1. התובעת, בעלים של מבנה מסחרי המצוי ברח' קרן היסוד 62, קריית ביאליק, הגישה כנגד הנתבעת תביעה לפינוי מושכר לפי פרק ט"ז4 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984.

2. כפי שעולה מכתב התביעה, הרי שביום 28.10.2003 השכירה התובעת לנתבעת, על פי הסכם שכירות בכתב, יחידה בשטח של 25 מ"ר, המצויה בקומה הראשונה של המבנה, למטרה של הצבה, הקמה והפעלה של ציוד ומכשירי קשר אלחוטיים שונים והקמת מתקן קשר אלחוטי הכולל אנטנות ואביזרים. בהתאם להסכם, רשאית הנתבעת להציב על גג המושכר מתקן קשר אלחוטי - מבנה יביל, תורן, אנטנות, אביזריהם ועוגנים.

על פי הסכם השכירות מיום 28.10.2003, תקופת השכירות הינה 5 שנים, עם אפשרות הארכה של 5 שנים נוספות. בהמשך, הוארך תוקפו של הסכם השכירות החל מיום 1.8.2014 ועד ליום 31.7.2019, עם אופציה להאריך את תקופת השכירות ל-5 שנים נוספות, עד ליום 31.7.2024.

התובעת טענה, כי המכשירים שהותקנו בנכס המושכר גורמים לחימום יתר של המבנה ומפיצים חום לקירות הצמודים הגובלים בשטחים אחרים השייכים לתובעת. מצב זה, כך נטען, גורם לסיכוני שריפה והתלקחות של המבנה ולסיכון מבנים נוספים סמוכים, כמו גם סכנה לאנשים רבים. נטען, כי מדי פעם נתבקשו נציגי התובעת להגיע למקום על מנת לאפשר לטכנאי מטעם הנתבעת לערוך תיקונים עקב התחממות המכשור. עוד נטען, כי התקנת הציוד על הגג בוצעה באופן לא תקין, אשר גרם לחדירת מים למבנה, אולם הנתבעת לא פעלה לתיקון הנזקים, חרף פניות התובעת אליה. במצב דברים זה, כך נטען, נמנע מהתובעת מלהשכיר את המשרדים הצמודים למושכר. התובעת שלחה לנתבעת הודעה על ביטול ההסכם ודרישת פינוי.

התובעת טענה, כי הנתבעת הפרה באופן יסודי את ההסכם בין הצדדים, מאחר ולא עשתה שימוש זהיר במושכר, ונהגה במושכר באופן העלול לגרום לנזקי רכוש ולנזקי גוף. לטענתה, היא בטלה את ההסכם כדין והיא עתרה להורות לנתבעת לפנות את הנכס.

3. הנתבעת הגישה בקשה, במסגרתה העלתה טענה בדבר העדר סמכות שיפוט מקומית. לטענתה, סעיף 24 להסכם השכירות קובע סמכות שיפוט ייחודית לבתי המשפט המוסמכים בתל אביב - יפו בלבד. נטען, כי התובעת התעלמה לחלוטין מהסכם השיפוט ובחרה להתייחס במישור זה למקום המושכר, מקום חתימת הסכם השכירות ומקום מושבה של הנתבעת. הנתבעת עתרה, אפוא, להורות על העברת הדיון בתובענה לבית משפט השלום בתל - אביב.

4. התובעת הגיבה לבקשה וטענה, כי הסכם השכירות בין הצדדים נחתם לפני כ - 15 שנים, סעיף השיפוט מופיע בעמ' 6 להסכם, ללא כותרת ובחלוף הזמן, התובעת לא שמה לב לסעיף הנ"ל בעת הגשת התביעה ולא התחשבה בו. נטען, כי הנתבעת הינה אחת מספקיות שירותי התקשורת והסלולר המובילות בארץ, היא בעלת מאות אלפי מנויים, אלפי משווקים והיא מתקשרת בהסכמי שכירות עם אלפי בעלי מקרקעין לצורך מתקניה, באמצעות הסכם שכירות הנוהג אצלה. נטען, אפוא, כי מדובר בחוזה אחיד וכי על פי סעיף 4 לחוק החוזים האחידים, תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט - חזקה שהוא מקפח. לטענה, סעיף השיפוט מהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד, שיש לבטלו (התובעת הפנתה לפסיקה המעגנת לשיטתה את טענותיה).

