדו בפירעון ההלוואות. לאחר שלחובת החייבים הצטברו חובות משמעותיים בגין תשלומים שלא נפרעו, וכן שימוש במסגרת האשראי, הגיעו הצדדים להסדר לפירעון החובות, שנחתם ביום 6.2.2018 (להלן: "ההסדר").

ההתייחסות לרען בהסדר היא כ"חייבת 4" או כ"ערבה 4".

1. סע' 3 להסדר נקבעה דרך פירעון החוב, שעמד באותה העת על סך 716,980.14 ₪, כדלהלן:

"(א) סך של 50,000 ₪ ישולמו עד ליום 05/02/18.

(ב) סך של 50,000 ₪ ישולם עד ליום 10/02/18.

(ג) סך של 250,000 ₪ ישולמו בתשלומים של 50,000 ₪ לחודש החל מיום 28/02/18 ועד ליום 28/06/18, תשלומים אלו ישאו ריבית של פריים+2.5% לשנה.

(ד) סך של 220,000 ₪ ישולמו עד ליום 31/03/18 אשר צפויים החייבים לקבל ממכירת 2 הרכבים המשועבדים לבנק.

(ה) יתרת החוב תשולם בתשלומים שווים ורצופים בסך של 50,000 ₪ כל חודש החל מיום 28/07/18 ובכל חודש שלאחריו עד לסיום החוב בספרי הבנק. תשלומים אלו יישאו ריבית של פריים+2.5% לשנה (להלן: "התשלום השוטף")

(ו) לאחר מלוא התשלום כאמור בסעיף 3ג' לעיל, תופטר הערבה 4 מערבותה מח-ן מס' 650-611758."

1. סע' 9 להסדר קובע כדלהלן:

"החייבת 4 מתחייבת לחתום כערבה על חובותיהם של החייבים 1-3 בסך של 250,000 ₪ (להלן: "סכום הערבות"). כספים אשר יתקבלו ע"י החייבים 1-4 על פי ההסכם כאמור בסעיף 3 לעיל יקטינו את סכום הערבות של החייבת לאחר שיתקבלו. יודגש, כי כספים שיתקבלו בגין מכירת הרכבים המשועבדים ו/או ממקורות אחרים בגין אותם רכיבים לא יקטינו את סכום ערבותה של החייבת 4."

1. כלל הנתבעים חתמו על ההסדר. רען לא חתמה על כל מסמך נוסף, לרבות כתב ערבות, כנזכר בסעיף 9 להסדר.
2. החייבים לא עמדו בהסדר, ושילמו אך את 2 התשלומים שצוינו בסעיפים 3(א) ו-3(ב) להסדר, בסך כולל של 100,000 ₪.
3. משלא עמדו החייבים בהסדר, הוגשה תובענה זו בסדר דין מקוצר. הסעד המבוקש נגד שי עמד על סך 606,333 ₪, הסעד המבוקש נגד הנתבעות 1 ו-2 עמד על סך 553,919 ₪, והסעד המבוקש נגד רען עמד על סך 250,000 ₪.
4. במאי 2018, ניתן כנגד הנתבעים 1-3 פסק דין על מלוא הסעד המבוקש נגדם, לאחר שלא הגישו בקשת רשות להתגונן.
5. רען הגישה בקשת רשות להתגונן, ולאחר שזו התקבלה בהחלטה מיום 6.2.2019, בהסכמת הצדדים ובכפוף להפקדת עירבון, התנהל ההליך בעניינה בלבד.
6. מטעם הבנק העידו הגב' ברכה זכאי (להלן: "ברכה"), עובדת במשרד באי כוח הבנק, וגב' שרון לוי (להלן: "שרון"), עובדת הבנק. מטעם הנתבעת העידו הנתבעת עצמה, עו"ד יניב אלמוג (להלן: "עו"ד אלמוג"), מי שייצג את החייבים קודם לחתימת ההסדר, ושי.

