08 ספטמבר 2019

לפניי תביעתה של התובעת לתשלום הפרשים בגין הפרשות לפנסיה, פיצויי פיטורים והחזר ניכויים שבוצעו משכרה.

עיקרי העובדות

1. התובעת הועסקה כעובדת שעתית במכון קוסמטיקה המופעל על ידי הנתבעת בעיר תל אביב בסניף ירמיהו במשרה חלקית, מחודש 5/2015 או בסמוך לכך ועד להתפטרותה ביום 26.9.17. התובעת ביצעה טיפולי מניקור פדיקור ללקוחות הנתבעת.
2. ביום 3.10.17 מסרה התובעת לנתבעת מכתב מטעם רופאה תעסוקתית, נושא תאריך 6.9.17 ובו נכתב כי "הנ"ל אינה כשירה לעבודה" (נספח 5 לכתב התביעה).
3. עם סיום העסקתה, שולם לתובעת סך 8,160 ₪ בגין רכיב הפיצויים, כאשר סך 5,129 ₪ שולם באמצעות שחרור כספי הפיצויים הצבורים לזכותה בקופת הגמל ואילו סך 2,780 ₪ שולם בתשלום נפרד באמצעות המחאה מיום 23.10.17 לפקודת התובעת.
4. בין הצדדים נטושה מחלוקת אשר לשכר הקובע של התובעת לצורך הפרשות סוציאליות וכן לזכאותה של התובע להתפטר בשל מצבה הבריאותי, בהתאם לסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג – 1963 (להלן – חוק פיצויי פיטורים).
5. מטעם התובעת העידה התובעת בעצמה. מטעם הנתבעת העידו הגב' יוליה גל, בעלת הנתבעת (להלן – הגב' גל), וכן הגב' הודיה אינה פלטנב, מנהלת סניף של הנתבעת בעיר תל אביב, בשוק הפשפשים (להלן – הגב' פלטנב).

דיון והכרעה

לשאלת זכאותה של התובעת להפרשים בגין והפרשות לפנסיה ופיצויי פיטורים

1. לטענת התובעת, שכר היסוד ממנו הופרש לפנסיה ופיצויים לא כלל עמלה שקיבלה עבור טיפולים ומכירת מוצרים וכן תשרים ששולמו לה על ידי הלקוחות על אף שהיו חלק משכרה הרגיל. על כן, עתרה להורות לנתבעת לשלם לה הפרשים בסך 2,016 ₪ בגין הפרשי פנסיה וסך 4,675 ₪ בגין פיצויי פיטורים.
2. הנתבעת טענה מנגד, כי כלל הכספים עבור פנסיה ופיצויים שולמו כדין בתקופת עבודתה בהתאם לשכר היסוד בסך 35 ₪ לשעה. העמלות ששולמו לתובעת היו בבחינת בונוס ולכן לא הייתה חובה שבדין להפקיד בגין סכומים אלו לפנסיה ופיצויים. כמו כן, התשרים שקיבלה התובעת מהלקוחות אינם חלק משכרה. הנתבעת הוסיפה, כי אף אם יפסקו סכומים לטובתה, הרי שהתחשיב אותו ערכה התובעת שגוי ולכל היותר מגיעים לה סך 1,618 ₪ בגין הפרשי פנסיה וסך 1,526 ₪ בגין פיצויים.
3. הנתבעת הוסיפה כי התובעת לא הייתה זכאית להתפטר בשל מצבה הבריאותי, כמפורט בסעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. במסמך הרפואי שהוצג לא צוין מה המצב הרפואי בגינו היא אינה כשירה לעבודה וכן הקשר הסיבתי בין העבודה למצבה הבריאותי. התובעת לא טרחה להסביר מדוע המשיכה לעבוד חודש שלם כרגיל למרות שהחזיקה תעודה רפואית המחייבת את הפסקת עבודתה ולאחר סיום יחסי העבודה כאמור, התברר כי היא ממשיכה ועובדת בטיפולי יופי כעצמאית.
4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת זכאית להפרשים בגין הפרשות לפנסיה בלבד ומנגד, הנתבעת אינה זכאית להשבת הסכומים ששולמו לתובעת בגין רכיב הפיצויים ואפרט.
5. אשר לשכר הקובע לצורך ביצוע הפרשות סוציאליות – בהודעה לעובד שניתנה לתובעת צוין כי שכרה יעמוד על שכר מינימום ובנוסף, היא תהיה זכאית ל"תוספות הבאות: 8% עמלת טיפולים ו- 10% עמלת מוצרים".
6. סעיף 6 (ב) לצו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה, 2011 (להלן -צו ההרחבה) קובע כי השכר המבוטח לצורך ביצוע הפרשות הוא שכר העובד ורכיביו כמשמעם בחוק ובתקנות פיצויי פיטורים וסעיף 6 (ג) לצו ההרחבה קובע כי תקרת השכר המבוטח הוא השכר הממוצע במשק.
7. בחוק פיצויי פיטורים נקבע שהשכר הרגיל לצורך חישוב פיצויי פיטורים, אינו כולל תוספות שכר, למעט אלה המנויות בתקנה 1(א) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), תשכ"ד – 1964 (להלן – התקנות). היינו – תוספת ותק, תוספת יוקר המחיה ותוספת משפחה. על פי התקנות, יראו גם תוספת מחלקתית או תוספת מקצועית כחלק משכר היסוד.
8. בהתאם להלכה הפסוקה, מהותה של "תוספת" לשכר עבודה אינה נגזרת מאופן כינויה, מאחר והכינוי אינו מעיד בהכרח על מהות הרכיב.

