1. בפני תביעה כספית, בסך 30,000 ₪, שעניינה נזקים נטענים לאחר פעולת חיוב שגויה (וכושלת) שביצעה הנתבעת בחשבונו של התובע.

2. התובע החזיק בכרטיס אשראי שהנפיקה הנתבעת, ובפתח חודש דצמבר 2017 צבר בו חוב בשיעור כ-32,000 ₪. על פי תנאי הכרטיס, היה אמור להיות חשבונו מחויב בסך 5,000 ₪ בחודש. ביום 2.12.2017 הוגש לחשבונו חיוב על מלוא החוב בכרטיס, והחיוב סורב על ידי הבנק בו מתנהל החשבון, מסיבת "א.כ.מ.". אין חולק, כי חיוב זה לא אמור היה להיות מוגש לחשבון, וכי מדובר בטעות של הנתבעת.

3. התובע, שלדבריו ניהל עסק עצמאי זה כעשור, אשר היה באותה עת במצוקה תזרימית, טוען כי באותה תקופה התעתד ליטול הלוואה בסך 100,000 ₪ מגורם ממוסד חוץ בנקאי, כאשר סכום זה היה מיועד לאפשר את המשך תפקוד העסק, בדומה לאופן בו ניהל אותו התובע זה שנים, כשהמשך הפעילות אמורה היתה להניב הכנסות שתאפשרנה להעמיד את העסק על רגליו. אלא, שכתוצאה מפעולת החיוב השגויה, נרשם בחשבונו סירוב, שהדליק נורות אזהרה בשיקולי החברה המלווה, וזו סרבה להעמיד את ההלוואה – ועקב כך נכנס חשבונו לסחרור, שיקים סורבו, החשבון הוגבל, והעסק נסגר. קודם לכן, דרש התובע כי הנתבעת תוציא מכתב בו היא מודה בטעותה, והנתבעת סרבה לעשות כן, לדבריו.

4. התובע אומד את נזקיו בסכום גבוה בהרבה מסכום התביעה, אולם נוכח תקרת סמכותו של בית משפט זה, העמיד את תביעתו על הסכום הנזכר.

5. הנתבעת, כאמור, מודה כי הגשת החיוב היתה בטעות. לדבריה, עקב נורות אזהרה אחרות שהגיעו לתשומת לבה, שינתה את הערכת הסיכון של התובע כלקוח, ולפיכך החליטה לצמצם את מסגרת האשראי שלו עד 5,000 ₪.

6. לצורך כך, התכוונה לחסום את השימוש בכרטיס, ולהגיש לחיוב סך של 5,000 ₪ כל חודש, כמוסכם, עד שתרד מאסת החובות אל מתחת למסגרת החדשה. אלא, שבשל טעות אנוש, התלוותה לצמצום האשראי פעולה של העמדתו לפרעון מיידי, וכולו הוגש לבנק, כאמור, וסורב.

7. הנתבעת טוענת, כי במשך כשבועיים לא טען כלפיה התובע דבר בעניין זה, אלא רק ניסה למצוא דרכים לפרוע את יתרת החוב בכרטיס, ואכן שילם לה כ-6,500 ₪ על חשבון החוב, ממקורות אחרים. אלא שאז הוגש שוב לחשבון (ושוב בטעות, שכן הטעות המקורית טרם נתגלתה) חיוב על היתרה (כ-25,000 ₪), אשר סורב שוב.

8. רק לאחר פעולה זו, לקראת סוף החודש, טען לפתע התובע כי פעולת החיוב כולה היתה שגויה וגרמה לו לנזק. באותו שלב, דרש לקבל מכתב מהנתבעת, ובניגוד לטענתו, היתה היא מוכנה לעשות כן, אלא שבמשך שבועיים ויותר ניסתה ליצור עם התובע קשר, על מנת לקבל את הנחיותיו באשר לאופן בו יישלח אליו המכתב, אולם לא ניתן היה לאתרו.

9. הנתבעת התקשתה להסביר מדוע לא שלחה, מייד עם גילוי הטעות והעלאת הדרישה למכתב, מכתב כזה בדואר או בדואר אלקטרוני, גם בלי לקבל הנחיות באשר לאופן המשלוח. הנתבעת מצביעה על כך, שעסקו של התובע היה בקשיים אף בלא פעולתה, ולראיה הפנתה לסירוב שיק בחשבונו עוד בחודש אוקטובר 2017. מכל מקום, הנתבעת מכחישה כל קשר סיבתי בין פעולות החיוב השגויות שלה לבין קריסת עסק התובע.

10. הנתבעת אף מדגישה, כי מאז דצמבר 2017 לא שילם לה התובע דבר על חשבון חובו כלפיה, וזה שב ותפח לסביבת 30,000 ₪. ניסיונות לפשר בין הצדדים כשלו.

11. ברי, כי בעיקרה, דין התביעה להידחות. התובע לא הוכיח, ולו במקצת, כי קריסת עסקו היתה פועל יוצא של פעולות החיוב הנזכרות.

12. על מנת לעשות כן, היה עליו, לכל הפחות, להצטייד בחוות-דעת חשבונאית (או אפילו, לצורך העניין, בעדותו של מי שטיפל בהנהלת החשבונות שלו), שתראה, שהעסק היה בר-הצלה כעסק חי, שהלוואה של 100,000 ₪ היתה מותירה אותו פעיל, שהיה מצליח לפרוע את ההלוואה האמורה, שאותה הלוואה סורבה עקב פעולות החיוב של הנתבעת, ושלא ניתן היה בדרך אחרת להציל את העסק.

13. יודגש, כי התובע אף לא הוכיח, כי הלוואה כזו היתה בפועל על הפרק (גם אם הראה לבית המשפט, בחטף, תכתובת מסרונים – מיום לא ידוע – בה הוחלפו דברים על אודות העמדת הלוואה כלשהי, לאו דווקא באותו סכום).

14. על התובע הנטל לבסס את הקשר הסיבתי בין פעולתה השגויה של הנתבעת לבין נזקיו, וכן היה עליו לבסס את הנזקים עצמם – אך דבר מזה לא נעשה על ידו, ולפיכך יש לדחות את עיקרה של התביעה.

15. עם זאת, אין חולק כי הנתבעת פעלה שלא כשורה, והיא עצמה מודה בכך; אין חולק, כי הנתבעת יכולה היתה לסייע בידי התובע לנסות ולצמצם את נזקי הפעולה, אם היתה מוציא מכתב הודאה-בטעות כפי שטענה שהסכימה לעשות, בלא שהיות ובלא המתנה מיותרת להוראות מהתובע; וקשה לחלוק על כך, שלמוניטין של עסק פעיל, בין אם הוא במצב סביר ובין אם לאו, נגרם בהכרח נזק כלשהו מקיומן בחשבונו של פעולות סירוב חיובים עקב העדר כיסוי.

16. נזקים מוגדרים אמנם לא הוכחו, אולם נראה כי זהו מהמקרים בהם נכון לנקוט "אומדנא דדיינא" ולפסוק לתובע פיצוי הולם על מחדליה של הנתבעת. את סכום הפיצוי, בנסיבות המתוארות, אני מעמיד על הסך של 5,000 ₪, כשסכום זה כולל גם את הוצאות ההליך, והוא ישולם ע"י הנתבעת תוך 30 יום (והודעתה על קיזוז הסכום כנגד חובו של התובע כלפיה, ייחשב כמובן כפרעון הסכום).

המבקש להשיג על פסק הדין, זכאי לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי, תוך 15 יום.

המזכירות תשלח העתק פסק-הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ו אב תשע"ח, 07 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.