1. בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בפתח תקווה מיום 08.02.18 (כב' השופטת ע' יוסף-קוזין) אשר דחה את בקשת המבקש לקביעת דיון הוכחות נוסף.

2. בקצרה יפורט כי עניינה של התובענה הנדונה בבימ"ש קמא הינה בקשה לביצוע שיק על סך 1,080,000 ₪, שהוגשה מטעם המשיב - הוא התובע בבימ"ש קמא. עפ"י הנטען בבקשה, המשיב הלווה למבקש סך של כ- 846,000 ₪ באמצעות 4 המחאות בנקאיות, וכנגדן, המבקש מסר למשיב את ההמחאה נשוא התביעה. המבקש (הוא הנתבע) הגיש התנגדות לביצוע השיק, וטען כי ההלוואה נשוא התביעה לא ניתנה לו וכי השיק נשוא התביעה לא ניתן כבטחון להחזר הלוואה אלא ניתן זמן רב בטרם ניתנה ההלוואה.

למבקש ניתנה רשות להתגונן, ולאחר שנשמע הליך הוכחות, הורה ביהמ"ש על הגשת סיכומים (ראו החלטה מיום 25.09.16). לאחר שהמשיב הגיש סיכומיו, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיה נוספת להליך (מסמך מהבנק לפיו ניתן ללמוד כי ההמחאה נשוא התובענה היתה בידי המשיב עוד טרם התבקשה וניתנה ההלוואה). בימ"ש קמא, בהחלטתו מיום 23.06.17, נעתר לבקשה והתיר למבקש להגיש תצהיר משלים בצירוף הראיה, תוך שנקבע דיון נוסף ליום 06.12.17. ביום 06.12.17 התקיים דיון הוכחות והצדדים נחקרו על התצהירים המשלימים. בתום הדיון הורה ביהמ"ש (בהחלטה נפרדת) על הגשת סיכומים חדשים.

ביום 13.12.17 הגיש המבקש בקשה נוספת לקביעת דיון הוכחות נוסף לצורך השלמת חקירתו הנגדית של המשיב. בית משפט קמא דחה, כאמור, את הבקשה, תוך שנקבע כי החקירה המשלימה שהתקיימה ביום 06.12.17 לא נועדה להשלים את חקירת המשיב על תצהירו, אלא הדיון נועד לשמיעת חקירות נגדיות ביחס לראיות המשלימות בלבד. לפיכך קבע ביהמ"ש כי אין מקום לקבוע דיון הוכחות נוסף וניתנה לצדדים ארכה להגשת סיכומים.

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפניי.

3. לטענת המבקש, בתמצית, שגה בית משפט קמא עת דחה את בקשתו: המבקש טען לאורך כל ההליך כי עסקינן בהלוואה שניתנה לעמותה וכי ההמחאה שהוגשה לביצוע נמסרה למשיב כביטחון במועד העברת הכספים לאוקראינה; המבקש הציג ראיה ברורה לבימ"ש בדבר מועד המצאת ההמחאה למשיב ויש בראיה זו כדי לדחות את התביעה כנגדו; חקירת המשיב על תצהירו היתה נתונה להפרעות; המבקש לא היה מיוצג בחלק מחקירות המשיב; יש לאפשר לו לחקור את המשיב ולהשלים חקירתו; חקירתו היתה מוגבלת בזמן.

4. דין הבקשה להידחות אף ללא צורך בקבלת עמדת הצד שכנגד.

החלטת בית משפט קמא הדוחה בקשה לקביעת דיון הוכחות נוסף הינה החלטה דיונית גרידא הנוגעת לאופן ניהול הדיון ושלביו, המצויה בשיקול דעתה הרחב של הערכאה הדיונית. ערכאת הערעור אינה נוטה להתערב בהחלטות דיוניות אלא במקרים חריגים (ראו רע"א 2829/14 לבנת נ' אדלר, 30.06.14).

לא מצאתי כי העניין שבפני נכלל בגדר החריגים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור וכן לא מצאתי כי המדובר בפגם היורד לשורש העניין או כי נגרם למבקש עיוות דין.