ביחס לעובד ששכרו מורכב משכר יסוד ומעמלת מכירות המשתלמות כאחוז ממחזור מכירות או רווחים נפסק, כי הוא יהיה זכאי לפיצויי פיטורים על רכיבים אלו, בהתאם להוראות תקנה 9 לתקנות:

"היה שכר עבודתו של עובד כולו או מקצתו משתלם בעד ביצוע עבודה מסויימת או בחלק מהפדיון או שהיה עיקר שכר עבודתו לפי כמות התוצרת, יראו כשכרו האחרון ביחס לשכר כאמור את השכר הממוצע של שנים עשר החדשים שקדמו לפיטורים".

(ראו ע"ע (ארצי) 300048/98 סימן נ' הסתור בע"מ, (26.3.02) ; ע"ע (ארצי) 170/03 עזרא נ' יה"ב פרויקטים (15.4.04)).

1. לעומת זאת, תשלום "בונוס" בסכום מדורג שנקבע בגין עמידה ביעדים, כאשר עמידה ב"נורמה" מזכה בתשלום מסוים ואילו "בונוס" בגין מכירות מעבר לנורמה מזכה בסכום קבוע ומדורג ששיעורו נגזר מהיקף המכירות שמעל הנורמה, הוא "פרמיה אמיתית ולא פיקטיבית" ועל כן אינו מהווה חלק מהשכר לצורך תשלום פיצויי פיטורים (ע"ע (ארצי) 76/06 גימלשטיין נ' יזמקו בע"מ, 6.5.08).
2. במקרה שלפנינו, בשים לב למצוין בהודעה לעובד ומשלא נטען אחרת, העמלות שולמו לתובעת בגין טיפול בלקוחות ומכירת מוצרים, קרי, בגין עבודתה הרגילה וכחלק מהתמורה שקיבלה הנתבעת מלקוחותיה. לא הוכח כי המדובר בסכום ששולם כשכר עידוד כפי שטענה הנתבעת, מעבר לסכום מסוים, כי אם בסכום קבוע, הנגזר באחוזים משווי הטיפולים או המכירות שביצעה התובעת ועל כן הוא חלק מהשכר הקובע.
3. אשר לתשרים אותם קיבלה התובעת – הרי שלטעמי אין לכלול אותם במסגרת השכר הקובע של התובעת זאת, בשים לב לכך שלא הוכח כי רכיב זה שולם באופן קבוע ובשיעור קבוע, הוא לא שולם על ידי הנתבעת עבור עבודתה של התובעת אלא באופן וולונטרי על ידי לקוחות הנתבעת ועל כן לא מצאתי כי יש לכלול רכיב זה במסגרת השכר הרגיל של התובעת. התובעת הפנתה לפסק הדין בעניין מלכה (ע"ע (ארצי) 300113/98 ד.ג.מ.ב. אילת מסעדות בע"מ נ' מלכה, פד"ע מ769 (2005) במסגרתו נבחן מעמדו של התשר בענף המסעדנות בהקשר של חובת המעסיק לשלם שכר מינימום ונפסק, כי תשר ששולם ישירות למלצר מבלי שעבר דרך קופת המסעדה, אינו מהווה שכר, ואילו תשר ששולם באמצעות פנקסי המעסיק מהווה שכר. התובעת ביקשה ללמוד מכך שיש לכלול רכיב זה בשכרה אלא שלא כך הדבר.
4. בהתאם לנפסק בעב"ל 44405-10-15 קיס נ' המל"ל (26.3.18), תשר בענף המסעדנות יחשב כחלק משכר העבודה המשולם על ידי המעסיק וחישוב פיצויי הפיטורים וההפרשות לפנסיה יבוצע על שכר הכולל את התשרים. בפסק דין זה עמד בית הדין הארצי לעבודה על המאפיינים המיוחדים של ענף המסעדנות ופסק כי התשר ניתן כיום על ידי אורח המסעדה עבור כל שרשרת השירות וכי יש לראות בתשלום התשר כפעולה הנובעת מנוהג מושרש היטב, העולה כמעט כדי נורמה משפטית מחייבת, ולא כפעולה שמקורה ברצונו הטוב של הלקוח. לפיכך פסק שהשירות המוענק על ידי המלצרים ושעליו משולם להם תשר אינו בגדר שירות "הראוי לתמורה מיוחדת", אלא הוא שירות שהוא עבודתם הרגילה.
