ניתן ביום 18 מרץ 2019

לפני: השופט רועי פוליאק, השופט אילן סופר, השופט מיכאל שפיצר

נציגת ציבור (עובדים) גב' יעל רון, נציג ציבור (מעסיקים) מר עצמון ליפשיץ

בשם מרכז החינוך העצמאי – עו''ד חיה שפיגל, עו"ד חגית חרס

בשם גב' ידידה בן נון – עו''ד ד''ר אליעד שרגא, עו''ד שרון דיין, עו''ד מיכל ארבו

בשם משרד החינוך - עו''ד תמר שריאל, פרקליטות מחוז ת"א (אזרחי)

1. לפנינו ערעורים על פסק דין חלקי ועל פסק דין משלים של בית הדין האזורי בתל אביב (סגנית הנשיאה רוית צדיק; סע"ש 24352-04-14) אשר דחה בעיקרה את תביעת גב' ידידה בן נון, אלמנתו ויורשתו של מר עובדיה בן נון ז"ל (להלן: גב' בן נון ו-המנוח, לפי העניין), נגד מרכז החינוך העצמאי (להלן: המרכז), וחייב בפסק הדין החלקי את המרכז לשלם לגב' בן נון פיצוי בגין נזק נפשי בסך 70,000 ש"ח, וכן סך נוסף בפסק הדין המשלים של 202,703 ש"ח בגין "ההפרשות הפנסיוניות להן היה זכאי התובע". כמו כן, חייב בית הדין את המרכז בפסק הדין המשלים לשאת בשכר טרחת עורך דין בסכום של 35,000 ש"ח.

2. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ועיינו בכלל חומר התיק, נחה דעתנו כי דינם של פסקי הדין של בית הדין האזורי להתאשר מטעמיהם בהתאם לתקנה 108 (ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) התשנ"ב – 1991. זאת, למעט חיוב המרכז בפסק הדין המשלים בשכר טרחת עורך דין, אשר אנו סבורים שיש לבטל.

יחד עם זאת נעמוד להלן על עיקרי הדברים הצריכים לעניין בסוגיות המשפטיות עליהן נסובים הערעורים שלפנינו.

3. מוקדו של הערעור שהגישה גב' בן נון על פסק הדין החלקי נוגע לשאלת ההתיישנות של ארבעה מרכיבי התביעה – הפסדי השתכרות של המנוח; החזר תשלומים בגין מימון פרויקט הזנה; תמורה בעבור ניהול פרויקט הזנה; החזר בגין תשלומים שהוציא המנוח מכיסו בעבור רכישת ציוד לבית הספר. חרף טיעוניו הרחבים והמעמיקים של ב"כ גב' בן נון, ד"ר אליעד שרגא, מקובלת עלינו עמדת בית הדין קמא כי על רכיבי תביעה אלה חלה התיישנות.

4. על מנת לבסס טענת מניעות מהעלאת טענת ההתיישנות, יש להצביע על נסיבות חריגות (ע"ע (ארצי) 54930-05-12 דבורה גלפר נ' שירותי בריאות כללית בע"מ, פסקאות 11-10 (12.1.2017) (להלן: עניין גלפר); ע"א 2919/07 מדינת ישראל - הוועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא-ליפל, פ''ד סד(2) 82, פסקאות 30-26, 56). בעצם העלאת טענת ההתיישנות אין כדי לגבש התנהגות חסרת תום לב (טל חבקין התיישנות 41 (התשע"ד-2014)). בענייננו, לא נמצאו נסיבות חריגות המלמדות כי עצם השימוש בטענת ההתיישנות לוקה בחוסר תום לב. לא די בהיות המרכז גוף שחלות עליו נורמות המשפט הציבורי, ואף לא בקיומה של עילה כבדת משקל, כדי לאיין את עיקרון ההתיישנות ואת התכליות המשפטיות והציבוריות המצויות בבסיסו (ע"ע (ארצי) 43694-12-11 חברת אפי אבטחה בע"מ נ' יעקוב (קובי) מרדכי, פסקאות 44, 49 (28.8.2017); ע"ע (ארצי) 1443/04 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (27.8.07)). כפי שנפסק בבית דין זה: "חובת תום הלב מוטלת על שני הצדדים להליך ובשקילת העקרונות העומדים בבסיס שאלת ההתיישנות, לחלוף הזמן ולסיבות העיכוב בפנייה לערכאות יש משקל רב." (עניין גלפר לעיל, פסקה 13).