יריעת המחלוקת

1. לטענת התובע, רען התחייבה בהסדר בערבות בסך 250,000 ₪ לחובותיהם של הנתבעים האחרים (להלן גם: "הערבות המאוחרת"), ומשאלה לא נפרעו, מוטלת על רען החובה לשלם לתובע את סכום הערבות המאוחרת. לטענתו, לא הייתה עליו כל חובה להחתים את רען על כתב ערבות עצמאי, וההסדר, ובפרט סעיף 9 לו, הם הם הערבות המאוחרת, העונה על כל דרישות הדין בעניין זה, ובפרט גילוי מקדים.
2. התובע טען כי רען הייתה מודעת לכך שבחתימתה על ההסדר היא מגדילה את ערבותה לטובת החייבים, מסכום של 66,469 ₪, יתרת ההלוואה באותה העת, לסכום של 250,000 ₪, ועשתה זאת מרצונה החופשי.
3. עוד טען התובע כי מכוח סעיף 3(ו) להסדר, הערבות בסך 250,000 ₪ מתייחסת אך לתשלומים המנויים בסע' 3(ג) להסדר, ומשכך אין להפחית מסכום הערבות תשלומים שבוצעו מכוח סעיפים אחרים בהסדר, היינו התשלומים שבוצעו בפועל בסך 100,000 ₪ מכוח סעיפים 3(א) ו-3(ב) להסדר.
4. התובע טען כי הסכמה לערבות נמוכה מסך 250,000 ₪ כלל אינה סבירה, לאור הבטוחות שהיו קיימות לטובת הבנק קודם להסדר.
5. הנתבעת טענה כי ההימנעות מהחתמתה על כתב ערבות נפרד, בהתאם לסעיף 9 להסדר, משמעותה שלא השתכללה הערבות המאוחרת.
6. לחילופין טענה הנתבעת, כי אם התגבשה הערבות המאוחרת, הרי שיש להפחית את התשלומים שבוצעו ע"י החייבים בפועל, בסך 100,000 ₪, ומכאן שחובה עומד על סך 150,000 ₪, לכל היותר. לדבריה, כך הבינה במועד חתימת ההסדר, עמדה על כך בפירוש והבהירה זאת לנציגת הבנק ובאי כוחו ולנגד עיניה עמד סעיף 9 להסדר בלבד, שהוא הסעיף שמתייחס לחבותה, ולא סעיף 3, שענייננו אופן חלוקת תשלומי הפירעון ע"י החייבים. בהקשר זה אף טענה הנתבעת כי הבנק לא עמד בחובותיו כלפיה כערבה, כי הבנק נמנע מלהבהיר כראוי את הוראות ההסדר, הטעה אותה, והסתיר ממנה מידע ובפרט אבדן מעמדה המשפטי כערבה יחידה.
7. הנתבעת טענה עוד כי לא הסכימה להגדלת סכום הערבות מעבר לסכום שחבה בו ממילא מכוח הערבות המקורית, וכי עובר לחתימת ההסדר הוסבר לה ע"י נציגי הבנק כי סכום ערבותה עומד על סך 150,000 ₪, וכי כך אף יהיה חיובה בפועל לאחר חתימת ההסדר, לאור ההפחתה של 2 התשלומים הראשונים המיידים, שנפרעו סמוך לאחר מועד החתימה.
8. בנוסף, הנתבעת טענה כי הערבות המקורית פקעה עם חתימת ההסדר, ולכן, ככל ותתקבל עמדתה כי הערבות מכוח ההסדר לא נוצרה, אין מקום לחייבה אף מכוח הערבות המקורית. לחילופין, נטען כי יש להפחית מיתרת חוב הערבות המקורית את הסך של 100,000 ₪ ששולמו בעקבות ההסדר, וממילא אף בשל כך פקע חיובה של הנתבעת מכוח הערבות המקורית, הנמוכה מסכום זה.
9. אין מחלוקת בין הצדדים כי ההסדר אינו מאפשר להפחית מסכום הערבות תשלומים הנובעים ממימוש הרכבים המשועבדים, כאמור בסעיף 3(ד) להסדר. יצוין כי הרכבים מומשו תוך כדי ניהול התובענה.

דיון

1. לאחר בחינת טענות הצדדים והראיות שהוגשו, מצאתי כי דין התביעה להתקבל בחלקה.
2. האם השתכללה הערבות המאוחרת?
3. התובע טען כי מכוח ההסדר השתכללה הערבות המאוחרת. מנגד, הנתבעת טענה כי הערבות המאוחרת לא השתכללה, מאחר ולא נחתם כתב ערבות מפורט ונפרד מההסדר (סע' 27 לסיכומי הנתבעת). הנתבעת טוענת כי מדובר הן על דרישה שבדין (סע' 29-36 לסיכומי הנתבעת), והן על דרישה וציפייה של הנתבעת, לאור ניסוחו של ההסדר, ומשזו לא התממשה, הרי שלא הייתה לנתבעת גמירות הדעת הנדרשת להסכמה (סע' 38-42 לסיכומי הנתבעת).
4. יצוין כי התובע התנגד בדיונים להרחבת חזית ובסיכומיו טען כי ההיבט העובדתי, היינו הטענה כי הנתבעת דרשה בפועל לחתום על כתב ערבות נפרד, הינו הרחבת חזית אסורה (סע' 13 לסיכומי התובע). הנתבעת בסיכומיה לא טענה מאומה בהקשר זה ולא התמודדה עם טענות התובע. להבדיל מן הטענה המשפטית, שלפיה היה על הבנק להחתים את התובעת על כתב הערבות נפרד בכדי לבסס תוקף לערבות המאוחרת, הטענה העובדתית שלפיה התובעת דרשה שייחתם כתב ערבות נפרד, או הטענה העובדתית שהובטח לה שהיא תוחתם על כתב ערבות נפרד, הן אכן טענות חדשות המרחיבות את החזית, שהרי בטענות אלה מקופלת טענה שהבנק הפר התחייבות בהיבט זה, או כי ידע על כך שהתובעת עומדת על חתימת ערבות נפרדת ופעל בניגוד לכך. משכך, אין מקום לדון בטענות עובדתיות אלו של הנתבעת.
5. לגופו של עניין, נוסחו של סע' 9 להסדר, שעל פיו רען "מתחייבת לחתום כערבה" הוא ניסוח לא מוצלח, בלשון המעטה, גם אם אלך לשיטת התובע, שכן משמעותו הלשונית הפשוטה היא שעל רען לחתום בעתיד, בנפרד מן ההסדר, על מסמך נוסף כערבה. ממילא, אף לא ניתן לשלול את האפשרות שרען, בעת קריאת ההסדר, הניחה שיהיה עליה לחתום על כתב ערבות נפרד.