5. הנה כי כן, אין להקיש מהפסיקה בענף המסעדנות, אשר לו מאפיינים מיוחדים, לרבות היותו של התשר חלק מרכזי משכר המלצרים אשר ניתן באופן קבוע, עבור העבודה המבוצעת על ידם באופן רגיל לענפים אחרים. משהמדובר בענייננו ברכיב ששולם שלא באופן קבוע ובסכומים זניחים, הרי שאין לכלול אותו במסגרת השכר הקובע להפרשות פנסיוניות.
6. אשר לשיעור הפרשי הפנסיה – בין הצדדים מחלוקת אשר למועד תחילת העסקתה של התובעת, בעוד שלטענת התובעת היא החלה בחודש 4/2015, לטענת הנתבעת היא החלה ביום 26.5.15. לתמיכה בטענתה צירפה התובעת תלוש שכר לחודש 4/2015 ממנו עולה כי היא הועסקה בחודש זה 5 ימי עבודה. לנוכח האמור, ומשלא ניתן הסבר על ידי הנתבעת אשר להפקת תלוש זה ומשמעותו, הרי שאני מקבלת את גרסת התובעת וקובעת כי תחילת העסקתה הייתה בחודש 4/2015.
7. לאחר שעיינתי בתחשיבי הצדדים ובתלושי השכר, החלטתי לקבל את תחשיב הנתבעת אשר לקח בחשבון את חובת ההפרשה לאחר חצי שנת עבודה, משאין מחלקות כי לתובעת לא הייתה קרן פנסיה פעילה עם קבלתה לעבודה, ואת הסכומים ששולמו בגין עמלות בלבד.
8. בשים לב למועד תחילת העסקתה, הרי שיש להוסיף לתחשיב הנתבעת את העמלות ששולמו עבור חודש 11/2015 בסך 784 ₪. לפיכך, על התובעת לשלם לנתבעת בגין רכיב ההפרשות לקרן פנסיה סך 1,665 ₪.
9. אשר להשלמת פיצויי הפיטורים או להפרשים בגין הפרשות לפיצויים – כאמור לעיל, התובעת סיימה את העסקתה לאחר שהציגה מסמך מטעם רופאה תעסוקתית לפיה היא אינה כשירה לעבודה.
10. סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים קובע – "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות – רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים".
11. על פי ההלכה הפסוקה (ע"ע (ארצי) 1214/02 שיטרית נ' סטופ אש בע"מ, פד"ע לח 838 (2003), להלן – עניין שטרית) על מנת להיות זכאי לפיצויי פיטורים על פי סעיף 6, על העובד להוכיח שהתפטר עקב מצב בריאותו של או בן משפחתו וכי היתה "סיבה מספקת" להתפטרות. כלומר, לא די בכך שמצב בריאות יהיה גורם סיבתי או אחד הגורמים להתפטרות, אלא צריך שיהיה ברור שאותו גורם הוביל להתפטרות (ע"ע (ארצי) 30815-07-11 נסיון שמעונוב נ' אשל שרותי מזון (1989) ירושלים בע"מ (29.11.2012)).
12. נטל ההוכחה לעניין תחולת סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, מוטל על התובע, קרי עליו להוכיח כי לאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין הייתה סיבה מספקת להתפטרות (ע"ע (ארצי) 523/07 עמותת בית הורים "הדקל" נ' בורק (11.9.08)).

