02 אוגוסט 2022

תביעה של 11 עובדים פלסטינים שהועסקו בנתבעת באזור התעשייה ניצני שלום.

המחלוקת הראשונה בהליך שבפנינו נסבה על שאלת הדין החל על העסקתם של התובעים - האם הדין הישראלי או הדין הירדני. התביעה הוגשה על פי הדין הישראלי בלבד ויתר המחלוקות עוסקות בשאלת היקף משמרות העבודה של התובעים אצל הנתבעת וזכאותם להפרשי שכר וזכויות סוציאליות שונות.

רקע והשתלשלות ההליך

1. לנתבעת מפעל לייצור שקיות פלסטיק, שמקום מושבו באזור התעשייה ניצני שלום.
2. התובעים הם 11 פועלי ייצור פלסטינים, שהועסקו על ידי הנתבעת בתקופות שונות, חופפות בחלקן, במהלך השנים 2004 – 2018.
3. לטענת התובעים היקף עבודתם בפועל היה גדול יותר מזה המצוין בתלושי השכר שלהם ועבורו שולם להם שכר אך בחסר וכן לא שולמו להם זכויות נלוות, להן הם זכאים מכוח דיני העבודה הישראלים.
4. הנתבעת טוענת שהעסקת התובעים בוצעה לפי הדין הירדני, אשר הוא הדין החל בעניינם; חולקת על היקף העבודה הנטען על ידי התובעים; חולקת על העסקת חלק מהתובעים ומבהירה כי גם לפי הדין הישראלי, שתחולתו מוכחשת על ידה, התובעים אינם זכאים לסכומים הנתבעים על ידם, המבוססים על טענות שגויות לגבי תקופת העבודה ויישום לא נכון של הדין.
5. במהלך ההליך טענו התובעים, שלאחר שבאו אל הנתבעת בדרישה לשלם להם על מלוא שעות עבודתם החלה הנתבעת לצמצם את שעות עבודתם, להתעמר בהם ולבסוף פיטרה אותם. התובעים הגישו בקשות לתיקון כתב התביעה בעקבות התפתחות נטענת זו, אולם לאחר מכן חזרו בהם מבקשות התיקון.
6. מטעם התביעה העידו התובעים כולם ומטעם ההגנה העיד בעל הנתבעת.
7. הצדדים סיכמו טענותיהם בכתב.

תמצית טענות התובעים

1. התובעים טוענים לתחולת הדין הישראלי על העסקתם בשל צירוף הטענות הבאות:
   1. הנתבעת היא חברה ישראלית, הממוקמת במובלעת ישראלית והתובעים נדרשו להציג אישור כניסה מטעם גורם בטחוני ישראלי על מנת להיכנס אליה.
   2. הנתבעת העסיקה עובדים ישראלים שביצעו אותה עבודה שביצעו התובעים והועסקו על פי הדין הישראלי.
   3. התובעים עובדים אחרים שפוטרו מהנתבעת בעבר קיבלו זכויות סוציאליות לפי דיני העבודה הישראלים בעת סיום עבודתם ובמסגרת הליכי פשרה
2. אשר להיקף ההעסקה טענו התובעים כי הם הועסקו בנתבעת במשמרות למשך 12 שעות רצופות, 5 או 6 ימים בשבוע, אך תלושי השכר שקיבלו והשכר ששולם להם לא משקפים את שעות עבודתם בפועל.
3. בנוסף, לא קיבלו את מלוא רכיבי השכר והזכויות הסוציאליות המגיעות להם לפי הדין הישראלי.
4. כפועל יוצא, עתרו התובעים להפרשי שכר עבור שעות נוספות, לדמי הבראה, דמי חגים, דמי ביגוד, לפדיון חופשה שנתית ולחלף הפרשות לקרן פנסיה, בסכומים שונים.