יחד עם זאת, בין אם הייתה מצד רען ציפייה שכזו בתחילה ובין אם לאו, אני סבור שבעת חתימת ההסדר בפועל, השלימה רען עם כך שערבותה מתגבשת מיד עם חתימתו, וכך היה מוסכם על שני הצדדים. כך עולה הן מחקירתה של רען, שלדבריה אישרה לעו"ד רשף כי היא ערבה מכוח ההסדר (ראו: עמ' 11 שורות 31-32 לפרוטוקול) והן מההודעות ששלח עו"ד רשף לבנק בהמשך, מטעם שי ורען (נספחים כ"ה וכ"ו לתצהיר התובע).

1. למעלה מן הצורך יובהר כי אף אם סברה רען בזמן אמת שעתיד להיחתם הסכם ערבות נפרד, לא היה בכך כדי לשנות מן התוצאה ביחס לתחולת הערבות המאוחרת.
2. כאשר נחתם מסמך שבו נקבע כי הצדדים יחתמו על מסמך נוסף, ישנם שני מבחנים מצטברים שיש לעמוד עליהם כדי להכריע האם מדובר בשלב במשא ומתן או בהסכם מחייב. הדוגמה השכיחה למצב דברים שכזה היא חתימה על "זיכרון דברים" שבמסגרתו התחייבות לחתום על הסכם סופי, וכך נקבע בעניין זה:

"המבחן האחד הוא כוונתם של הצדדים ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם עם ההסכמה על זכרון הדברים; המבחן השני הוא קיומה של הסכמה בזכרון הדברים על הפרטים המהותיים והחיוניים של העסקה שביניהם."

(ע"א 158/77 רבינאי נ' חברת מן שקד בע"מ (בפירוק) פ"ד לג(2) 283).

1. באשר למבחן הראשון, הן מן ההסדר עצמו והן מעדויות הצדדים – ובכלל זאת עדותה של רען עצמה - עולה כי תחולתה של הערבות המאוחרת הייתה תנאי הכרחי לקיומו של ההסדר (סע' 6 לתצהיר רען). בהתאם, אין זה מסתבר כי ההסדר יחול כלפי החייבים מיד עם חתימתו, מבלי שהערבות המאוחרת תהיה בתוקף אף היא. היינו, מאחר ומההסדר עולה בבירור כי הבנק והחייבים התכוונו ליצור קשר חוזי מחייב ביניהם בעת חתימתו, מאליו נובע כי כוונה דומה התקיימה בין הבנק לרען, לאור חשיבות הערבות כתנאי בהסדר. על אף שכאמור מדובר בהרחבת חזית, למעלה מן הצורך אציין כי טענתה של רען שלפיה היא עמדה על כך שייחתם מולה הסכם ערבות נפרד אינה מסתברת בעיני, ולא ברור איזה יתרון ביקשה רען להשיג בכך, בהתחשב בפירוט תנאי הערבות המופיעים בהסדר (ראה להלן) ואין בטענה זו כדי להביא למסקנה שלא הייתה לה כוונה ליצור קשר חוזי מחייב במסגרת החתימה על ההסדר.
2. באשר למבחן השני, הנתבעת טענה כי ההסדר אינו כולל את כלל תנאי הערבות (סע' 31 לסיכומי הנתבעת), אך לא פירטה אילו פרטים מהותיים חסרים, למעט היות רען ערבה סתם במסגרתו, ולא ערבה יחידה. עוד אתייחס לעניין הזה בהקשר של טענת ההטעיה, אך בשלב זה די לציין כי איני סבור שהיעדר ציון העובדה שרען אינה ערבה יחידה במסגרת ההסדר, הוא בבחינת העלמת פרט מהותי, שחסרונו מוביל להיעדר מסוימות. יש לזכור כי ברירת המחדל ביחס לכל ערב היא כי הוא בגדר "ערב סתם". כאשר מתקיימים התנאים הקבועים בחוק הערבות, ה'תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק הערבות"), אזי ערב מסוים עשוי להיחשב כ"ערב יחיד" או "ערב מוגן", לפי העניין, אך אין בכך כדי לייצר חובה על מנסח ההסדר לכלול בו במפורש הבהרה כי מעמדה של הנתבעת השתנה עם חתימתו. בהתאם, הפרטים המפורטים בהסדר די בהם כדי להוות הסכם מחייב, והבנק לא נדרש לציין במפורש כי רען היא בגדר ערבה שאינה ערבה יחידה.
3. תוצאת האמור עד כה היא, כי בעובדה שנקבע בהסדר שייחתם כתב ערבות נפרד, אין כדי לפגום בגמירות דעת הצדדים או במסוימות ההסדר באשר לחיובה של רען כערבה מכוחו.

