1. ביום 14/8/2007, נפגע המערער, יליד 1948, בשוק רגל שמאל בתאונה אשר הוכרה על ידי המשיב כתאונת עבודה ובגינה נקבעו לו 0% נכות.

2. ביום 29/11/16, הגיש המערער תביעה להחמרת מצב, כאמור בתקנה 36 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 .

3. ביום 2/10/17, וועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער. כנגד החלטה זו הגיש המערער ערר.

4. ביום 18/2/18, וועדה רפואית לעררים החליטה לדחות את הערר, וקבעה כי אין החמרה במצבו של המערער הקשורה לתאונה (להלן: "הוועדה").

כנגד החלטת הוועדה הנ"ל הוגש הערעור שלפניי.

5. עיקר טענות המערער –

א. מעיני הוועדה נגוזה העובדה כי השינויים ברגל ימין הינם כתוצאה מתאונת עבודה משנת 2002, אשר קיבל בגינה נכות, דבר המחזק את טענת המערער לפיה התפתחות השינויים ברגל שמאל היא כתוצאה ממקור חבלתי.

ב. הוועדה לא בחנה את דרישת המערער לעניין קיומו של קשר סיבתי חלקי.

ג. הוועדה לא התייחסה לתהליך אליו הפנה פרופ' רייס במכתבו מיום 6/1/16, ולא נימקה מדוע אינה מקבלת את מסקנותיו והסבריו ליישום פריט הנכות אליו הפנה.

ד. הוועדה דחתה את מסקנות פרופ' רייס דחייה גורפת, ולא דנה עניינית במכתבו.

ה. הוועדה לא התייחסה לבדיקת מיפוי עצם מיום 29/3/15 ולאישור ההחמרה, וכן לא התייחסה ליישום פריט 35 ולא עשתה חשבון עו"ש.

6. עיקר טענות המשיב –

א. מהפרוטוקול עולה כי הוועדה הייתה מודעת לכך שלמערער היה אירוע נוסף ברגל ימין.

ב. הוועדה התייחסה למכתבו של פרופ' רייס, אשר גם לשיטתו, למערער מחלה ניוונית בברכיו. ממכתבו עולה כי שלל קשר בין הנפיחות, אשר לכאורה קיימת בשוק שמאל לבין התאונה, שכן הוא קושר את קיומה של הנפיחות לניתוח בירך אשר הקשר בינו לבין התאונה נשלל, וזאת במסגרת החלטה חלוטה של וועדה רפואית לעררים קודמת מיום 31/3/15.

ג. פרופ' רייס קשר את הבעיה הוסקולרית, בגינה העניק 20% נכות, לניתוח הנ"ל, כך שאין ספק בדבר העדר קיומו של קשר סיבתי בין התאונה המוכרת להפרעה הוסקולרית.

ד. הממצאים אליהם מפנה המערער בבדיקת מיפוי העצם משנת 2015, אינם רלוונטיים הואיל והשינוי הטראומטי הינו בפרק ירך שמאל, אשר כאמור אינו קשור לתאונה נשוא הליך זה.

ה. התייחסות הוועדה לפריט 35 התייתרה, משהוועדה לא מצאה קשר בין הממצאים הניווניים לתאונה, וכך גם התייתר הצורך ליישם את הלכת מרגוליס לעניין מצב קודם ועו"ש.

7. יש לציין כי להודעתו מיום 27/9/18, צירף המערער חוות דעת רפואית מטעם פרופ' רייס, מיום 27/9/18, בה נטען כי במכתבו מיום 6/1/16 נפלה שגגה עת רשם כי בתאונה נגרם שבר בירך שמאל.

8. החלטת הוועדה – המערער הופיע לפני הוועדה, בליווי בא כוחו, והתלונן כי:

"נמצא במעקבים רפואים מאז הפגיעה, אני סובל מאז התאונה ועד היום נפיחות בשוק עד הקרסול יותר בקרסול שמאל וברך שמאל. אני סובל מכאבים בברך, הפגיעה היתה גם בברך, סובל מכאבים ונפיחות הגבלה בתנועות.".

ואילו בא כוחו טען: "מבקש להפנות למכתב פרופ רייס סעיף 2. וככל שהועדה חושבת שיש קשר חלקי בין הנזקים לבין התאונה אז להפריד בין הנכויות.".