תמצית טענות הנתבעת

1. הנתבעת טענה לתחולת הדין הירדני. טענה זו מבוססת על מיקומה הגיאוגרפי של הנתבעת, על כך שלטענתה ההתקשרות בין הצדדים נעשתה בניצני שלום ובמפעל מועסקים רק פועלים פלסטינים, למעט עובד אחד שמועסק בחברה מעל 14 שנים, עוד מהתקופה בה מוקם המפעל בכפר מונש ועל כן למרות העדרם של הסכמי העסקה בכתב "ברור היה לצדדים כולם כי ההעסקה נעשתה ונעשית בהתאם לדין הירדני".
2. אשר למתכונת עבודת התובעים, טענה הנתבעת כי במהלך השנים הועסקו במפעל במקביל כ- 12 עובדי ייצור פלסטינים, בהם התובעים. היקף עבודתם נגזר מדרישות קו הייצור ועמד על 5.5-6 שעות עבודה ביום בלבד.
3. עוד טענה הנתבעת שהתובעים נהגו להגיע למפעל במוצאי שבת ולעזוב בימי חמישי, כך שבמהלך שבוע העבודה הם התגוררו במפעל. העבודה התחלקה בין התובעים לפי רצונם והתאפשר להם לעזוב את קו הייצור ולצאת לאזור המגורים ואף מחוץ לשטח המפעל לפרק זמן של "שעה או יותר", לצורך מנוחה או סעודה ובפועל "לא הייתה עבודה יומית מעבר ל-6 שעות עבודה בפועל".
4. למרות שהנתבעת ניהלה שעון נוכחות, לטענתה הדוחות לא שיקפו את שעות העבודה – אלא רק את ימי העבודה והשכר היומי ששולם לתובעים לקח בחשבון גם את נסיעתם מהבית למקום העבודה ובחזרה ואת הוצאות המגורים אותם קיבלו, ללא שנדרשו לשלם עבורם.
5. בהתייחס לסעדים הנתבעים, טענה הנתבעת כי לפי הדין הירדני תגמול על עבודה בשעות נוספות הוא בשיעור 25% בלבד בגין כל השעות הנוספות, כי אין זכאות לדמי הבראה (אם כי ל- 4 תובעים שולמו דמי הבראה במהלך תקופת עבודתם), כי הזכאות לחופשה כוללת גם את ימי החגים ועומדת על 3 שבועות בשנה לעובד במשרה מלאה, כי אין חובה למעסיק להפקיד סכומים לקרן פנסיה וכי החובה לתת הודעה מוקדמת היא בת שבוע אחד. בנוסף פירטה הנתבעת את אופן חישוב פיצויי הפיטורים על פי הדין הירדני, בהתאם לוותק. בכל הנוגע לפיצויי הפיטורים הבהירה הנתבעת שלתובעים הזכאים לכך, הוצע תשלום פיצויי פיטורים בהתאם לדין הירדני, אולם חלקם סירבו לקבלו, וכי התובע 11 קיבל תשלום פיצויי פיטורים דרך לשכת התעסוקה (מת"ש) בהתאם לחישוב שבוצע על ידם.

דיון והכרעה

הדין החל

1. בפסיקת בית המשפט העליון נקבע כי בהתאם לכללי המשפט הבינלאומי הפומבי, הדין החל בשטחי יהודה ושומרון הוא הדין הירדני, יחד עם צווים שהוציא המפקד הצבאי של האזור מכוח סמכותו לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי וחובותיו מכוח המשפט המנהלי הישראלי. בתחום דיני העבודה נקבע כי הדין החל הוא חוק העבודה הירדני מספר 2 משנת 1965. לצד זאת, על יישובים ישראליים בשטחי יהודה ושומרון חלים צו ניהול מועצות אזוריות (יהודה ושומרון) (מס' 783) התשל"ט – 1979 והצו בדבר ניהול מועצות מקומיות (יהודה ושומרון) (מס' 892) התשמ"א – 1981 מכוחם נקבע תקנון שהחיל על יישובים אלה חלק מהדין הישראלי, לרבות חלק מדיני העבודה (בג"ץ 5666/03 עמותת קו לעובד נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, סב(3) 264 (2007) (להלן - עניין גבעת זאב) וההפניות שם).

1. בפסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בעניין מוראד חאלד (כב' השופטת דוידוב-מוטולה) נקבע, לאחר קבלת עמדת היועץ המשפטי לממשלה לעניין זה, כי אזור התעשייה ניצני שלום לא נכלל בתחומי המועצות האזוריות או המקומיות הישראליות ועל כן התקנון האמור לא חל לגביו ולא ניתן להחיל מכוחו את דיני העבודה הישראליים (תע"א (אזורי ת"א) 5981-09 מוראד חאלד - טל אל איסוף ומיחזור בע"מ (12.06.2013)) (לעיל ולהלן: עניין מוראד חאלד), וראו גם בתע"א (אזורי ת"א) 524-05-10 מגאהד פוזי חרישי מדנאבה - ימית סינון וטיפול במים בע"מ (נבו 03.11.2013)).
2. על כן, לפי כללי המשפט הבינלאומי הפומבי ולנוכח הזיקה הטריטוריאלית של מקום העבודה, ככלל - הדין החל באזור התעשייה ניצני שלום הוא הדין הירדני. התובעים אינם טוענים אחרת. אולם בכך לא די, שכן בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון בעניין גבעת זאב, יש לבחון מהו הדין החל על חוזה העסקתם של התובעים. כלומר, לבחון מה הוא "דין החוזה", בהתאם לכללי ברירת הדין שבמשפט הבינלאומי הפרטי.
3. לעניין זה ובפרט ביחס לחוזי עבודה, קבע בית המשפט העליון את כללי ברירת הדין הבאים:
   1. הסכמת הצדדים: ככל שהצדדים הסכימו במפורש או מכללא על החלתו של דין מסוים – יהיה דין זה דין החוזה (בהסתייגויות הרלבנטיות ליחסי עבודה, כגון במקרים של פערי כוחות בולטים).

• 1. מירב הזיקות: ככל שלא הוכחה הסכמה, ייבחן החוזה לפי מבחן זה, על מנת לאתר את שיטת המשפט החלה. בין הזיקות שנדונו בפסיקה -מקום כריתת החוזה, מקום עריכת המשא ומתן לכריתתו, מקום ביצוע העבודה, זהות הצדדים לחוזה ומקום מושבם, אזרחותם, שפת החוזה, מטבע התשלום, מקום תשלום המיסים וכוונת הצדדים לעניין ברירת הדין במישורים אחרים של יחסיהם (עניין מוראד חאלד).

1. עוד נקבע בהקשר זה בעניין גבעת זאב, כי הנטל להוכחת קיומה של זיקה לדין מסוים מוטל על הצד הטוען לקיומה, והיא תיעשה באופן איכותני ולא כמותני. זאת ועוד, נקבע, שכאשר מדובר ביחסי עבודה, יש להתאים את משקל הזיקות השונות לתפיסות היסוד של דיני העבודה ולהביא בחשבון את הכפפתו המקובלת של חוזה העבודה למערכת קוגנטית של זכויות וחובות. כך, יש לתת משקל נמוך יותר לזיקות המבוססות על הסכמת הצדדים, ככל שהן לא מתיישבות עם עקרונות דיני העבודה ולהתאים את הפרשנות לתפישת פערי הכוחות בין העובד והמעסיק, לעיקרון השוויון ולתקנת הציבור. לכל אלו יתווספו שיקולי מדיניות רחבים המבקשים לשרת "אינטרסים נורמטיביים כלליים" ולהחיל עקרונות יסוד של דיני העבודה (עניין פסגת זאב, סעיף 17-23 לפסק הדין).