אפנה לבחון האם קיימת מניעה משפטית אחרת לשכלולה של הערבות המאוחרת מכוח ההסדר.

1. סע' 3 לחוק הערבות, קובע כי "הערבות נוצרת בהסכם בין הערב לבין הנושה...". על כך נקבע כי: "מבחינת הצורה, אין הערבות מצריכה עריכת חוזה נפרד, אלא יכולה היא להוות חלק מחוזה משולש, שעליו יחתמו הצדדים לעיסקה העיקרית והערב" (ע"א 1304/91 טפחות – בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' ליפרט פ"ד מז(3) 309, 330, להלן: "עניין ליפרט"). בהתאם, אין מניעה כללית לקיומה של ערבות במסגרת הסדר מהסוג הנוכחי.
2. הנתבעת טענה כי על תאגידים בנקאיים חלים חיובים פרטניים (אתייחס אליהם בפירוט בהמשך), הנובעים מחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה'תשמ"א-1981 ומכללי הבנקאות (שירות ללקוח) (גילוי נאות ומסירת מסמכים), ה'תשנ"ב-1992 (להלן: "החוק" ו-"הכללים", בהתאמה), שבשל אי מילויים על ידי הבנק לא השתכללה הערבות. אף שבעניין ליפרט נקבע בדעת הרוב כי החוק והכללים אינם חלים על ערבים, בפועל, חיובים אלו אכן חלים כלפי רען, בהיותה ערבה להסדר, בעקבות שינוי חקיקה מאוחר לעניין ליפרט (ראו: סע' 17א לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), ה'תשמ"א-1981, וכן ע"א 1570/95 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' ציגלר פ"ד מט(1) 369, להלן: "עניין ציגלר"). יצוין כי הציטוט שהציגה הנתבעת הוא מדברי כב' הנשיא שמגר, שנותר בדעת מיעוט בפסק דין זה, כאשר דעת הרוב דחתה את עמדתו.

אעפ"כ, איני סבור כי הבנק הפר את חובותיו מכוח החוק והכללים, ואפרט כעת ביחס לחובות שהוזכרו ע"י הנתבעת.

1. הנתבעת טענה כי ההסדר הינו הסדר כולל, המחייב עריכת הסכם נפרד מכוח כלל 3(ב) לכללים. דע עקא, ההסדר אינו בגדר "הסכם מסגרת", שלגביו קמה החובה להגדיר את העסקה הנפרדת במסמך משלים (סע' 3(ב) לכללים), שכן הסכם מסגרת מוגדר בסעיף 1 כ: "הסכם שבו מפורטים התנאים הכלליים לפיהם מתנהלים סוגי החשבון שאליהם הוא מתייחס", והסכם פרטני לפירעון חוב שנוצר במהלך ניהול חשבונות העו"ש וההלוואות הנוספות שנלקחו אינו עונה להגדרה זו, כפי שציין אף הבנק (סע' 10 לסיכומי התשובה).

הדרישה כי הסכם ערבות ייערך בכתב (סע' 3(א)(7) לכללים) התקיימה באמצעות ההסדר עצמו, שהינו הסכם בכתב.