עוד נקבע בפסיקה, כי על העובד להודיע למעסיקו טרם התפטרותו על מצב בריאותו המונע המשך העבודה שעשה עד כה, על מנת לאפשר למעסיק להציע לו עבודה אחרת או תנאי עבודה אחרים, כך שלא תתקיים "סיבה מספקת" להתפטרות, כלשון הסעיף בחוק.

1. לא שוכנעתי כי התובעת עמדה בנטל להוכיח כי התקיימו בעניינה התנאים שנקבעו בפסיקה.

ראשית, באישור הרפואי מטעם הרופאה התעסוקתית צוין כי התובעת אינה כשירה לעבודתה ואולם לא צוינה מהי עבודתה, מה סוג ההגבלה וממה היא נובעת (האם מחשיפה לחומרים מסוימים, שעות עבודה, אופן ביצוע העבודה), האם המדובר בהגבלה זמנית או קבועה וכיו"ב. אף במסגרת ההליך המשפטי לא הוצגה תשתית עובדתית או ראייתית ממנה ניתן ללמוד כי מצבה הרפואי היווה סיבה מספקת להתפטרות ולא הובהר הקשר הסיבתי בין סיום העבודה לבין מצבה הבריאותי. התובעת לא טענה בכתב התביעה או בתצהיר מה מנע ממנה את המשך העסקתה מלבד ציון כי היא התפטרה "עקב ליקוי בריאות". בחקירתה הנגדית טענה לראשונה כי היה לה אלרגיה ואולם לא פירטה מעבר לכך (פרוטוקול, עמ' 7 ש' 3-4).

מכאן, כי לא ניתן לקבוע כי התובעת לא יכולה הייתה להמשיך בעבודתה מחמת מצב בריאותה. בעניין שטרית נפסק כי" תכליתו של סעיף 6 לחוק הינה להעניק פיצויי פיטורים לעובד שנאלץ להתפטר עקב כך שמצב בריאותו אינו מאפשר לו להמשיך את עבודתו במפעל. רוצה לומר, שאין הגיון להעניק פיצויי פיטורים לעובד בעקבות מחלה, שאינה מונעת או מקשה מאוד על המשך עבודתו", והדברים שם יפים לענייננו.

1. להשלמת הדברים אציין, כי הנתבעת הגישה לתיק בית הדין פרסום מדף הפייסבוק של התובעת, מחודש 11/2017 ובו תמונות של ציפורניים וציון מספר הטלפון של התובעת. הנתבעת טענה כי בכך יש להעיד שהתובעת המשיכה לעסוק באותה עבודה בדיוק לאחר סיום עבודתה ויש בכך כדי לנתק את הקשר הסיבתי שבין ההתפטרות למצב בריאותה.

התובעת טענה בדיון קדם המשפט כי היא פתחה עסק עצמאי כחצי שנה לאחר סיום עבודתה ובחקירתה הראשית טענה כי היא לא עבדה שנה. כשעומתה עם דבריה בדיון קדם המשפט, השיבה: "מאז שהפסקתי לעבוד אצל יוליה לא עבדתי, עברו שנתיים מאז" (פרוטוקול, עמ' 9 ש' 1-7).