מן הכלל אל הפרט

1. מפעל הנתבעת ממוקם כאמור בשטחי יהודה ושומרון, באזור התעשייה ניצני שלום. אשר על כן, הזיקה הטריטוריאלית היא לדין הירדני, והנטל על התובעים להוכיח את תחולת הדין הישראלי, בהתאם למבחנים שנקבעו בעניין פסגת זאב. נקדים אחרית לראשית ונציין כי התובעים לא עמדו בנטל ההוכחה.
2. הסכמת הצדדים: אין חולק שאין הסכם כתוב בין הצדדים ואף אחד מהצדדים גם לא טען להסכמה מפורשת שניתנה בעל פה, לגבי הדין שיחול על העסקת התובעים.
3. הנתבעת הסתפקה בטענה להסכמה משתמעת, לפיה מנסיבות ההתקשרות עם התובעים "ברור היה (ש)העסקתם של הפועלים נעשתה ונעשית בהתאם לדין הירדני" (סעיף 8 לתצהיר הנתבעת).
4. מעיון בטענות התובעים נראה שגם הם טוענים להסכמה משתמעת – אך הפוכה - לגבי תחולת הדין, כך שלשיטתם ניתן להסיק מנסיבות העסקתם הסכמה לתחולת הדין הישראלי. הנסיבות שביסוד טענה זו, הן שלטענת התובעים עובדים אחרים שפוטרו מהנתבעת בעבר קיבלו זכויות סוציאליות לפי דיני העבודה הישראלים בעת סיום עבודתם ובמסגרת הליכי פשרה (סעיף 71 לתצהיר התובע 2 ובנוסח זהה גם ביתר תצהירי התובעים). בנוסף טוענים התובעים בתצהיריהם, שככל שיוכח ששולמו להם חלק מהזכויות להן הם זכאים לפי הדין הישראלי - דבר המוכחש על ידם - אזי נובעת מכך זכאותם לכלל הזכויות מכוח הדין הישראלי (סעיפים 73 ו-77 לתצהיר התובעים 7 ו-11 ובנוסח זהה גם ביתר תצהירי התובעים).
5. התובעים צירפו לתצהיריהם עותק ממכתב שחרור של עובד שאינו בין התובעים בהליך זה, בשם עבדאללה מרעי, שאכן נרשם בו על ידי הנתבעת, שהוא מסלק תביעה ל"כל הזכויות להן זכאי עובד בגין עבודתו בשירות מעביד, לרבות ומבלי לגרוע, דמי מחלה, פדיון חופשה, דמי הבראה, הוצאות נסיעה, ביגוד ודמי הודעה מוקדמת" (ראו למשל נספח ו' לתצהיר התובע 2).
6. מסמך זה לא מסייע לתובעים להוכיח הסכמה משתמעת לתחולת הדין הישראלי על חוזה עבודתם, מהטעם שהוא לא מתייחס למי מהתובעים או אפילו לעובד שעבד בתקופה מקבילה אליהם, כמו גם מהטעם שהסכמת מעסיק לתשלום סכומים שונים בסיום תקופת עבודה, לצורכי פשרה ולסילוק כל תביעות וטענות עתידיות, כפי שעולה מהמסמך האמור, לא מעידה על הסכמה לתחולת הדין במהלך תקופת העבודה. לכל היותר מדובר בראיה בעלת משקל נמוך ביותר לעניין הנדון.
7. זאת, באבחנה מהמצב שנדון בס"ע (אזורי ת"א) 40986-06-11 אחמד טבאל - לוטר בע"מ (10.11.2014) (ערעור נדחה ביום 27.10.15), שם קבע בית הדין (השופט ספיבק, כתוארו אז), כי למרות הטענה המשפטית של המעסיק כי הדין הישראלי לא חל על הסכם העבודה, בפועל ולפי עדויות העדים מטעמו, הוכח שזכויות העובדים שולמו לפי הדין הישראלי (סעיף 16 לפסק הדין). בנסיבות אלה, השונות בתכלית מענייננו, הסיק בית הדין הסכמה בזמן אמת ובמשך כל תקופת העבודה, לתחולת הדין הישראלי.
8. באופן דומה, גם תשלום של חלק מהזכויות הקבועות בדין הישראלי, בחלק מתקופת העבודה, לחלק מהתובעים, כפי שאירע בענייננו, כאשר ל- 4 תובעים שולמו דמי הבראה על אף שלשיטת הנתבעת לא הייתה להם זכאות לכך מכוח הדין הירדני, לא יכולה לבדה להעיד על הסכמה לתחולת הדין הישראלי. מדובר בהטבה נקודתית וארעית ולכן גם כעניין של מדיניות משפטית לא סברנו שנכון לקבוע שתשלום הטבה בנסיבות כאלו לעובד תחייב את המעסיק בתחולת דיני העבודה הישראלים כולם.
