לפני: כב' השופט יוסף יוספי

פסק דין

1. בפנינו תובענה, במסגרתה ביקשה התובעת להכיר באירוע מיום 21.1.16 כתאונת עבודה על פי משמעותה בחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב), תשנ"ה – 1995 (להלן: "חוק הביטוח הלאומי").

2. לטענת התובעת, ביום 21.1.16 במהלך עבודתה כגננת, הרימה לידיה בסביבות השעה 8:30 בבוקר ילדה כבדת משקל שהתקשתה להיפרד מאביה, ואז הרגישה כאב חד וחזק בגבה עד לצוואר, איבדה שיווי משקל ונפלה אל הכיסא הסמוך.

3. מנגד, טען הנתבע כי לא הוכח קיומו של אירוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודתה של התובעת, וכן שהמסמכים הרפואיים לא תומכים בגירסתה. כמו כן, התובעת הציגה מספר תרחישים לעניין קרות האירוע, והדיווח למעסיק נעשה באיחור.

הדין החל

4. תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק הביטוח הלאומי לגבי עובד, כ"תאונה שאירעה תוך כדי עבודתו ועקב עבודתו אצל מעבידו או מטעמו ...".

המבחן היסודי להיותו של אירוע "תאונה" הוא ה"הפתאומיות".

הפתאומיות משמעה אירוע שניתן לאתר במישור הזמן – הווה אומר מתי אירע, ובמישור השטח – הווה אומר לקבוע בדיוק את המקום שבו אירע.

ראו:

דב"ע לא/5-0 ושדי- המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב 200.

דב"ע נו/103-0 עטר- המוסד לביטוח לאומי (מיום 12.12.96).

נטל הראיה מוטל על התובע להביא "ראשית ראיה" שאכן אירע אירוע תאונתי בעבודה, שקושר את הפגיעה לעבודה.

ביסודם של הדברים עומדת שאלת אמינות גירסתו של התובע.

ראו:

דב"ע נא/ 205-0 המוסד לביטוח לאומי- שחאדה, פד"ע כ"ד 222.

דב"ע נא/218-0 המוסד לביטוח לאומי- דרור, פד"ע כד 545.

מן הכלל אל הפרט

5. לאחר עיון בכתבי הטענות, בתצהירי התובעת, בסיכומי הצדדים, כמו גם בעדויות שנשמעו, הגעתי למסקנה כי דין התובענה להתקבל, ואפרט.

6. מהתמונה שנפרשה עולה, כי התובעת עמדה בנטל אשר רבץ לפיתחה להוכיח את האירוע התאונתי לו טענה, וזאת כמפורט להלן.

7. אמנם, התובעת לא הציגה אסמכתא על פנייה לעזרה רפואית ביום קרות האירוע ובסמוך אליו. דהיינו, אין אנמנזה שיש בה כדי לתמוך בגירסתה. מנגד, במסגרת הודעתה לחוקר הנתבע מיום 21.3.17 פירטה מדוע לא פנתה מיד לעזרה רפואית וגם מדוע לא פנתה למעסיק.

התובעת ענתה על שנשאלה בחקירתה, תוך שהיא מתארת את נסיבות התאונה והשתלשלות העניינים לאחריה, ומסבירה כי חשבה שהכאב יחלוף. עוד ציינה, כי התקשרה ולא שלחה הודעה לבעלה, מאחר ויש לו טלפון כשר. גם בחקירתה הנגדית חזרה על גירסתה לחוקר וענתה על שנשאלה, תוך שהיא מסבירה מדוע לא ציינה בפני הרופאים שבדקו אותה בסמוך לקרות האירוע כי עסקינן בתאונת עבודה, וזאת בזו הלשון:

"ש:נ- 3 , ביקור ב 24.1 רשום כאבי גב תחתון מוכרים לה מעברה, וגם שם לא כתוב דבר לגבי אירוע.

ת: שוב ציינתי ואמרתי שלא חשבתי שלא אחזור לעבודה לכן לא עשיתי מזה סיפור ורק אחרי שבועיים שראיתי שמצבי מתדרדר פניתי לרופא ואמרתי שיש החמרה והלכתי לרופא שיש לי כאבים חזקים כי הרמתי ילדה ולא חשבתי לרגע שאני אכניס את העניין של תאונת עבודה כי חשבתי שאני אחזור לעבודה,

ש: את מודה שבפעם הראשונה שסיפרת לרופאה על האירוע זה היה לאחר שבועיים.

ת: כן. כזכור לי. זה היה לפני הרבה שנים. באותו רגע לא התמקדתי בכלל בתאונת עבודה כי חשבתי שאחזור לעבודה של הגן. אני אוהבת את העבודה לא חשבתי על ניתוח".

עוד ציינה התובעת, כי סיפרה בזמן אמת לסייעת על שקרה באותו בוקר עת נכנסה הסייעת לגן וראתה אותה יושבת.

8. בנסיבות העניין, מצאתי כי התובעת מסרה גירסה אחת לעניין קרות האירוע ולגבי מנגנון הנפילה, ולא מספר גרסאות כפי שטען הנתבע. התובעת העידה כי הרימה ילדה כבדת משקל, איבדה שיווי משקל ונפלה, תוך כדי שהיא מרגישה חוסר שיווי משקל וסחרחורת.

9. בנוסף, בעלה של התובעת בעדותו בבית הדין אישר כי התובעת התקשרה אליו בבוקרו של האירוע וסיפרה לו על האירוע התאונתי, וכן שעדכנה את הסייעת בקרות האירוע. גם מדבריו, אותם אנו מקבלים כמהימנים, עלה שהתובעת לא רצתה לחזור לעבודה והתמקדה בטיפול בכאבה.

גם בעדותה של הסייעת גב' מאיר יש כדי לבסס את גירסת התובעת. מעדותה של עדה זו, אשר ענתה באופן ברור, אמין ונחרץ, עולה כי כאשר נכנסה לגן ראתה את התובעת יושבת כאובה על כיסא. כששאלה אותה מה קרה, סיפרה היא על הרמת הילדה והנפילה שלה על הכיסא. עדה זו אף אישרה כי דובר כנראה על ילדה בשם סתיו (כפי שציינה התובעת בפני חוקר הנתבע).

10. כפי שציינתי בהחלטתי מיום 7.2.19, עדותה של התובעת ועדות בעלה, וכן עדותה של הסייעת, היו אותנטיות ומהימנות. בכך יש בהן כדי להתגבר על היעדר אנמנזה ועל סתירות שאינן מהותיות לאור חלוף הזמן, ובעיקר הדבר מתייחס לשמה של הילדה, בשים לב לתקופת העבודה הקצרה של התובעת באותו הגן. בשולי הדברים נציין, כי לתובעת עבר רפואי בכל הקשור לגבה, אך אין בכך כדי להעלות או להוריד להכרעתנו, שכן סוגיית קביעת אחוזי הנכות נתונה לוועדה הרפואית.

אחרית דבר

11. דין התובענה להתקבל.

12. בנסיבות העניין, הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט בסך 1,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 2,800 ₪ תוך 30 ימים מיום המצאת פסק הדין.

13. זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

14. פסק הדין ישוגר לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, ג' אלול תשע"ט, (03 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.