1. טענה נוספת מפי הנתבעת היא כי מספר חודשים לאחר סיום העסקתה, התובעת הגיעה לראיון עבודה בסניף נוסף של הנתבעת בשוק הפשפשים בניהולה של הגב' פלטנב. הגב' פלטנב העידה כי המדובר היה בתקופת החורף "בסוף שנת 2017 תחילת 2018" וכי בראיון שאלה התובעת אם הגב' גל מגיעה לסניף מידי פעם: "אמרתי לה שהיא באה לעיתים קרובות אבל לא יום יומי. לאחר מכן הודעתי ואמרתי שנתאם עם יעל אם זה יהיה רלבנטי הריאיון השני ומאז לא שמעתי ממנה כלום" (פרוטוקול, עמ' 14 ש' 3-4, עמ' 16 ש' 4-8).
2. התובעת לא נשאלה בחקירתה הנגדית על הפרסום בפייסבוק ועל הגעתה לראיון בסניף נוסף של הנתבעת. ביחס לשאלות שנשאלה, גרסתה לא הייתה ברורה ועקבית וניכר היה מעדותה שהיא מתקשה להבין ולענות על השאלות שנשאלה בשל קשיי שפה. התובעת אף לא התייחסה לראיות אלו במסגרת סיכומיה.
3. אציין, כי במצב דברים שבו התובעת הייתה מציגה גרסה עובדתית מפורטת וברורה אשר למצבה הבריאותי, לרבות התייחסות לעובדה, עליה אין חולק, שהיא חזרה לעבוד באותו המקצוע (בין אם בסמוך לאחר סיום העבודה ובין אם תקופה לאחריו), הרי שיתכן שטענות הנתבעת לא היו נזקפות לחובתה. שכן, הפרסום מדף הפייסבוק שהוגש לתיק אינו מוכיח שהתובעת עבדה בפועל וכן הגעה לריאיון לאותה עבודה בסניף אחר, בחלוף מספר חודשים יכול להעיד על כך שהמדובר היה באי כושר זמני אשר אינו בהכרח מאיין את זכאותה של התובעת במועד התפטרותה. ואולם, דלות גרסתה העובדתית והראייתית בשילוב הטענות שהועלו מטעם הנתבעת ואשר לא ניתנה להן כל התייחסות מצד התובעת מובילות למסקנה כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח כי מצבה הבריאותי היווה סיבה מספקת להתפטרותה.
4. שנית, הגב' גל טענה בתצהירה כי כחודש טרם התפטרותה, הודיעה התובעת כי היא מסיימת את העבודה בשל מצבה הבריאותי. בפועל, התובעת המשיכה לעבוד ורק לאחר סיום העבודה מסרה מכתב מהרופאה התעסוקתית. בחקירתה העידה הגב' גל כי היא ביקשה מהתובעת את כל החומר הרפואי ואולם התובעת לא מסרה אותו והפסיקה לענות לטלפונים (פרוטוקול, עמ' 10 ש' 26-31, עמ' 11 ש' 9-13). התובעת לא טענה כי היא פנתה לנתבעת טרם התפטרותה והודיעה לה על מצב בריאותה המונע את המשך עבודתה. על אף שהתובעת העידה בחקירתה כי היא הלכה כל שבוע לרופאה התעסוקתית וכי היא מסרה בידה מכתבים, לא הוצגה כל ראיה לכך שנמסר מידע כלשהו לנתבעת טרם סיום העסקה (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 23-26).
5. בנסיבות הללו, והגם שמעדותה של הגב' גל עולה אמנם שהתובעת יידעה אותה על כוונתה להתפטר הרי שמשעה שהיא לא מסרה לה מידע אודות מגבלתה הרפואית, על אף שהגב' גל העידה כי ביקשה כי ימסרו לה המסמכים ועדותה לא נסתרה, הרי שלא ניתן לומר שהתובעת אפשרה לנתבעת להציע לה עבודה אחרת או תנאי עבודה אחרים.
6. אציין לעניין זה, כי הגב' גל נשאלה מספר פעמים בחקירתה הנגדית מדוע היא לא ביקשה שהתובעת תועמד לבדיקת רופא תעסוקתי מטעמה כאשר התובעת ביקשה ללמוד מכך שיש לזקוף זאת לחובת הנתבעת. בהתייחס לטענה זו, הוראת תקנה 2(ג) לתקנות דמי מחלה (נהלים לתשלום דמי מחלה), התשל"ז – 1976, לפיה המעסיק רשאי להעמיד את העובד לבדיקה רפואית מטעמו, חלה רק מקום בו העובד לא הציג תעודה רפואית מקופ"ח (דב"ע תשן/ 3-154 קרייטר נ' אילוז, פד"ע כב 343 (1990)). הואיל והתובעת הציגה מסמך רפואי, הרי שכל שיכלה הנתבעת לעשות היה להציע כי יבוצעו התאמות בתפקידה במקום העבודה ואולם משלא נסתרה טענת הנתבעת לפיה כלל לא הוצג מצבה הבריאותי של התובעת, הרי שנמנעה ממנה אפשרות זו.
7. סיכומו של דבר - התובעת לא הוכיחה כי היא עמדה בתנאי סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים ועל כן, היא לא הייתה זכאית לפיצויי פיטורים על בסיס מצבה הבריאותי.
8. האם משמעות הדבר היא כי יש להורות על השבת הסכומים ששולמו בגין פיצויי פיטורים? לטעמי התשובה לכך שלילית ואפרט.