9. אמנם יתכן שבמקרים מסוימים תשלום כאמור יוכל ללמד על זיקה לדין הישראלי, במסגרת מבחן מירב הזיקות שידון בהמשך, אך מאחר ובענייננו לא הוצגו כל ראיות באשר לנסיבות תשלום דמי ההבראה לחלק מהתובעים עבור חלק מהתקופה, לא סברנו שיש מקום לייחס לתשלום זה משקל אף לא במסגרת מבחן מירב הזיקות.
10. בטרם סיום פרק זה נציין שמחומר הראיות שצורף על ידי הנתבעת עולה שהתובע 11 קיבל את שכרו באמצעות אגף השירות למעסיקים (להלן: מת"ש), אשר אחראי על הסדרת העסקתם בישראל של עובדים פלסטינים ועובדים זרים. בהתאם, תלושי השכר של התובע 11, שצורפו כנספח 43 לתצהיר הנתבעת, שונים מתלושי השכר של יתר התובעים, והם כוללים רישום של ניכויים והפרשות בהתאם לדין הישראלי. הנתבעת אף מציינת שתשלום פיצויי הפיטורים לתובע זה נעשה על ידי מת"ש בהתאם לחישוב שבוצע על ידם (סעיף 99 לתצהיר הנתבעת).
11. אף אחד מהצדדים לא התייחס במסגרת כתבי טענותיו או במהלך החקירות הנגדיות לנסיבות העסקתו של התובע 11, אולם, מפרוטוקול קדם המשפט עולה שלפי טענת הנתבעת, שלא נסתרה, מדובר בעובד ותיק, שהועסק בנתבעת עוד מהתקופה בה מוקם המפעל בשטח ישראל - בכפר מונש.
12. התובעים לא ביקשו להסתמך על תלושי השכר שהונפקו לתובע 11 כדי לבסס הסכמה חוזית לתחולת הדין הישראלי, לא ביחס לכלל התובעים ולא עבור התובע 11 בלבד. נהפוך הוא. התובע 11 טען בתצהיר העדות הראשית מטעמו שעד למועד הגשת התביעה, הנתבעת "הסתירה" ממנו את מלוא הזכויות להן הוא זכאי (סעיף 39 לתצהיר) ואף הבהיר שלשיטתו "לא הוכח כי נתבעת שילמה לי זכויות כל שהם ו-לו חלקית" (סעיף 76 לתצהיר התובע 11).
13. כאשר עובד טוען במפורש שלא שולמו לו בכלל זכויות מכוח הדין הישראלי לא ניתן להסיק קיומה של הסכמה חוזית משתמעת בין הצדדים לתחולת הדין הישראלי רק מכוח קיומם של תלושי השכר, שהנתונים המופיעים בהם מוכחשים בפועל על ידי העובד ולכל הפחות מוכחשת ידיעתו לגביהם במהלך תקופת העבודה.
14. יחד עם זאת, כמצוין לעיל תשלום חלקי של שכר או זכויות לפי הדין הישראלי בהחלט עשוי להוות זיקה משמעותית לתחולת הדין הישראלי במסגרת מבחן מירב הזיקות, אולם גם כאן, כאשר נסיבות הנפקת התלושים, לאחר מעבר המפעל לניצני שלום, נותרו מעורפלות והתובע טוען בתוקף שהרשום בהם לא תואם את המציאות, לא מצאנו שיש בתלושים שהונפקו לתובע 11 כדי להוביל לתחולת הדין הישראלי בעניינו, גם לא במסגרת מבחן מירב הזיקות, לנוכח משקלן הרב של הזיקות המטות את הכף לתחולת הדין הירדני, כפי שיפורט להלן.
15. נוכח כלל המפורט לעיל, התובעים לא הצליחו להוכיח הסכמה מפורשת או משתמעת לתחולת הדין הישראלי על חוזה העבודה שלהם. נציין עוד כי אף לא הוכחה בפנינו הסכמה מפורשת או משתמעת לתחולת הדין הירדני דווקא. מכאן, שלא הוכחה בפנינו הסכמה מחייבת, לתחולת דין כזה או אחר. משכך, עלינו לבחון כעת האם מירב הזיקות מורות על תחולת הדין הישראלי על העסקת התובעים.