הוועדה ערכה למערער בדיקה קלינית ואלו היו ממצאיה:

"מתהלך בעזרת זוג קביים קנדיות ללא העברת משקל, על אף אחד מהרגלים.

עולה לספת הבדיקה בכוחות עצמו יישור ברכים 0 מעלות דוצ. כפיפה 120 מעלות דוצ.

ברך שמאל צלקת ניתוחית לאחר החלפה מלאה של מפרק הברך, אין נוזל תוך מפרקי, אין רגישות במישוש מדורי הברך השונים.

ברקמת השוק משמאל לא קיימת רגישות. אין סימני לחבלה בעבר, קיימת נפיחות רבה של שתי השוקיים.".

הוועדה סיכמה את מסקנותיה, וקבעה כדלקמן:

"מעיון בתיקו הרפואי עולה וזאת על פי ההכרה של המוסד לביטוח וכן, על פי תעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה מיום 27.08.2007. כי התובע נפגע בשוק רגלו השמאלית בלבד. לא היתה פגיעה בברך. המחלה הניוונית שהתגלתה בברך הינה דו"צ. הינה תהליך תחלואי רגיל שאינו קשור כלל לחבלה הנדונה.

כפי שצוין בועדה דרג 1, כבר בשנת 2009, נמצאו שינויים ניוונים עוד טרם התאונה הנדונה והשינויים היו בשני הברכים אם כי יותר משמאל. כבר אז סוכם כי מדובר בתהליך תחלואי רגיל ללא קשר סיבתי לתאונה הנדונה.

הועדה עיינה בחוו"ד של פרופ' רייס מיום 06.01.2016: אינה מסכימה עם מסקנותיו. מה גם שאין בדיקת קלינית בחוו"ד. חוו"ד מתייחסת למסקנותיו בלבד.

הועדה מסכימה כי אכן קיימת מחלה ניוונית של הברכיים, (פרופ' ריס מתייחס לברך ימין בלבד, כתוצאה מתאונה בשנת 2002 ואינו מתייחס לתאונה נשוא תביעה זו מ- 2007).

בסעיף 2 לחוו"ד מתיחס פרופ' רייס לתאונה מ 2007 אך קובע נכות שאינה בתחום מומחיותו, נכות בתחום וסקולרי.

התובע לא הוכר כסובל מבעיה וסקולרית ובעיה זו עולה לראשונה אך ורק בחוו"ד של פרופ רייס בינואר 2016 וגם אם קיימת אינה קשורה סיבתית לתאונה הנדונה.

מבחינה אורתופדית הועדה קובעת כי אין החמרה הקשורה לתאונה.".

9. דיון והכרעה – לאחר שבחנתי את טיעוני הצדדים, וכלל החומר אשר בתיק, הגעתי למסקנה לפיה דין הערעור להידחות, וזאת מן הנימוקים אשר יפורטו להלן.

10. בהתאם לסעיף 123 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), התשנ"ה-1995, במסגרת ערעור על החלטות וועדות לעררים, מוסמך בית הדין לדון בשאלות משפטיות בלבד. לא אחת נפסק, כי על בית הדין לבחון אם הוועדה טעתה בשאלה שבחוק, חרגה מסמכותה, הסתמכה על שיקולים זרים או התעלמה מהוראה המחייבת אותה (ר' עב"ל 10014/98 הוד – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213, 1999). עוד נפסק כי קביעת שיעור הנכות וסעיפי הליקוי הרלוונטיים הינן קביעות רפואיות מובהקות, הנמצאות בתחום סמכויות הבלעדי של הוועדה, וכי בית הדין אינו מוסמך להתערב בהן (עב"ל217/06 בן צבי – המוסד לביטוח לאומי, מיום 22.6.2006). בנוסף, אחת החובות המוטלות על הוועדה לעררים, שהינה גוף מעין-שיפוטי, היא חובת ההנמקה שמטרתה לאפשר ביקורת שיפוטית של בית הדין על החלטותיה (דב"ע שם/01-1318 עטיה - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו(1) 60).