5. הנתבעת השיבה לתגובה וכפרה בטענותיה של התובעת. היא הדגישה, כי התגובה לא נתמכה בתצהיר וכי הלא הוכח שמדובר בחוזה אחיד. בנוסף, טענה הנתבעת, כי הפסיקה שצורפה לתגובה אינה רלבנטית, מאחר והיא עוסקת בהסכם למתן שירותי רדיו ולטלפון, שאין בינם לבין הסכם שכירות מקרקעין דבר. עוד נטען, כי יש לכבד את תניית השיפוט וכי היא התניה אינה שרירותית או בלתי סבירה.

6. בהחלטתי מהיום, התרתי לתובעת לצרף תצהיר, לצורך תמיכת העובדות בתגובתה.

7. לאחר שעיינתי בכתב התביעה, כמו גם בטיעוני הצדדים בעניין הסמכות המקומית, והגם שהתובעת לא התייחסה לתניית השיפוט בכתב התביעה, אף שלטעמי, היה עליה לעשות כן, הגעתי לידי מסקנה כי דין בקשה להידחות. התעלמותה של התובעת מתניית השיפוט בכתב התביעה, תילקח בחשבון בגדר השיקולים בפסיקת הוצאות בגין הליך ביניים זה.

8. סעיף 24 להסכם בין הצדדים קובע, כי "מקום השיפוט היחידי, היחודי והבלעדי לצורך הסכם שכירות זה לגבי היחסים המשפטיים בין הצדדים, על כל הנובע מהם, יהיה בבתי המשפט המוסמכים בעיר תל-אביב יפו בלבד".

סעיף 5 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד - 1984 קובע, כי הצדדים רשאים לקבוע בהסכם את זהות בית המשפט שיהיה מוסמך לדון בתובענה ובדרך זו להקנות את הסמכות לאותו בית משפט. התקנה מוסיפה וקובעת, כי אם לא הוסכם בין בעלי הדין שמקום השיפוט המוסכם יהיה מקום שיפוט יחודי, ניתן להגיש את התובענה לבית המשפט שבאותו מקום או לבית משפט אחר לפי תקנות 3 או 4.

על פי לשונה, תניית השיפוט בהסכם הינה תניית שיפוט ייחודית ולכן, לכאורה, הסמכות המקומית לדון בתובענה בין הצדדים בקשר להסכם, נתונה לבית משפט השלום בתל אביב. אלא, שהתובעת טענה, כי מדובר בחוזה אחיד ובתניה מקפחת.

9. סעיף 2 לחוק החוזים האחידים מגדיר "חוזה אחיד" כ"נוסח של חוזה שתנאיו, כולם או מקצתם, נקבעו מראש בידי צד אחד כדי שישמשו תנאים לחוזים רבים בינו לבין אנשים בלתי מסויימים במספרם או בזהותם".

ההגדרה הנ"ל מתאימה להסכם השכירות שנחתם על ידי הצדדים בענייננו. לפי סעיף 6 לכתב התביעה, הסכם השכירות נוסח על ידי הנתבעת. בהתאם לתצהירה של גב' מרים סוטניק, נציגי הנתבעת הבהירו בפניה כי מדובר בחוזה סטנדרטי של הנתבעת, בו היא משתמשת בעת שהיא שוכרת מקרקעין וכי לא ניתן היה לערוך בו שינויים. אף בהתעלם מתצהירה של גב' סוטניק, ניכר בבירור, כי מדובר בהסכם המעוצב כמסמך שבלוני, שיש למלא בו רק את הפרטים המיוחדים לעסקה הספציפית, כגון שם המשכיר, תיאור המושכר, מטרת השכירות ודמי השכירות. די באלה כדי להעיד שמדובר בחוזה אחיד (ראה ו. לוסטהויז וט. שפניץ, חוזים אחידים, תשנ"ד - 1994, עמ' 197). אעיר, כי הנתבעת לא כפרה במפורש בטענה לפיה מדובר בחוזה אחיד, אלא אך הסתפקה באמירה, בחצי פה, לפיה לא הובאה על ידי התובעת ראיה לכך שמדובר בחוזה אחיד. אני מקבל את טענת התובעת בעניין זה וקובע, כי אכן מדובר בחוזה אחיד.

10. סעיף 3 לחוק החוזים האחידים קובע, כי "בית משפט ובית הדין יבטלו או ישנו, בהתאם להוראות חוק זה, תנאי בחוזה אחיד שיש בו - בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות - משום קיפוח לקוחות או משום יתרון בלתי הוגן של הספק העלול להביא לידי קיפוח לקוחות (להלן - תנאי מקפח)".