אין חולק כאמור, שבזמן אמת קיבלה הנתבעת את האישור הרפואי שהוצג לה, נתנה לתובעת מכתב שחרור ואף שילמה סכום נוסף בגין רכיב זה באמצעות המחאה. הנתבעת בחרה בעת סיום יחסי העבודה שלא לבחון את זכאותה המשפטית של התובעת ולשלם לה את פיצויי הפיטורים וכפי שהעידה הגב' גל בתצהירה: "למרות שבמכתב הרפואי שטטיאנה מסרה אין כל תיאור של המגבלה הרפואית או של התפקיד, שחררנו את טטיאנה עם מענק פרישה. כך נהגנו עם עובדות ותיקות מהן מבקשת יוליה להיפרד ברוח טובה" (סעיפים 7 ו-8 לתצהיר; ההדגשה אינה במקור – ע' מ').

1. עולה אפוא, כי הנתבעת הודתה כי קיים נוהג לפיו עובדות ותיקות זכאיות לתשלום פיצויי פיטורים. זאת ועוד, מאחר שהנתבעת לא טענה כי סכום זה שולם בשגגה, עקב מרמה וכיו"ב ובנוסף, משלא עלתה בזמן שחלף מסיום עבודתה טענת קיזוז אלא רק בעת ההליך המשפטי, הרי שהמסקנה המתבקשת היא שהנתבעת בחרה לשלם תשלום זה לתובעת, מעבר לזכאותה החוקית וויתרה על טענותיה לעניין זה ועל כן, אין מקום להורות על השבת סכומים אלו בדיעבד.
2. הואיל והתובעת קיבלה בגין רכיב הפיצויים סכום גבוה יותר מהזכאות החוקית בהתאם לצו ההרחבה, לא מצאתי כי יש מקום לפסוק סכום נוסף בגין ההפרשות לפיצויי פיטורים על אף שנמצא, כמפורט לעיל, כי הנתבעת הפרישה לפיצויים בחסר.
3. הנה כי כן, התובעת זכאית להפרשות לפנסיה בסך 1,665 ₪ וטענת הנתבעת לקיזוז פיצויי הפיטורים ששולמו – נדחית.