1. הנתבעת הוסיפה וטענה כי ההסדר אינו מציין שיתרת החוב מכוח הערבות המקורית צומצמה עובר לחתימה על ההסדר לכדי 66,469 ₪, וכי נאמר לה שהיתרה היא 150,000 ₪ (כסכום ההלוואה המקורי). אין לקבל טענה זו של הנתבעת. בניגוד לטענת הנתבעת, הדבר צוין במפורש במסגרת המבוא להסדר, ב"הואיל" ה-13. הנתבעת העידה כי קראה את ההסדר (עמ' 9 שו' 26, עמ' 10 שו' 18, 32) ואין כל סיבה להניח שלא קראה את ה"הואיל" ה-13 הנוקב ביתרת הערבות המקורית בשפה פשוטה וקלה להבנה (בניגוד לסע' 9, שאליו אתייחס בהמשך). בנסיבות אלו, אין די בעדותם של שי והנתבעת, הנוגעים בדבר, בכדי לבסס מסקנה שלא הוסבר לרען מהי יתרת הערבות המקורית או כי היא הוטעתה לחשוב שזו עומדת על 150,000 ₪.
2. הטעיה נטענת נוספת היא שינוי מעמדה של רען מערבה לחייבת (סע' 13, 20-23 לסיכומי הנתבעת). במסגרת כתב התביעה לא ביקש הבנק לחייב את רען במלוא סכום החוב של החייבים, כאמור לעיל, אלא אך בסכום הערבות בסך 250,000 ₪. יתרה מכך, בסע' 7.3 בעמ' 6 לכתב התביעה נכתב כי "הסכימה הנתבעת 4 בס' 9 להסכם לערוב לחובותיהם של הנתבעים... מוגשת תביעה זו כנגד הנתבעת 4 על מלוא הסכום שהסכימה לערוב לו" (הסימון בקו תחתון לא במקור – מ.ש.), וכך גם נכתב בסע' 40.3 לכתב התביעה. הטענה כי רען היא בגדר חייבת, ולא ערבה גרידא, זו כלל לא הועלתה במקור ע"י הבנק. אף שמלשון הרישא לסעיף 3 להסדר, כמו גם סעיף 5 לו, אכן משתמע כי רען חויבה במלוא חובם של החייבים, אין הדבר מתיישב עם ההתייחסות הנוספת לרען כערבה בסע' 9, ונראה כי הלכה למעשה הבנק מסכים כי ההתייחסות בסעיף 3 לחייבים 1-4 (ולא החייבים 1-3 בלבד) מקורה בטעות סופר בלבד, וכי לא הייתה כל הסכמה בפועל בין הצדדים להטיל על רען חיוב במלוא סכום החוב של החייבים (ראו גם סע' 9 לסיכומי התובע). בהיעדר שינוי במעמדה של רען, אין כל הטעיה. יוער כי הבנק טען (לראשונה בסע' 74 לסיכומיו) כי ההתייחסות לרען כחייבת היא ביחס לחוב הערבות המקורית, שקמה מכוח אי עמידתם של החייבים בתשלומי ההלוואה, אך פרשנות זו אינה תואמת את לשונו של ההסדר, כאמור לעיל, והיא אף אינה עולה בקנה אחד עם האמור בכתב התביעה.
3. טענתה האחרונה של הנתבעת להטעיה נוגעת לאובדן מעמדה כערבה יחידה על פי חוק הערבות. יתכן שטוב היה עושה הבנק אם היה מבהיר זאת לרען, ולא הוכח כי כך נעשה, אולם בהיעדר התייחסות לעניין במסגרת ההסדר, ברירת המחדל הינה כי רען היא בגדר ערבה סתם. לא נטען ואין צריך לומר כי לא הוכח שהבנק נקט פעולה כלשהי שגרמה לרען לבלבול בכל הנוגע להמשכיות הסטטוס של ערבה יחידה. כמו כן, ההסדר הוא למעשה הסכם חדש, על סכום חדש, שככל שיקוימו תנאיו הוא בא תחת הערבות המקורית. ממילא היה על רען להניח כי לא מן הנמנע שמעמדה במסגרתו שונה מזה שהיה לה קודם לו. בנוסף, אף אם אניח כי פורמלית מדובר היה בהטעיה, כטענת הנתבעת, אין מדובר בהטעיה המצדיקה את ביטול חיוביה כלפי הבנק. השינוי הנטען במעמדה של רען כלל לא פגע בזכויותיה, וזאת מהטעם הפשוט, שכלל הזכויות שחוק הערבות קבע שערב יחיד זכאי להן, הוענקו לנתבעת, – הן חובות הגילוי, בהתאם למפורט בהסדר עצמו, והן סכום הערבות והתוספות שניתן לצרף לו. בפועל הבנק כלל לא דרש את מלוא החיובים שהוא רשאי לדרוש, ואין צורך לומר שלא חרג מסכומים אלו. מכאן שהיעדר המעמד הרשמי של ערב יחיד הינו עניין פורמלי בלבד במקרה דנן, ולא הייתה כל הטעיה מהותית, גם אם נניח שהשינוי במעמד הערבות לא הובהר כראוי לרען.
4. תוצאת האמור היא כי הערבות המאוחרת השתכללה לכדי ערבות מחייבת.
5. מהו תוכנה של הערבות המאוחרת?
6. המחלוקת בין הצדדים בשאלה זו מצומצמת לשאלה בודדת – האם תשלומים לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) להסדר מקטינים את סכום הערבות של רען, או במילים אחרות, האם ההפניה בסעיף 9 לתשלומים על פי סעיף 3, מתייחסת לכל תנאי סעיף 3 להסדר, ובכלל זה סעיף 3(ו), הקובע כי הנתבעת תופטר מערבותה עם תשלום החיוב בסך של 250,000 ₪ שבסעיף 3(ג) להסדר, או שמא דווקא תשלום מכוח סעיף 3, וממילא ההתניה בסעיף 3(ו) אינה כלולה בכך.
7. התובע טוען כי פרשנות שלפיה ההפניה היא לכל תנאי סעיף 3, היא פרשנות מתחייבת, וכי בלעדי כך, סעיף 3(ו) להסדר חסר משמעות. התובע מבקש להתבסס לשם כך על הכלל כי יש להעדיף פרשנות המקיימת את החוזה על פני פרשנות שסותרת אותו (ראו: סע' 25(ב) לחוק החוזים (חלק כללי), ה'תשל"ג-1973, להלן: "חוק החוזים"). מנגד, הנתבעת טוענת כי הפרשנות המתבקשת והפשוטה לסעיף 9 היא שכל תשלום מכוח ההסדר מפחית את הערבות, וכך הוסבר לרען והובן על ידה במועד החתימה. הנתבעת מבקשת להסתמך על הכלל שבמקרה של מספר פירושים אפשריים להסכם, יש לבחור בפירוש נגד המנסח (ראו: סע' 25(ב1) לחוק החוזים), ובמקרה דנן נגד הבנק, שניסח את ההסדר. בנוסף, הבנק אף היה מיוצג בעת חתימת ההסדר, בעוד שרען לא הייתה מיוצגת באותה העת, ומכאן שהצדדים לא היו בעמדה שקולה. יוער כי אין מחלוקת שעו"ד אלמוג לא נכח בעת חתימת ההסדר, ומעורבותו הייתה בשלבים מוקדמים בלבד של המשא ומתן.
8. בנסיבות המקרה הנוכחי, מצאתי כי יש להעדיף את פרשנות הנתבעת לסעיף 9 להסדר.