סעיף 4(9) לחוק קובע חזקה לפיה "תנאי המתנה על הוראת דין בדבר מקום שיפוט או המקנה לספק זכות בלעדית לבחירת מקום השיפוט או הבוררות שבהם יתברר סכסוך". נוסח הסעיף הוא תולדה של תיקון לחוק מיום 1.6.2004, והוא מאוחר לפסק הדין ברע"א 188/02 מפעל הפיס נגד אלי כהן ואח', פ"ד נז(4) 473), כמו גם פסק הדין בע"א 10740/02 רחמים נגד ליגד השקעות ובניין בע"מ, פ"ד נח(1) 587, אשר קבעו כי תניית שיפוט בחוזה אחיד אינה מהווה תניה מקפחת.

11. על פי כללי הסמכות הרגילים בתקנות 3 ו - 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, נתונה הסמכות לדון בתובענה לבית משפט השלום בחיפה, מכוח החלופות בסעיפים 3(א)(3) - 3(א)(5) לתקנות - המקום שנועד, או שהיה מכוון, לקיום ההתחייבות הוא הנכס המושכר בקרית ביאליק, שם גם מקום מסירת הנכס המושכר, הנכס אף מהווה את מקום המעשה או המחדל שבשלו הוגשה התביעה. בנוסף, אין חולק כי לנתבעת סניפים בכל הארץ, לרבות בחיפה והקריות ולכן, בית משפט השלום בחיפה קונה סמכותו גם מכח תקנה 3(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.

נמצא, אפוא, כי התניה בסעיף 24 להסכם מתנה על הוראות הדין בדבר מקום השיפוט, לטובת הנתבעת ולמרות שמירב הזיקות מקנות לבית משפט השלום בחיפה את הסמכות המקומית לדון בתובענה, נקבע בהסכם בין הצדדים, כי תביעות ביניהם תידונה דווקא בתל אביב.

לפיכך, קמה חזקת הקיפוח מכח סעיף 9(4) לחוק החוזים האחידים. כפועל יוצא מכך, הנטל להראות כי הסעיף אינו מקפח, בין היתר על ידי חשיפת השיקולים שהנחו אותה בקביעת התנאים בחוזה, עובר לכתפי הנתבעת. עליה לשכנע, על רקע הוראתו החולשת של סעיף 3 לחוק החוזים האחידים, לפיו תנאי מקפח יבחן "בשים לב למכלול תנאי החוזה ולנסיבות אחרות", כי התנאי סביר והוגן, חרף חזקת הקיפוח (ראה ו. לוסטהויז וט. שפניץ, לעיל, בעמ' 81 - 82).

12. הנתבעת לא חשפה במסגרת טיעוניה את השיקולים שהנחו אותה בקביעת תניית השיפוט, המוחזקת כמקפחת, היא לא הצביעה על הוראות ההסכם שיש בהן כדי להסביר זאת, היא לא העלתה טענות הקשורות לנסיבות חיצוניות ולא הבהירה מדוע נקבע בהסכם כי תביעות בין הצדדים תידונה בבית משפט השלום בתל אביב דווקא. למעט ציטוט כללי מפסקי דין, לא העלתה הנתבעת נימוק כלשהו, שלא לומר נימוק רלבנטי משכנע, שיסביר את שיקוליה בעניין ולא הצביעה על זיקה כלשהי של התביעה לבית משפט השלום בתל אביב. מנגד, כפי שפורט לעיל, המושכר נשוא התביעה מצוי בקרית ביאליק (בתחום סמכות בית משפט השלום במחוז חיפה) ועילת התביעה נוגעת לליקויים שיצרה הנתבעת בנכס. הנתבעת לא עמדה, אפוא, בנטל להראות כי תניית השיפוט אינה מקפחת, ולו ברף הנמוך.

13. לאור האמור לעיל, אני מקבל את טענות התובעת, לפיה תניית השיפוט בהסכם בין הצדדים הינה תניה מקפחת ולכן, היא בטלה. כפועל יוצא מכך, אני דוחה את הבקשה להעברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום בתל אביב.

14. נוכח העובדה שהתובעת לא התייחסה לתניית השיפוט בכתב התביעה, אינני פוסק לטובתה הוצאות בגין הליך זה.

המזכירות תמציא העתקים מההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ב אייר תשע"ח, 07 מאי 2018, בהעדר הצדדים.