16. בטרם נפנה ליישום המבחן נציין כי הוצגו בפנינו נתונים חלקיים בלבד שיכולים לסייע בקביעת דין החוזה בין הצדדים. הצדדים להליך לא התייחסו כלל לשאלת הזיקה לדין מבחינת התנהלות מקום העבודה בחיי היום יום (למשל בהקשר של חופשות חג), מבחינת היבטי המיסוי, בטיחות בעבודה, מעורבות המפעל ותוצריו בכלכלה הישראלית-ועוד. (ע"ע (ארצי ) 207/08 עז-רום מפעלי מתכת בע"מ (בפירוק) - עיצאם מוחמד אשכנתא ו 87 אחרים (13.01.2012), סעיפים 53 ו-56 לפסק הדין, (להלן - עניין עז-רום).
17. מן הנתונים שהובאו בפנינו ניתן לייחס ליחסי העבודה בין הצדדים את הזיקות הבאות:
18. זיקות לדין הישראלי
    1. תלושי השכר ודוחות הנוכחות של התובעים כתובים בעברית והתלושים אף כוללים כיתוב המפרט את שכר המינימום הישראלי, "בהתאם לתיקון 24 לחוק הגנת השכר".
    2. שכרם של התובעים שולם במטבע ישראלי.
    3. לפי תלושי השכר של התובעים ונייר המכתבים של הנתבעת, משרדי הנתבעת מוקמו בנתניה ואין מחלוקת שהנתבעת היא חברה שהתאגדה בישראל (סעיף 11 לסיכומי הנתבעת).
    4. בהנהלת המפעל מועסקים עובדים ישראליים והועסקו בו עובדים ישראלים בתפקידים נוספים כגון נהג ומזכירה. כל אלו מקבלי שכר בהתאם לדין הישראלי.
    5. כניסת התובעים לשטח האזור בו ממוקם המפעל מחייבת את אישור הרשויות הישראליות (עמ' 11 ש' 1 9-12, עמ' 20 ש' 15-16).
19. זיקות לדין הירדני
20. התובעים הם תושבי הרשות הפלסטינית.
21. התובעים ביצעו את מלוא עבודתם באזור טריטוריאלי שאינו בשטח מדינת ישראל.
22. גיוס התובעים לעבודה בוצע באזור טריטוריאלי שלא שייך לשטח ישראל (עמ' 10 ש' 21-23, עמ' 19 ש' 15-17, עמ' 24 ש' 12-14, וראו לעניין זה בע"ר (אזורי ת"א) 2840-05-20 סאמי צאלח - מדינת ישראל המינהל האזרחי לאזור יהודה ושומרון קצין מטה לארכיאולוגיה (23.08.2020).
23. הוכח כי את סוג העבודה שביצעו התובעים – עבודת הייצור – ביצעו עובדים פלסטינים בלבד (עמ' 11 ש' 5-6).
24. בפסק הדין בעניין עז-רום קבע בית הדין הארצי שמיקומו הגיאוגרפי של המפעל, כמו גם מקום מושבם ואזרחותם של העובדים הם סממנים מרכזיים המטים את הכף לעבר תחולתו של הדין הזר (הדין המצרי, באותו עניין), בעוד שתשלום במטבע ישראלי והעובדה שתלושי השכר ותכתובות שונות בוצעו בעברית לא מהווים משקל נגד לזיקה הטריטוריאלית ולזהות העובדים (סעיף 59 לפסק הדין). אשר על כן, מכל המפורט לעיל עולה כי הגם שיש זיקות לכאן ולכאן, משקלן של הזיקות המעידות על תחולת הדין הירדני גבוה יותר.
25. בנסיבות אלה, בהעדר שיקולי מדיניות או עקרון יסוד של דיני העבודה שמכוחם יש להחיל את הדין הישראלי, תגבר הזיקה הטריטוריאלית ויחול הדין הירדני.
26. שיקולי מדיניות: בהקשר זה תלו התובעים את יהבם על עיקרון השוויון. לטענתם, הנתבעת העסיקה עובדים ישראלים, שביצעו אותו סוג עבודה כמוהם וחלו עליהם חוקי מדינת ישראל.
27. טענה זו לא הוכחה. התובעים לא כללו בטענותיהם ובראיותיהם כל מידע לגבי תנאי עבודתם ושכרם של אותם עובדים נטענים, לא ביקשו מהנתבעת לגלות מידע רלבנטי לגבי עובדים אלה במסגרת הליכי הגילוי והעיון במסמכים ולא ביקשו לזמן אף עובד ישראלי למתן עדות במסגרת ההליך.
28. בעל הנתבעת נשאל לעניין זה בחקירתו שאלה אחת ויחידה עליה השיב כך (עמ' 31 ש' 3-6):

