1. לפני תביעה על סך 33,000 ₪.

בכתב התביעה נטען כדלקמן:

1. בשנת 2013 בנה התובע בית חדש ופנה לנתבעת לשם קבלת שירותי מים וביוב. בקשתו נדחתה משום שטרם התחיל תהליך הפיתוח באיזור מגוריו. משכך, נאלץ התובע להקים תשתית פרטית, על חשבונו.
2. לטענת התובע, התברר לו כי הנתבעת עושה שימוש בנקודות ובקווי מים שחיבר לביתו וחיברה באמצאות תשתית זו את כל שכניו. בפניה לנתבעת נטען בפניו שיש לו גם חוב כלפיה – והתובע שולל טענה זו שכן, לדבריו, הוא משלם מדי חודש בחודשו והחיוב הוא של שכניו ולא שלו.
3. מהנדס הנתבעת הודה, לדברי התובע, בטעות ומסר לידי התובע מכתב המאשר זאת.
4. התובע דורש כי הנתבעת תשיב לו את מלוא הסכום שהשקיע מכיסו (27,000 ₪) ותפצה אותו על עגמת הנפש שנגרמה לו בגין החיוב שנתבע ממנו והתשובות הלא מקצועיות שקיבל מנציגי הנתבעת.
5. בכתב ההגנה נטען שהתובע לא הוכיח זיקה לנכס, שנבנה ללא היתר. לטענת הנתבעת לא קיבל התובע אישור להתחבר לרשת המים העירונית, לא שילם היטלים כנדרש ואין הוא זכאי להתחבר לתשתית. הנתבעת שוללת את הטענה ולפיה התחברה לקו המים שהונח על ידי התובע ומציינת כי הניחה קו מים על חשבונה (אליו חיברה גם את התובע, המסרב להתקנת מונה מים). הנתבעת מציינת עוד כי כתב התביעה מופרז בדרישותיו.
6. בדיון חזרו הצדדים על טענותיהם. מטעם הנתבעת העיד המהנדס שמסר לתובע אישור (שצורף לכתב התביעה) ולפיו יש לקזז מחשבון המים של התובע סך 1,700 ₪. המהנדס הבהיר שכוונתו היתה לכך שיש לבדוק את הטענה.
7. מצאתי לדחות את התביעה.
8. ברע"א 10124/17 עבדאללה אשקר נ' פאדי סלימאן קבע בית המשפט העליון (כב' הש' הנדל; החלטה מיום 30.1.18):

"בית המשפט לתביעות קטנות נועד לפתוח את שערי המשפט בפני "האזרח הקטן" – בין היתר, באמצעות "פישוט הליכי הדיון, תוך הגמשת סדרי הדין ודיני הראיות" (רע"א 1868/16 רז נ' האפרתי, [פורסם בנבו] פסקה י (19.6.2016)). ברוח זו, נקבע כי בית המשפט לתביעות קטנות רשאי להסתמך על ראיות שאינן קבילות בערכאות אחרות (סעיף 62 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984), ולקבוע את סדר הבאת הראיות וטענות הצדדים "בדרך שנראית לו" (תקנה 13(א) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), התשל"ז-1976). ברם, הגמישות בכל הקשור לדיני הראיות וסדרי הדין אינה חודרת לתחומי הדין המהותי, ואינה מאפשרת לבית המשפט לתביעות קטנות לקבל את תביעתו של תובע שלא השכיל להרים את נטל ההוכחה המוטל עליו.

אשר לנטל ההוכחה שמטילים דיני הנזיקין על תובע, נקבע מימים ימימה כי –

"הוכחת הנזק היא תנאי הכרחי אך לא מספיק לקביעת הפיצוי. כשם שעל הנפגע להוכיח את הנזק שנגרם לו, כן מוטלת עליו החובה להוכיח את הנתונים העובדתיים, מהם ניתן להסיק את הפיצוי [...] נפגע אינו יוצא ידי חובתו בהוכחת הנזק, אלא עליו להניח אף תשתית עובדתית לקביעת שיעור הפיצוי" (ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה(2) 800, 808-809 (1981); להלן: עניין אניסימוב).

אכן, במצבים שבהם קיים קושי – מובנה או פרטני – בהוכחה מלאה ומדויקת של שיעור הנזק, ניתן יהיה להסתמך על התשתית הראייתית החלקית שהוצגה בפני בית המשפט לצורך עריכת אומדנה (שם, בעמ' 809; ע"א 3400/03 רובינשטיין נ' עין טל (1983) בע"מ, פ"ד נט(6) 490, 502-504 (2005)). אולם, במצבים שבהם טיבו ואופיו של הנזק מאפשרים להוכיח אותו באמצעות נתונים מדויקים, תובע שלא השכיל להרים את הנטל לא יזכה בפיצוי "על אף תחושת אי הנוחות" שבהותרתו בידיים ריקות (רע"א 3608/17 הנסון (ישראל) בע"מ נ' ספאלדין, [פורסם בנבו] פסקה 13 (10.9.2017); עניין אניסימוב, שם)."

1. טענות התובע הן טענות בעל פה, ולא צורפו ראיות התומכות בגרסתו – אותה היה עליו להוכיח באמצעות חוות דעת מומחה שיעיד על העבודות שבוצעו ועל כך שהנתבעת, כנטען, עושה שימוש ברכושו הפרטי של התובע. גם תמונות התומכות בטענה זו לא צורפו.
2. כל שצורף לכתב התביעה הוא מכתבו של המהנדס (שהסבר לגביו הוצג בדיון); חשבונית בקשר לעבודת מחפרון בנובמבר 2017 (ללא זיקה מוכחת לתביעה); חשבונית עבור עבודות אינסטלציה בינואר 2018 (אף זו, ללא זיקה מוכחת לתביעה); חשבונית על רכישת "חלקי אינסטליצה לקו מים", ממרץ 2017 (ללא זיקה, כאמור) ודו"ח מצב חשבון התובע אצל הנתבעת. מסמכים אלו אף לא מבססים את הנטען בדבר עלות הקמת התשתית (הסכומים בהם מסתכמים ב-5,000 ₪ ולא 27,000 ₪, כנטען, והמועדים שבהם מאוחרים למועדים שנזכרו בתביעה).
3. אין במסמכים אלו כדי להרים את הנטל הנדרש לשם הוכחת הטענה בדבר הקמת התשתית הפרטית ויתרה מכך – כי הנתבעת עושה שימוש בתשתית זו.
4. הנטל להוכיח את התביעה הוא על התובע, המוציא מחברו. לא מצאתי כי עלה בידי התובע להרים נטל זה והתביעה נדחית.
5. למען הסר ספק, אין באמור לעיל כדי לקבוע קביעה כלשהי בשאלת קיומו או העדרו של חוב מצד התובע לנתבעת, מאחר שאף בסוגיה זו (שממילא לא עמדה להכרעה) לא הוצגו לבית המשפט ראיות שיש בהן כדי לאפשר קביעת ממצאים.
6. התובע יישא בהוצאות הנתבעת בסך 500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לידיו.

המבקש לערער על פסק הדין רשאי להגיש בקשה לבית המשפט המחוזי מרכז לוד בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ח, 29 אוגוסט 2018, בהעדר הצדדים.