בפני בקשה להארכת פסילה מנהלית עד תום ההליכים המשפטיים כנגד המשיב, על פי סעיף 47 (ט) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א – 1961.

ביום 9.3.2018 ניתן כנגד המשיב צו פסילה מנהלית מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדוח המייחס למשיב עבירה של נהיגה בשכרות, לאחר שבגופו נמצאו 449 מיקרוגרם אלכוהול לליטר אוויר נשוף, בבדיקה שנערכה לו במכשיר "ינשוף".

המבקשת ביקשה לפסול את רשיון הנהיגה של המשיב עד לתום ההליכים נגדו, שכן המדובר בנהג צעיר, הנוהג משנת 2016, משתייך לאוכלוסייה המיוחדת אשר לגביה נקבעה רמת אלכוהול לאכיפה מ- מיקרוגרם, ומשכך הרי שמדובר ברמת אלכוהול של כ-פי 9 מן המותר.

המשיב ביקש שלא לפסול את רשיונו, זאת לאור העובדה כי כעת הוא חייל בשירות סדיר, וכי כל פסילה שכזו משפיעה באופן מיידי על אופי ואיכות שירותו.

מסמך שכזה הוגש לעיוני ביום 24.4.2018, עליו מצויינים פרטי מ"פ המפקדה – סרן שירן שמוקלר, ובמסמך זה ונרשם: "החייל בר מכתבי משרת בביסל"ק 764, בא"ח הגנת הגבולות כנהג מבצעי. במסגרת תפקידו, מלווה את הלוחמים בהכשרה, באימונים ובשטח".

עוד קודם שאפנה לטענות הנוגעות לתיק יש להעיר לעניין התנהלות המבקשת בהגשת הבקשה כדלקמן:

הבקשה הוגשה לתיק בית המשפט ביום 21.3.2018, כאשר ביקשה לקבוע את הדיון ליום 8.4.18, מועד זימונו של המשיב ליתן מענה בתיק העיקרי.

בדיון מיום 8.4.2018 טענה בפניי המבקשת כי לא זימנה את המשיב כנדרש, זאת מכיוון שייעדה את שמיעת הבקשה למועד ההקראה, ועל כן ומכיוון שההקראה נדחתה למועד אחר, ביקשה דחייה לצורך הזמנתו כדין, לפיכך נקבע הדיון לשמיעתו ביום 16.4.2018.

במועד דיון זה התייצב הסניגור, ביקש דחייה נוספת, כאשר טען כי אותם ימים נוספים לא ייחשבו כשיהוי מבחינת ההגנה.

משכך, טענו בפניי הצדדים ביום 23.4.2018.

דיון והכרעה

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיומן של ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המשיב, ושנית, הקביעה האם יש בהמשך נהיגתו של המשיב כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

אף על פי שאין מחלוקת בין הצדדים לעניין זה, בחנתי את הראיות, לאור הערת בא כוח המשיב- לעניין מועדי ביצוע העבירה.

מעיון בתיק המשטרה עולה כי ביום 9.3.2018, בשעה 00:47 לערך, נהג המשיב בעיר תל אביב ברחוב קרליבך ונעצר במחסום שכרות לבדיקה שגרתית.

משפתח את החלון נדף מפיו של המשיב, ריח של אלכוהול, ולפיכך בוצעה לו בדיקת נשיפון, אשר הציג אינדיקציה להימצאות אלכוהול.

לאחר מכן, בוצעו למשיב בדיקות מאפיינים, שם נכשל במבחן העמידה – "התנדנד, היה זקוק לתמיכה ולא עצם את עיניו", במבחן הליכה על הקו – "לא הצמיד עקב לאגודל, חרג מן הקו והתנדנד", ולגבי מבחן הבאת האצבע לאף, עמד בהצלחה - ובהמשך בוצעה לו בדיקת נשיפה במכשיר הינשוף, שם נמצאה רמת אלכוהול כפי שצויינה בבקשה.

עוד ניתן לראות, שעל פי השיחה הראשונית ותחקור החשוד, המשיב הודה ששתה בקבוק בירה כחצי שעה קודם שנעצר.

בנוסף, עיינתי בתיק החקירה וראיתי מזכרים לגבי התנהגותו החריגה של המשיב, תוך הטחת עלבונות בשוטר שהיה במקום, כשהוא מסרב לשתף פעולה עימו, אך ורק לאור מוצאו.

