ביום 5.1.16 ניתן צו כינוס לחייב (המערער) לפי בקשתו (תיק פש"ר 67233-01-16).

לטענת המערער, שגה המנהל המיוחד כאשר קיבל את תביעת החוב שהגישה המשיבה.

המדובר בתביעת חוב אותה הגישה המשיבה ביום 1.2.17 על סך שך 288,733 ₪, בגין אספקת סחורה אשר תמורתה לא שולמה.

בהכרעה שניתנה על ידי המנהל המיוחד בתביעת החוב, קבע המנהל המיוחד כי אכן חל איחור בהגשת תביעת החוב, אולם נוכח נסיבות המקרה מצא לאשר הגשתה באיחור. דיון בתביעת החוב לגופה הוביל לאישורה בסך של 183,871 ₪.

יצוין, כי לכאורה כתב הערעור הוגש באיחור מה, אולם מדובר למעשה בהשגה מצד החייב על הכרעה בתביעת חוב, ומכל מקום בבקשה למתן אורכה הוסבר כי הדבר נבע ממצבו הרפואי של ב"כ המערער באותם ימים, ובשים לב גם לנימוקי הערעור, הרי שראוי לדון בערעור לגופו.

לטענת המערער, עותק צו הכינוס הומצא למשיבה ביום 20.1.16. נוכח מועד הפרסום של צו הכינוס, היה על המשיבה להגיש את תביעת החוב שלה תוך 6 חודשים לאחר המועד האמור.

המערער טוען, כי תביעת החוב הוגשה באיחור ניכר. האיחור נובע מרשלנות של המשיבה, דבר אשר אינו יכול לשמש כנימוק למתן הארכת מועד להגשת תביעת החוב. המערער מדגיש את פרק הזמן בו מדובר, אשר אינו קצר. עוד טוען המערער, כי בהעדר תביעת החוב של המשיבה, היה נותר עם מצבת חובות נמוכה (הכוללת נושה אחד בלבד) וניתן היה לגבש עבורו תכנית פירעון למתן הפטר.

לכתב הערעור צרף המערער אישור מסירה של צו הכינוס למשרדי ב"כ המשיבה.

המערער מפנה לפסיקת בית המשפט העליון, אשר לפיה יש להקפיד על עמידה במועד להגשת תביעות החוב ועל הצמצום במתן אורכות להגשתן.

המשיבה בתגובתה לערעור טענה, כי היא לא ידעה על הליך פשיטת הרגל וצו הכינוס שניתן. המשיבה מדגישה, כי היא פעלה משך שנים נגד המערער בניסיון לגבות את החוב המגיע לה. עוד טוענת המשיבה, כי למעשה בקשת המערער למתן צו כינוס התבססה בעיקרה על קיומו של החוב כלפי המשיבה, וכך המשיבה היא הנושה העיקרי בהליך.

בתגובתה מרחיבה המשיבה בנוגע להליכים השונים בהם נקטה בניסיון לגבות את החוב והיא טוענת להתחמקות המערער מתשלום החוב, דבר אשר הצריך פעולות חקירה, מסירות אישיות, הליכי ביצוע ועוד.

ביחס למועד מסירת צו הכינוס למשיבה, זו טוענת כי החייב לא מסר לה את צו הכינוס כפי הנדרש. המשיבה בתגובתה לערעור טוענת, כי אישור המסירה עליו מסתמך המערער אינו ברור, אינו נושא חותמת המקבל ולא ניתן לראות מי חתם עליו. המשיבה צרפה לתגובתה תצהיר של מנהלת הגביה במשרדי ב"כ המשיבה, זו מצהירה כי היא היחידה שמטפלת בתיקי ההוצל"פ במשרד והיא לא קיבלה את צו הכינוס.

עוד מציינת המשיבה בתגובתה, כי בעת הגשת תביעת החוב, ההליך היה מצוי בשלב מקדמי בלבד, טרם נבדקו תביעות החוב, ולא נגרם כל נזק מהגשתה (אילו הוגשה באיחור).