ראשית, אין לקבל את טענת הבנק, כי פרשנותו בלבד היא פרשנות שמקיימת את נוסח ההסדר, ואילו פרשנותה של רען מבטלת אותו. גם לפי פרשנותה של רען, סעיף 3(ו) אינו חסר משמעות. בעוד שסעיף 9 להסדר קובע כי הערבות המאוחרת תוקטן בהתאם לתשלומים שיבוצעו על חשבון החוב, סעיף 3(ו) קובע כי הערבות המקורית תתבטל רק לאחר ביצוע התשלומים לפי סעיף 3(ג). היינו, הערבות המאוחרת תוקטן, עד לפקיעתה, לאחר תשלום 150,000 ₪ מתוך התשלומים לפי סעיף 3(ג) (בנוסף לסך של 100,000 ₪ שישולם בהתאם לסעיפים 3(א) ו- 3(ב)), אך החיוב מכוח הערבות המקורית (שיתרתה 66,469 ₪) יוותר בתוקף עד להשלמת כלל התשלומים מכוח סעיף 3(ג), קרי השלמת תשלומים בסך כולל של 350,000 ₪. ער אני לכך שהנתבעת לא התעמתה באופן ישיר עם טענת התובע לכך שפרשנותו בלבד מקיימת את ההסדר, ולא טענה במדויק לפרשנות כפי שהוצעה על ידי לעיל, אך דומני כי הדברים עולים באופן ברור מתוך נוסחו של סע' 3(ו) ההסדר, המתייחס בפירוש לפטור "מערבותה מח-ן מס' 650-611758", היינו חשבון הבנק שבו נלקחה הלוואה מס' 4, וזאת להבדיל מהערבות המאוחרת מכוח ההסדר, המתייחסת לכלל חיובי החייבים בכל חשבונות הבנק. יצוין כי גם במסגרת המבוא להסדר, בעת ציון יתרת חובה של הערבה מכוח הערבות המקורית, ההסדר מתייחס לערבות "בחשבון 1" (החשבון שבמסגרתו נלקחה הלוואה מס' 4, כאמור), ואליו מתייחס גם סעיף 3(ו) להסדר. היות ופרשנותה של רען מקיימת אף היא את ההסדר במלואו, אין הכרח לקבל את פרשנות הבנק ולהעדיפה על פני פרשנותה של רען, ובפרט כאשר נראה כי פרשנותה של רען קרובה יותר לנוסח המילולי של ההסדר. מהדברים אף נובע כי אין מדובר בענייננו בטענות בע"פ נגד מסמך בכתב, כטענת הבנק (סע' 5 ו-21 לסיכומיו).