בחנתי את טענת בא כוח הנאשם לעניין המועדים, בעיקר מבחינת התאריכים, ולא מצאתי כי יש בכך ממש, שכן על המזכרים יש תיקון לתאריך 9.3.2018, ועל פי פלט הנשיפה, אכן מדובר בתאריך זה, כאשר הבהרות בעניין זה ייעשו בחקירה נגדית של עדי התביעה.

לפיכך, בשלב הזה של הדיון, די בדו"חות הפעולה, המזכרים, תוצאות מבחני הביצוע, פלטי בדיקת ה"ינשוף" ובדברי המשיב עצמו, כדי לקבוע שבידי המבקשת ראיות לכאורה, שיש בהן כדי להביא להרשעתו של המשיב בדין.

מסוכנות

בב"ש 7399/00 לחמי נ' מדינת ישראל, עמד בית המשפט העליון על אופן בחינת המסוכנות בהליך של פסילה עד תום ההליכים, וקבע בין היתר כי:

"בבואו להשיב על השאלה עליו להקדים ולהשיב על מספר שאלות משנה: האם יש ראיות לכאורה...האם מעידות נסיבות התאונה על כך שאופן נהיגתו מסוכן? האם מדובר באירוע בעל אופי מקרי, או בדרך התנהגות אופיינית? האם יש גורמים אחרים הטבועים בנהג - כגון מצב בריאותו הגופנית או הנפשית - העושים אותו מסוכן? מתוך מכלול התשובות, תוך שימוש בנסיון החיים ובשכל הישר, מרכיב בית המשפט את התמונה הכוללת שממנה הוא מסיק את מסקנותיו".

מחומר הראיות שהוצג לי אכן ניתן לקבוע כי נסיבות הארוע מלמדות על מסוכנותו של המשיב, כאשר למשיב מיוחסת עבירה של נהיגה בשכרות כשבגופו 449 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אויר נשוף, כמות העולה כמעט פי 9 מהכמות הקבועה בחוק לנהגים צעירים, וכפי שציינתי לעיל, התנהגותו של המשיב הייתה חריגה, כך שניתן אף מכך לקבוע כי מסוכנותו בעת האירוע הייתה גבוהה.

לעניין המסוכנות שנעוצה בעבירת הנהיגה בשכרות והינה הינהרנטית לה נכתב רבות בפסיקה, כך למשל בבש"פ 10865/06, ישעיהו נגד מדינת ישראל.

באשר למסוכנות הנלמדת שלא מנסיבות הארוע עצמו, הרי שלנאשם וותק נהיגה קצר מאוד, שכן נוהג משנת 2016, ולחובתו הרשעה אחת בנהיגה במהירות מופרזת, מסוג ברירת משפט.

מאידך, איני יכולה להתעלם מן העובדה כי רישיונו של הנאשם הושב כבר ב-9.4.2018, מאת גורמי האכיפה עצמם, ולא הודע לו בסמוך כי עליו להתייצב לדיון, כך שהנאשם החזיק ברישיון כשבוע ימים קודם הדיון.

עוד שיקול נוסף שלקחתי בחשבון הוא העובדה שהנאשם משרת כנהג מבצעי, ופסילה ארוכה יש בה על מנת לשנות את אופי שירותו הצבאי.

לפיכך, ובשקלול כל האמור, מצאתי כי לו הדיון היה מתנהל כשהמשיב עדיין מצוי בפסילה מנהלית ייתכן, שהייתי קוצבת תקופה מסויימת נוספת של פסילה להמשך צינונו.

אולם לאור העובדה כי רישיונו הושב לו, וכי המבקשת לא עשתה כל מאמץ ולו הקל כדי להודיע למשיב על רצונה להמשיך ולפסול את רישיונו, וזאת אף על פי שהמבקשת הגישה את בקשת הפסילה עוד בתאריך 21.3.2018- לא דאגה לזמנו כדין, הרי שיש בכך כדי לפגוע במהות ורצינות הבקשה, ככל שזה נוגע למסוכנות הנשקפת ממנו לדידה של המבקשת, שכן בתקופה זו נמצא המשיב נוהג לאחר שקיבל את רישיונו.

בעניין זה אף לקחתי בחשבון את אופי שירותו של המשיב.

משכך מצאתי כי אין לקבל את בקשת המבקשת ולהמשיך להורות על פסילתו.

מכל האמור לעיל, איני נעתרת לבקשת המבקשת ואני דוחה אותה.

זכות ערר כחוק.

ניתנה היום, י' אייר תשע"ח, 25 אפריל 2018, בהעדר הצדדים.