11. אין כל מקום לקבל את חוות דעתו של פרופ' רייס, מיום 27/9/18, אשר לא עמדה בפני הוועדה, ובה חוזר בו פרופ' רייס מהאמור במכתבו מיום 6/1/16, אשר עמד כאמור בפני הוועדה, בכל הנוגע למועד קרות השבר בירך שמאל ואף גם ממסקנותיו אשר פורטו במכתבו הנ"ל, בכל הנוגע לקשר בין הנפיחות, בגינה העניק נכות, לבין התאונה נשוא הליך זה.

בסעיף 2 למכתבו מיום 6/1/16, קושר פרופ' רייס, באופן ברור ומובהק, בין הנכות ממנה סובל המערער, לשיטתו, לבין הניתוח במפרק ירך שמאל, אשר אין חולק כי אינו קשור לתאונה נשוא הליך זה כלל. כעת, בחוות דעתו המעודכנת והמתוקנת, פרופ' רייס חוזר בו ממסקנותיו לעניין זה וטוען לטעות במכתבו מיום 6/1/16.

אין באמור לעיל כדי להביא למסקנה לפיה אירעה טעות משפטית כלשהי בהחלטת הוועדה, אשר בפניה הובא מסמך מפורט ומנומק מטעמו של פרופ' רייס, אליו התייחסה ודחתה את נימוקיו.

מעבר לכך, יש לציין כי המכתב המתוקן כלל לא עמד בפני הוועדה.

12. לא ברור מדוע טוען המערער כי האמור במכתבו של פרופ' רייס היה טעות קולמוס לא מהותית, משמסקנותיו הרפואיות של פרופ' רייס, במכתבו מיום 6/1/16, מבוססות, בין היתר, על קיומו של קשר סיבתי בין הנפיחות ברגל שמאל לבין אירועים רפואיים אשר אירעו למערער, לרבות אותו ניתוח בפרק ירך שמאל. ברור הוא כי ככל ובידי המערער חוות דעת עדכנית לגבי מצבו הרפואי, מקומה אינו במסגרת הליך זה, אלא הוא רשאי למצות את זכויותיו, מול המשיב, בהתאם להוראות הדין.

13. מעיון בפרוטוקול הוועדה עולה כי הוועדה בדקה את המערער בדיקה קלינית יסודית ומקיפה, וציינה את ממצאיה בפירוט. הוועדה ציינה, כי במסגרת תאונה המערער נפגע בשוק רגל שמאל בלבד ולא היתה פגיעה בברך. מכאן, הוועדה הסיקה כי מקור תלונות המערער בכל הנוגע לברך שמאל, הינו תהליך תחלואתי רגיל שאינו קשור לתאונה, מה עוד שמדובר במחלה ניוונית בשתי הברכיים ולכך הפנתה באופן מנומק ומפורט.

14. בהתייחסותה למכתבו של פרופ' רייס מיום 6/1/16, הוועדה קבעה כי אין לקבל את מסקנותיו משאף מדובר במסקנות אשר נתקבלו ללא שנערכה למערער בדיקה קלינית על ידו. הוועדה לא הסתפקה בכך, והתייחסה למפורט בסעיף 2 למכתב הנ"ל, תוך שהיא מציינת שהנכות הווסקולרית אשר קבע ד"ר רייס, (שאינו מומחה כלי דם אלא אורתופד), גם אם היא קיימת, אינה קשורה סיבתית לתאונה, משפרופ' רייס עצמו קשר אותה לניתוח בפרק ירך שמאל אשר אינו קשור כלל לתאונה, וכי מבחינה אורטופדית אין החמרה הקשורה לתאונה.

15. הוועדה אינה מחויבת ליישם את הלכת מרגוליס מששללה את הקשר הסיבתי בין הנכות הווסקולרית אותה ביקש המערער לקבוע לבין התאונה, וכן אין עליה חובה לשקול הפעלת פריט ליקוי זה או אחר, משקבעה כי לא חלה החמרה במצבו של המערער.

16. החלטת הוועדה הינה מפורטת ומנומקת ולא מצאתי כל טעות משפטית בפעולותיה או במסקנותיה, ומכאן דין הערעור להידחות.

הואיל ומדובר בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי – אין צו להוצאות.

17. ככל ומי מהצדדים יבקש לערער על פסק דין זה, עליו להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, א' טבת תשע"ט, (09 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.