1. שנית, ניסוחו של ההסדר מעורר קושי ניכר. (1) לא ברור מה מקומו של סעיף 3(ו), שעניינו הערבות של רען, במסגרת סעיף חלוקת התשלומים, ולא במסגרת סעיף 9 המפרט את תנאי הערבות (2) לשיטת הבנק, לא ברור מדוע נכתב בסעיף 9 באופן סתמי כי תשלומים לפי סעיף 3 יקטינו את הערבות, ולא צוין במפורש כי תשלומים לפי סעיף 3(ג) בלבד, כאמור בסעיף 3(ו), הם אלו שיקטינו את הערבות. (3) לשיטת הבנק, לא ברור מדוע לא צוין בסיפא של סעיף 9 בפירוש כי תשלומים לפי סעיפים 3(א) ו-3(ב) לא יקטינו את סכום הערבות, כפי שהודגש בעניין מימוש הרכבים. קשיי התנסחות לא מבוטלים אלו מחזקים את הצורך להשתמש בכלל הפרשנות נגד המנסח במקרה זה, שכן יש בהם כדי להוביל למצער לאי הבנה, אם לא להטעיה, מצד מי שקורא את ההסדר, באשר למשמעותו המחייבת. לא למותר לציין כי קשיים אלו מחלישים משמעותית את משקלה של הטענה כי רען עיינה בהסדר קודם לחתימתו. ידיעה של הכתוב בהסדר אין די בה כדי ללמד על הבנה של הכתוב, וליתר דיוק, הבנת פרשנות הכתוב לשיטת הבנק (ראו סע' 62-65 לסיכומי התובע).
2. שלישית, קיים קושי לקבל את פרשנות הבנק, שכן טענת הבנק כי הוסכם שהערבות המאוחרת לא תיפרע עד להשלמת מלוא התשלומים מכוח סעיף 3(ג) להסדר הינה תנאי מהותי של הערבות, שהיה צריך להיכתב במפורש ובפשטות, באופן שלא יכול להיות ספק מצד רען על התחייבותה. מבחינה זו, קבלת פרשנות הבנק להסדר מעוררת חשש משמעותי להטעיה כלפי רען. בעת בחינת האפשרות להטעיה אין די בכלל שחזקה על אדם החותם על מסמך כי הוא מודע לתוכנו (ראו: ע"א 467/64 שוויץ נ' סנדור פ"ד יט(2) 113, 117 וע"א 9136/02 מיסטר מאני ישראל בע"מ נ' רייז פ"ד נח(3) 934, 945) כדי לסתור אותה, לאור יחסי הכוחות הבלתי מאוזנים בין הצדדים, והיבטים מהותיים, כמו התנאי הנטען ע"י הבנק, צריכים להיות מפורשים ובולטים לערב המתחייב (ראו בעניין זה: עניין ציגלר, עמ' 385-387, המתייחס אף לצורך בהבלטת מידע מהותי באופן ברור, בהקשר של איסור ההטעיה).
3. מכל האמור עולה המסקנה כי יש להעדיף את פרשנות הנתבעת, ולקבוע כי בהתאם לסעיף 9 להסדר, כל תשלום כספי (להוציא תמורת מימוש הרכבים) מקטין את גובה הערבות.בהיעדר מחלוקת עובדתית לגבי התשלומים שבוצעו, סכום הערבות המאוחרת של רען עומד אפוא על סך 150,000 ₪, לאחר הפחתת התשלומים בסך 100,000 ₪ שביצע שי במסגרת ההסדר.
4. יוער כי בניגוד לעמדת הבנק (סע' 43 לסיכומיו), שטען כי אין זה מסתבר שהיה מסכים שערבותה של רען תפחת, למצער בפועל, מסך 250,000 ₪, לאור הבטוחות שעמדו לטובתו קודם להסדר, לא מצאתי כי מדובר בבטוחה לא סבירה. גם לפי פרשנותה של רען, ואף בהנחה שהצדדים התייחסו לתשלומים מכוח סעיפים 3(א) ו-3(ב) כתשלום מיידי, סמוך לחתימת ההסדר (אף שבפועל מועדי התשלומים היו מספר ימים לאחר חתימת הסדר), עדיין מדובר בהגדלה של הערבות של רען מסך 66,469 ₪, לסך של 150,000 ₪, וממילא הגדלת הבטוחה, ולא הפחתתה, בפרט בהתחשב בסכום הערבות הרשמי, היינו סך 250,000 ₪. לעניין זה אין מקום להתחשב בבטוחות הנובעות מהרכבים המשועבדים, שהוחרגו במפורש מהערבות המאוחרת, שלא כמו התשלומים מכוח סעיפים 3(א) ו-3(ב) להסדר.
5. הערבות המקורית
6. לאור הקביעה שהערבות המאוחרת השתכללה, התייתר הצורך לבחון את דינה של הערבות המקורית. טענותיו של התובע בעניין הערבות המקורית נטענו כטענות חילופיות "לשם הזהירות בלבד" (ראו סע' 7.3 בעמ' 6 לכתב התביעה וסע' 10 ו-68 לסיכומי התובע), ומשהתקבלה הטענה המקורית, אין מקום לדון בטענה החלופית, שאינה מצטברת (ראו: ע"א 7905/98 Aerocon C.C. נ' הוק תעופה בע"מ פ"ד נה(4) 387). הדבר גם עולה מכך שסכום התביעה כנגד הנתבעת נקבע על סך 250,000 ₪ (סעיף 40.3 לתביעה), היינו סכום הערבות המאוחרת, לשיטת הבנק, ולא על סך 316,469 ₪, שהוא הסכום המצטבר של הערבות המאוחרת והערבות המקורית יחד.
7. למעלה מן הצורך יצוין עוד כי אילולא נקבע שהערבות המאוחרת השתכללה, לא היה מקום לקבל את טענתה של רען כי הערבות המקורית התבטלה עם חתימת ההסדר. בטענה זו מנסה רען לאחוז בחבל בשני קצותיו. אין זה מסתבר, שמחד תתבטל הערבות המקורית כבר במועד חתימת ההסדר, ומאידך לא תיכנס לתוקף הערבות המאוחרת עד לחתימת כתב ערבות נפרד, במועד מאוחר ממועד חתימת ההסדר עצמו, באופן שיותיר את הבנק ללא בטוחה כלל לתקופה מסוימת. יתרה מכך, גם לשונו של ההסדר, כפי שהוסבר לעיל, קובעת כי הערבות המקורית תפקע לאחר שיושלמו התשלומים לפי סעיף 3(ג) להסדר. מכך עולה כי עד להשלמת תשלומים אלו, ואין צורך לומר שאף בעת חתימת ההסדר, הערבות המקורית נותרת בתוקף ואינה בטלה. אשר לגובה הערבות המקורית, אין מקום לקבוע כי התשלומים שבוצעו מכוח ההסדר מאפסים את החיוב מכוח הערבות המקורית, היינו, באים על חשבון ההלוואה תחילה. סע' 13 להסדר קובע כי לבנק הזכות לזקוף תשלומים לפי שיקול דעתו, ומכאן עולה לכאורה כי הוא רשאי להימנע מלייחס את התשלומים לחוב ההלוואה. אף בהתחשב בחובת תום הלב החלה על הבנק בעת יישום סעיף זה, ההלוואה הינה אך חלק קטן מיתרת החובות של החייבים, ולכל היותר היה מקום להפחית מיתרת ההלוואה חלק יחסי השקול לחלק היחסי של התשלומים (100,000 ₪) מתוך סכום החוב הכולל (כ-717,000 ₪ בקירוב).