אף לא השתכנענו בקיומו של חריג אשר מנע מהמנוח להגיש את התביעה בגין ארבעת הרכיבים במהלך תקופת ההתיישנות. בידי המנוח היו כל העובדות החיוניות הנדרשות לביסוסה של עילת תביעה קונקרטית כבר בעת פיטוריו, ועבור חלק מרכיבי התביעה אף שנים לפני כן (השוו בהקשר זה: ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז(5)166, 178-177; ע"א 9245/99‏ ויינברג נ' אריאן, פ''ד נח(4) 769 (2004)).

5. מקובלת עלינו עמדת בית הדין האזורי כי לא היה בעובדה שנוהלו הליכים משפטיים בסוגיית המשך העסקתו של המנוח במרכז כדי למנוע ממנו למצות את זכויותיו הכספיות אל מול המרכז. נבהיר כי לא מצאנו כי חלות בנסיבות העניין הוראות סעיף 15 לחוק ההתיישנות, התשי"ח – 1958, המחייב קיומם של שלושה תנאים מצטברים לתחולתו: הגשת תובענה בעבר, דחיית התובענה הראשונה באופן שלא מונע מהתובע להגיש תובענה שנייה, והגשת תובענה שנייה בגין אותה עילה (ע"ע (ארצי) 806/06 משה זעירא נ' אוניברסיטת בר אילן, פסקאות 25-24 (25.8.2009)). תנאים אלה, לא כל שכן הצברם, אינם חלים במקרה שלפנינו. ההליכים המשפטיים שניהל המנוח לא התנהלו "בשל אותה עילה" כספית בגינה הוגשה תביעת גב' בן נון, והדברים אף נאמרו במפורש בהחלטות שניתנו על ידי הערכאות השיפוטיות בתקופת ההתיישנות, בהן הובהר למנוח כי באפשרותו להגיש תביעה כספית כנגד המרכז. כמו כן, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי לפיה אין באמירות אלו של הערכאות השיפוטיות היתר להארכת תקופת ההתיישנות.

ערעורה של גב' בן נון נדחה אפוא.

6. המרכז הגיש גם ערעור על פסק הדין החלקי. לגישת המרכז, לא היה מקום לחייבו בפיצוי בגין אי תשלום קצבה למנוח לתקופה קצובה, משטענה כאמור לא נכללה בכתב התביעה. בין אם היינו מקבלים את טענת גב' בן נון לפיה המועד לערער על החיוב העקרוני בתשלום הקצבה נגזר מפסק הדין החלקי, ובין אם נקבל את טענת המרכז לפיה יש לראות לעניין הקצבה את פסק הדין החלקי כ"החלטה אחרת", מצאנו כי סעיף 76 (ב) לכתב התביעה כולל סעד שנוסח בצורה רחבה באופן שלא ניתן לראות בו כ-"סוגר את הדלת" בפני רכיב התביעה שנפסק, ומכל מקום איננו מוצאים מקום להתערב בפסיקת הסעד.

מעבר לאמור לעיל, סברנו כי סך כל החיובים בפסק הדין החלקי ובפסק הדין המשלים, עולה בקנה אחד עם פיצוי סביר והוגן בגין מסכת האירועים שחווה המנוח ושנבחנה בבית הדין האזורי.

7. המרכז הגיש ערעור שכנגד על פסק הדין החלקי בגין אי פסיקת הוצאות חרף דחיית עיקר התביעה אשר סכומה היה גבוה מ-5 מיליון ש"ח, וכן ערעור על חיובו בהוצאות בסך 35,000 ש"ח בפסק הדין המשלים. בנסיבות העניין, לרבות התנהלות המרכז אשר נמנע מלהחזיר את המנוח לעבודה חרף קביעה שיפוטית חלוטה מצד אחד, וסכום התביעה ועמידתה של גב' בן נון על מלוא עילות התביעה בדיון המוקדם בבית הדין האזורי מהצד האחר, מצאנו כי אין הצדקה להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי עת נמנע מלפסוק הוצאות בפסק הדין החלקי. אולם, אנו מקבלים את ערעור המרכז על פסיקת הוצאות משפט בפסק הדין המשלים, בנסיבות בהן בבסיס ההליך הנוסף, לאחר פסק דין החלקי, ניתנה אפשרות לגב' בן נון להמציא חוות דעת נוספת על מנת לקבוע את היקף הפיצוי אשר הוכרע, בהיבט העקרוני, בפסק הדין המשלים. לא מצאנו מקום, לפיכך, לסטות מקביעת בית הדין האזורי בפסק הדין החלקי שלא לחייב מי מהצדדים בהוצאות ההליך המשפטי.

8. סוף דבר – הערעורים נדחים בעיקרם ללא צו להוצאות בכפוף לאמור בסעיף 7 לעיל. ככל ששולמו תשלומים בגין הוצאות משפט, יושבו התשלומים בתוך 60 יום מהיום.

ניתן היום, י"א אדר ב' תשע"ט (18 מרץ 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.