לפני בקשה להארכת מועד להישפט, לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] התשמ"ב-1982 (להלן – החסד"פ), בגין 3 דו"חות תנועה.

דו"ח 1 – מספר 14-1-1118116-1 - מיום 10.9.14, עבירה של שימוש בטלפון נייד במהלך נהיגה, שלא באמצעות דיבורית.  

דו"ח 2 – מספר 90-1-1127241-6 – מיום 16.12.16, עבירה של עקיפת רכב אחר הנע בכביש מצד ימין.

דוח 3 – 12-1-10236626-2 – מיום 23.9.11 – עבירה של נהיגה ברכב ללא חגורת בטיחות.

בבקשה נטען כי המבקש לא ידע על הדוחות ונודע לו עליהם עת פנה למשרד הרישוי בעניין חידוש רישיון הנהיגה שלו. לטענת ב"כ המבקש, דוחות אחרים, עליהם ידע, שולמו, ואי תשלומם של דוחות אלה מעיד כי כלל לא ידע עליהם. כן צוין כי המבקש, אב למשפחה ברוכת ילדים, עובד כנהג בחברה ונזקק לרישיון הנהיגה לפרנסתו וללא רישיון הנהיגה יאבד את פרנסתו.

ביום 19.3.18 הורה בית המשפט למשיבה למסור תגובתה תוך 30 יום. עד היום המשיבה לא מסרה תגובתה. מכאן ההחלטה, על פי החומר המונח בפני.

הכרעה

על הסוגיה שלפנינו חלות הוראות סעיף 229 ו- 230 לחוק סדר הדין הפלילי[נוסח משולב] התשמ"ב-1982. לענייננו חשובות הוראות סעיף 229א' והוראת סעיף 229(ח2) הקובעות כדלהלן:

"229(א)

מי שנמסרה לו הודעת תשלום קנס, ישלם תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, את הקנס הנקוב בהודעה, לחשבון שצויין בה, זולת אם פעל באחת מדרכים אלה:

(1) הגיש לתובע, תוך שלושים ימים מיום ההמצאה, בקשה לביטול כאמור בסעיף קטן (ג);

(2) הודיע, תוך תשעים ימים מיום ההמצאה, בדרך שנקבעה בתקנות, שיש ברצונו להישפט על העבירה".

...

229(ח2)

לא שילם אדם את הקנס, חלפו המועדים להגשת בקשה לביטול הודעת תשלום קנס או להודעה על בקשה להישפט לפי סעיף קטן (א), ולא הוגשו בקשות כאמור או הוגשה בזמן בקשה לביטול הודעת תשלום קנס ונדחתה, יראו אותו, בתום המועדים הקבועים בסעיף קטן (א) להגשת בקשות אלה, כאילו הורשע בבית המשפט ונגזר עליו הקנס הנקוב בהודעת תשלום הקנס".

ואילו בסעיף 230 נאמר כך:

"הודיע אדם לפי סעיף 229(א) שברצונו להישפט על העבירה, תישלח לו הזמנה למשפט תוך שנה מיום שנתקבלה הודעתו; בית המשפט רשאי, מנימוקים שיירשמו, לקיים את המשפט גם אם ההודעה האמורה ניתנה באיחור".

אין חולק, כי בדו"ח מצוין "עליך לשלם במזומן תוך 90 יום, זולת אם תודיע בתוך המועד הנ"ל, על רצונך להישפט בבית המשפט על העבירה."

בענייננו, מדוחות 1 ו – 2 עולה כי המבקש קיבל את הדוחות לידיו אך סרב לחתום עליהם.

בדוח 3 מופיעה חתימתו, "יוסף", בתחתית הדוח.

המועד הראשון בו הודיע המבקש על רצונו להישפט היה רק ביום 18.3.18.

הדוחות הם משנים 2011, 2014, 2016, בכולם חלפה, לכל הפחות, למעלה משנה מאז התקבל הדוח והוגשה הבקשה.

לא ניתן כל הסבר מניח את הדעת מדוע הוגשה הבקשה בשיהוי כה רב.

יפים בהקשר זה דבריו של כב' השופט אשר קולה בב"ש (מחוזי נצ') 2003/08 עאטף נ' מדינת ישראל, (29.12.2008) (להלן – עניין עאטף), שם נדחה ערר על החלטת בית משפט לתעבורה, הדוחה בקשת העורר להאריך המועד להישפט בעבירה של ברירת משפט:

"נכון הוא, כי סעיף 230 הנ"ל, אינו מצריך נימוקים מיוחדים ודי בנימוקים שירשמו, אולם, גם נימוקים אלו, צריכים להיות כאלה, המעידים אכן, על סיבה סבירה להשתהות הרבה, ואין להסתפק בטענות סרק, שלא מגובות בתצהיר עובדתי כלשהו. כבר נקבע לא אחת בפסיקה, כי איחור בלתי סביר, וכך הוא בעניינינו, מונע מבית המשפט מליתן את הארכה כמבוקש."

ובהמשך:

"משהכלל הוא תשלום קנס ללא משפט, הרי שהחריג לכלל הוא, הבקשה להישפט, ומשכך, יש להתייחס בדווקנות למועדים שנקבעו בפסקה ורק מקום בו מקבל דוח לא ידע ולא יכול היה לדעת על קבלת הדוח, או מקום בו ישנן נסיבות חריגות אחרות, יטה בית המשפט להאריך את המועד כמבוקש."

בענייננו, כעולה מהדוחות, אלה נמסרו למבקש ביד, וטענת בא כוחו כי לא ידע על קיומם דינה להידחות.

לא הונחו בפני כל נסיבות חריגות בעטיין יש לקבל את הבקשה שהוגשה באיחור רב. אשר על כן הבקשה נידחת.

יוער כי לא נעלמה מעיניי זכות הגישה לערכאות, מכוחה זכאי נאשם בפלילים שיינתן לו יומו בבית המשפט להתגונן כראוי מפני האישום המיוחס לו. עם זאת, אין המדובר בזכות מוחלטת וסבורני כי במכלול נסיבות המקרה דנן, על זכות זו לסגת מפני שיקולים נוספים, לרבות החובה הציבורית המוטלת על מערכת בתי המשפט להבטיח שמירה על המועדים שנקבעו בדין.

בנסיבות דנא לא הוצגו בפני נימוקים מיוחדים המצדיקים מתן אורכה להישפט ועל כן הבקשה נדחית.

המזכירות תשלח העתק ההחלטה לצדדים.

זכות ערר בחוק.

ניתנה היום, ט' אייר תשע"ח, 24 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.