המשמעות היא כי אילולא בחר הבנק להגיש תביעתו כפי שהגיש, נראה כי היה מקום לחייב את רען הן ביתרת הערבות המקורית (בין אם לאחר הפחתה מסוימת ובין אם במלואה) והן ביתרת הערבות המאוחרת.

סוף דבר

1. מסקנת כל האמור היא שהנתבעת 4 חבה בתשלום הערבות המאוחרת, שיתרתה בסך 150,000 ₪.
2. התביעה מתקבלת אפוא בחלקה ואני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע את הסך של 150,000 ₪, כשהוא נושא ריבית והצמדה כדין, מיום הגשת התביעה.

מאחר וטענות הבנק התקבלו באופן חלקי בלבד, ולאור הקשיים בניסוח ההסכם שנעשו ע"י הבנק, שהובילו ל"תאונה המשפטית" במקרה הנוכחי, כמו גם חלקה המצומצם יחסית של הנתבעת 4 בחוב הכולל שלגביו הוגשה התביעה, וממילא אף בהליך כולו, אני מחייב את הנתבעת 4 בהוצאות ושכ"ט בשיעור מופחת, של 6,000 ₪.

המזכירות תעביר את הפיקדון שבתיק לידי התובע, באמצעות בא כוחו, על חשבון חובה של הנתבעת על פי פסק הדין, ובכפוף לעיקול הרשום עליו.

יתרת החוב בהתאם לפסק הדין, או כל החוב, לפי העניין, ישולמו על ידי הנתבעת בתוך 60 ימים מיום שתקבל את פסק הדין, אחרת תשוערך כדין מהיום.

זכות ערעור כדין.

ניתן היום, ד' שבט תשפ"ב, 06 ינואר 2022, בהעדר הצדדים.