ש: היו עובדים ישראלים יחד איתם

ת: לא.

ש:צרפתי בגמ"ס רשימת עובדים שהם ישראלים

ת: אמרנו שיש את הילדים שלי, את פרימו שהוא נהג, אותי, פועלי ייצור רק פלסטינים.

עדות זו תאמה את עדות התובע 9 בנושא (עמ' 11 ש' 5-6):

ש: מפנה לסעיף 65 לתצהירך אני אומר לך שזה לא נכון שעבדו איתך עובדים ישראלים?

ת: זה כן נכון היו פרימו, 2 נהגים ומזכירה, והילדים של ויקטור. על המכונות לא עבדו ישראלים.

1. מעבר לאמור לעיל לא הוצגו בפני בית הדין נתונים עובדתיים כלשהם לגבי העסקת אותם עובדים ישראלים, לרבות לא באילו פרקי זמן הועסקו, באילו תפקידים ובאילו תנאי שכר. בנסיבות אלה יפים הדברים שנקבעו בעניין עז- רום (סעיף 62 לפסק הדין):

"בהעדר בסיס עובדתי מספק, וכאשר נטל השכנוע בקשר לכך מוטל היה על המשיבים, לא נותר לנו אלא להפעיל את אמת המידה שנקבעה בהקשר זה בבג"צ גבעת זאב, ולקבוע כי כאשר לא הוכח כי העובדים הישראלים הספורים שהועסקו בתפקידי ניהול ביצעו "עבודה שווה או שוות ערך" לזו שביצעו המשיבים – לא הוכחה פגיעה בעקרון השוויון, המצדיקה את החלת הדין הישראלי על העסקתם של המשיבים. מובן כי אין בכך כדי לקבוע מסמרות לגבי מקרים אחרים, בהם יובאו נתונים עובדתיים המצביעים על אפליה."

כן ראו לעניין זה בע"ע (ארצי ) 10736-12-13 מגאהד פוזי חרישי מדנאבה - ימית סינון וטיפול במים בע"מ (19.07.2015).

1. שקלנו בהקשר זה האם נכון לקבל טענת מעסיק שהדין החל עליו הוא הדין הירדני, מבלי שהצביע על כך שאכן שילם לעובדיו את כל הזכויות לפי הדין הירדני, אך הגענו למסקנה שאין הצדקה בדין להטיל על מעסיק את הנטל להוכיח ששילם את זכויות העובדים לפי הדין הירדני, מקום בו לא עלתה כנגדו טענה שלא עשה כן.

סוף דבר

1. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שלפי כללי ברירת הדין שקבע בית המשפט העליון יש להחיל על תקופת עבודתם את דיני העבודה הישראלים. מכיוון שתביעת התובעים התבססה על הדין הישראלי באופן בלעדי ללא כל תביעה חלופית לפי הדין הירדני, מתייתר הדיון ביתר רכיבי התביעה.
2. התביעה נדחית. חרף התוצאה לא מצאנו לנכון לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת. אנו סבורים כי התנהלות הנתבעת מול התובעים, הותירה סימני שאלה רבים ביחס לדין החל ולזכויות הנובעות מעבודתם. הנתבעת לא הציגה בפנינו גרסה סדורה ביחס לאופן בו חישבה ושילמה את זכויות התובעים וזאת אל מול דוחות הנוכחות המועטים שהוצגו בפנינו המעידים כטענת התובעים על שעות עבודה מרובות. התובעים אמנם לא עמדו בנטל להוכחת חלות הדין הישראלי, אך התנהלותה של הנתבעת תרמה באופן משמעותי לחוסר הבהירות שבגינו נוהל ההליך. לפיכך – ישא כל צד בהוצאותיו.

ניתן היום, ה' אב תשפ"ב, (02 אוגוסט 2022), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.