המשיבה מפנה לפסיקת בית המשפט העליון, אשר במקרים שונים התירה קבלת תביעת חוב באיחור, בשים לב לנסיבות האיחור ולשלב בו היה מצוי הליך פשיטת הרגל.

המשיבה מתייחסת בתגובתה גם להתנהלות החייב בהליך פשיטת הרגל, אולם נראה כי אין הכרח לדון בטענות אלו במסגרת הדיון בערעור.

המנהל המיוחד מצין בתגובתו לערעור, כי תביעת החוב הוגשה באיחור, אולם לעמדתו – כפי שפסק בהכרעת החוב – ראוי היה לדון בה לגופה חרף האיחור.

למערער ניתנה האפשרות להודיע, תוך 21 יום ממועד בו הוגשה תגובת המנהל המיוחד, האם עומד על הערעור ואם כן, להגיש תשובתו לתגובות המשיבה והמנהל המיוחד. לא הוגשה הודעה מצד המערער ולא הוגשה תשובה לתגובות. לכאורה, ובהתאם להחלטה שניתנה, היה מקום למחוק הערעור בשל כך, אולם בשים לב לכך שמדובר בטענות הראויות להתברר, תינתן הכרעה בערעור לגופו, על יסוד טיעוני הצדדים בערעור ובתגובות לערעור.

לאחר בחינה של טיעוני הצדדים עולה כי בנסיבות העניין יש לדחות הערעור.

בין המערער למשיבה מחלוקת ביחס לשאלה, האם צו הכינוס הומצא כדין למשרדי ב"כ המשיבה. המערער מסתמך על אישור מסירה, אולם יצוין כי חלק מהפרטים באישור הנ"ל אינם ברורים. מנגד, המשיבה הציגה תצהיר של האחראית על הגביה במשרדי ב"כ המשיבה, וזו הצהירה כי לא קיבלה את צו הכינוס. המנהל המיוחד מצא בהכרעתו, כי אפילו הוגשה תביעת החוב באיחור, הרי שראוי היה לדון בה לגופה, ונראה כי אין מקום להתערב בהחלטתו האמורה.

בצדק ציין המנהל המיוחד, כי האיחור בהגשת תביעת החוב אינו מהותי. במיוחד כך הדבר שעה שהיא הוגשה עוד בשלבי כינוס הנכסים וזאת פרק זמן ארוך עוד קודם לדיון שנקבע להכרזת החייב (המערער) כפושט רגל ועוד לפני חקירתו. ודאי שמדובר בשלב בו טרם ניתן היה לדון במתווה לפירעון ולמתן הפטר.

לפיכך, במועד בו הוגשה תביעת החוב, לא היה בידי החייב לצפות לגיבוש מתווה לפירעון או הפטר. כך גם הדבר ביחס ליתר הנושים (נושה אחד נוסף) אשר גם לגביהם לא ניתן לומר כי הסתמכו על מצב הדברים קודם למועד בו הוגשה תביעת החוב על ידי המשיבה.

תביעת החוב של המשיבה הינה תביעת חוב מהותית. זו עומדת על סך של כ- 89% מסך הנשייה. המשיבה נקטה באופן פעיל בהליכי הוצל"פ נגד המערער ובכך הביעה דעתה בגלוי, כי היא עומדת על חובה ומעוניינת לגבותו.

לסיכום, אין זה המקרה בו ראוי להתערב בהכרעתו של המנהל המיוחד באישור תביעת החוב.

לפיכך, הערעור נדחה.

המערער ישלם למנהל המיוחד ולמשיבה הוצאות משפט בהליך בתיק זה בסך של 1,000 ₪ לכל אחד. הסכומים יועברו מהעירבון שהפקיד המערער. ככל שתוותר יתרה בעירבון, היא תוחזר למערער.

ניתן היום, י"ג שבט תשע"ט, 19 ינואר 2019, 21:05, בהעדר הצדדים.