לשאלת זכאותה של התובעת להחזר ניכויים משכרה

1. התובעת עתרה להשבת סך 1974 ₪ אשר נוכו משכרה שלא כדין, מבלי שניתנה הסכמתה בכתב או בעל פה.
2. הנתבעת טענה מנגד כי בהתאם למוסכם וכפי הנוהג עם יתר העובדות אצל הנתבעת, עובדת אשר רכשה ביגוד, סחורה או שירות ולא שילמה בגינם במזומן במועד קבלתם, מנוכה משכרה בחודש העוקב סכום שווים הכספי.
3. משכר התובעת נוכה סך 474 ₪ בגין ביגוד ופריטים שקנתה מהנתבעת וכן סך 1,500 ₪ בגין השתתפות בקורס עיצוב גבות אותו למדה בסניף הנתבעת בתחנה המרכזית מחוץ לשעות העבודה. כלל הסכומים שנוכו משכרה של התובעת נוכו בהסכמתה ובידיעתה.
4. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה ברכיב זה להתקבל.
5. אשר לסך 474 ₪ אשר נוכו משכר התובעת בגין ביגוד ומוצרים - בהתאם לסעיף 25 (א) (6) לחוק הגנת השכר, תשי"ח – 1958, ניכוי מותר מהשכר הוא חוב על פי התחייבות בכתב מהעובד למעסיק.

ראשית, הנתבעת לא הציגה מסמך המעיד על הסכמת התובעת לניכוי משכרה. אף בהודעה לעובד על תנאי העסקה לא צוינה הסכמה זו.

שנית, הנתבעת לא הוכיחה את עלות הביגוד וכן לא צירפה כל אסמכתא לתמיכה בטענתה לפיה התובעת רכשה מוצרים בשיעור הניכוי שבוצע משכרה. התובעת הודתה בחקירתה כי היא קיבלה 3 סטים עבור ביגוד ואולם כשנשאלה עבור הניכוי שבוצע משכרה: "בתלוש שלך הורידו על הסטים של הבגדים האלה 138 ₪ על כל סט?", השיבה: "אני לא יודעת לקרוא". בהמשך כשנשאלה מדוע היא לא פנתה לגב' בלה, מנהלת החשבונות מטעם הנתבעת, דוברת השפה הרוסית, השיב התובעת כי היא לא ידעה בכלל (פרוטוקול, עמ' 8 ש' 9-23).

1. אשר לסך 1,500 ₪ אשר נוכה משכרה האחרון בגין קורס בו השתתפה התובעת (תלוש שכר לחודש 9/2017) - סעיף 25 (ב) לחוק קובע כי: "חדל עובד לעבוד אצל המעסיק, רשאי המעסיק לנכות משכרו האחרון של עובד כל יתרה של חוב שהעובד חייב לו, לרבות מקדמות" .

בהתאם לפסיקה, ניכוי מותר על פי סעיף זה הוא "סכום קצוב ומוכח, או בלתי שנוי במחלוקת, שהרי לא יעלה על הדעת כי יאפשר המחוקק למעביד לעשות דין לעצמו ולהחליט מה חייב לו העובד, כמה חייב, ומדוע חייב, ולנכות כל סכום משכרו, כישר בעיניו" (דב"ע (ארצי) 101 – 3 יעקב עמנואל נ' שופרסל בע"מ, פד"ע כ"ח 241, 258 (1995)).

1. התובעת העידה לעניין זה כי היא השתתפה בקורס עיצוב גבות כשנה לאחר תחילת העבודה ואולם הוסיפה כי "יש פתק ששילמתי הכל" (פרוטוקול עמ' 7 ש' 28-29). על אף שלא הוצג מסמך זה, הרי שנטל ההוכחה לכך שניכוי שבוצע מהשכר הוא ניכוי כדין, מוטל על הנתבעת ונטל זה לא הורם.
2. הנתבעת לא הציגה אסמכתא בדבר עלות הקורס וכן לא הציגה כל מסמך שיש בו כדי ללמד על כך שהתובעת הסכימה לניכוי משכרה. בנסיבות הללו, הרי שבהתאם לדין ולפסיקה, המדובר בניכוי אסור ועל הנתבעת להשיבו.

סוף דבר

1. הנתבעת תשלם לתובעת בתוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין לידיה כדלקמן:
2. סך 1,665 ₪ בגין הפרשות לפנסיה. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.8.16 (אמצע התקופה) ועד לתשלום בפועל.
3. סך 1,974 ₪ בגין השבת ניכוי שכר. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 1.11.15 ועד לתשלום בפועל.
4. בנוסף לאמור, תישא הנתבעת בהוצאות התובעת בסך 500 ₪ אשר תשולמנה בתוך 30 יום.
5. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 15 ימים ממועד קבלתו.

ניתן היום, ח' אלול תשע"ט, (08 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.