ההליך קמא נפתח בשנת 2014, התקיימו מספר ישיבות דיונים, בימ"ש הורה על הגשת סיכומים (ראו החלטה מיום 25.09.16) והוגשה אף בקשה למתן ארכה להגשת הסיכומים ובימ"ש נעתר לה. אחרי כל אלה, הגיש המבקש בקשה לצירוף ראיות נוספות וביהמ"ש נעתר, כאמור, לחלק מבקשותיו תוך שהותרה צירופה של ראיה אחת- מסמך מהבנק באשר למועד מתן ההמחאה. לצדדים ניתנה האפשרות להגיש תצהיר משלים ביחס לראיה החדשה (ראו החלטה מיום 30.07.17) ונקבע דיו הוכחות משלים בלבד, ביחס לראיה שהוגשה, ליום 06.12.17 (ראו החלטה מיום 29.10.17). בתום דיון ההוכחות המשלים ניתן צו להגשת סיכומים.

בשלב זה של ההליך, ולאחר שניתן צו להגשת סיכומים (בפעם השנייה), צדק בימ"ש קמא עת דחה את הבקשה לקיום דיון הוכחות נוסף. ודוק, הצדדים נחקרו על תצהיריהם בעבר ודיון ההוכחות המשלים שנקבע ליום 06.12.17 היה דיון הוכחות באשר לראיה הנוספת שהותרה צירופה לתיק. אין מקום כעת להתיר חקירות הצדדים פעם נוספת, שעה שחקירותיהם הסתיימו ודיון ההוכחות המשלים נועד, כאמור, לחקירות הצדדים אודות הראיה הנוספת בלבד. מעיון בפרוטוקול ישיבת דיון 06.12.17, המחזיק כ-14 עמ', עולה כי לכל אחד מהצדדים ניתנה האפשרות לחקור את הצד שכנגד, הצדדים נחקרו וכן נחקרה גב' ברדה נציגת הבנק, והדיון ארך כשעתיים. מכאן, כי במועד הדיון טענו הצדדים ונחקרו אודות הראיה הנוספת ועל כן אין מקום לקבוע דיון הוכחות נוסף בסוגית הראיה הנוספת. ממילא, אין מקום להתיר דיון נוסף באשר לתצהירים הנוספים שהוגשו בעבר, עליהם הצדדים נחקרו ארוכות.

יש לייעל את הדיון ולהביא לסיומו את ההליך המתנהל בין הצדדים שנפתח לפני למעלה מ-4 שנים, כאשר דיון ההוכחות הסתיים כבר בשנת 2016 ואולם המבקש מוסיף ומגיש בקשות רבות בפני בימ"ש קמא.

5. טענות המבקש באשר להתנהלות הצדדים בדיון מיום 06.12.17, כמו גם להחלטות בימ"ש קמא שניתנו במהלך הדיון – דינן להידחות. ככל שסבר המבקש כי ההחלטות (או חלקן) שניתנו בדיון הינן שגויות, היה עליו להגיש בקשת רשות ערעור במועד על החלטות אלו, דבר שלא נעשה. אין להידרש לטענות המבקש ביחס להחלטות שניתנו מיום 06.12.17 (למשל הקצבת משך זמן חקירות הצדדים והדיון) במסגרת בקשה רשות ערעור זו.

6. אם אין די בכך, כאמור בסעיף 52(ב) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] תשמ"ד-1984, רשות ערעור תינתן רק "אם שוכנע בית המשפט כי אם הערעור על ההחלטה יידון במסגרת הערעור על פסק הדין ולא באופן מיידי, יהיה בכך כדי להשפיע באופן ממשי על זכויות הצדדים או שעלול להיגרם לצד להליך נזק של ממש, או שעלול להתנהל הליך מיותר או הדרך שגוייה".

בנסיבות העניין שבפני, לא שוכנעתי כי מתקיימים התנאים האמורים בסעיף 52(ב) כאמור, וגם מטעם זה דין הבקשה להידחות.

7. כאמור, הבקשה נדחית.

משלא התבקשה עמדת הצד שכנגד, אין צו להוצאות.

ניתנה היום, כ"ח אדר תשע"ח, 15 מרץ 2018, בהעדר הצדדים.