1. לפניי תביעה בסך 7,000 ₪.

טענות התובעת

1. התובעת טוענת כי בתאריך 26.12.2017 הזמינה אצל הנתבעת שמלה עבור חתונת אחותה שעמדה להתקיים בתאריך 12.03.2018. מדובר היה על שמלה קיימת שהתובעת ביקשה לתפור לה חלק עליון חדש. התובעת שילמה את מלוא התמורה – 1,700 ₪ - מראש. במהלך התקופה שעד החתונה מצוינות שלוש מדידות שבוצעו, כאשר התובעת מציינת שבכל אחת מהמדידות לא עמדה הנתבעת בתאריך.
2. 5 ימים לפני החתונה (7.3.2018) הגיעה התובעת למדידה נוספת – בדיון הציגה תמונות שצולמו באותה מדידה. השמלה באותה עת לא היתה מוכנה עדיין והם קבעו למדידה סופית ב-09.03.2018, אך התובעת לא התייצבה ובמקומה הגיעה אמה, שאף היא הזמינה שמלה אצל הנתבעת. אמה מסרה לנתבעת שהתובעת תגיע בתאריך 11.03.2018 – יום לפני החתונה וביקשה שהתופרת תהיה במקום, אך הנתבעת התעקשה למסור את השמלה לאם התובעת. באותו ערב מדדה התובעת את השמלה ונוכחה לראות כי הגימורים אינם ברמה הנדרשת והרוכסן לא ניתן לסגירה. למחרת, מוצאי שבת, הגיעה התובעת אל הנתבעת והנתבעת לא ניסתה לעזור לה אלא ניסתה לשכנעה שהכל תקין. הנתבעת הפגינה אדישות כלפיה למרות שהיתה נסערת ובלחץ מהחתונה.
3. לטענתה דרשה הנתבעת את השמלה בחזרה ואמרה לה שאם היא לוקחת את השמלה לא תחזיר לה הנתבעת את הכסף ודרשה ממנה לצאת מהעסק שלה. התובעת לרכוש שמלה אחרת במקומה.
4. על כן היא דורשת את החזר סכום השמלה. היא אינה מפרטת בכתב התביעה מה עומד מאחורי ההפרש בין מה ששילמה לשמלה ובין הסכום הנתבע.

טענות הנתבעת

1. הנתבעת טוענת כי על פי ההזמנה רכשה אצלה אם התובעת שמלה חדשה שנתפרה במיוחד עבורה ואילו התובעת שכרה ממנה את השמלה כאשר על הנתבעת לשנות את חלקה העליון. הנתבעת טוענת שגם הסבירה לתובעת שלא תבצע שום שינויים בשמלה עד שבועיים לפני האירוע על מנת לאפשר לעצמה להשכיר את השמלה בתקופת הביניים. היא טוענת שמי ששינה את תאריך המדידה היתה התובעת, שנאלצה להישאר בבסיס - ולא היא.
2. במדידה האחרונה שבוצעה (7.3.2018) הסכימה התובעת שהשמלה כמעט מוכנה למעט שינוי קטן ושינוי קטן זה נעשה. התובעת היתה אמורה לאסוף את השמלה בתאריך 09.03.2018, אך היות ולא הספיקה להגיע לסטודיו, ומתוך התחשבות בלחץ שבו היא נמצאת, הציעה הנתבעת לתובעת שאמה תיקח את השמלה עבורה, תוך שהיא מוסיפה שבמידה ויהיה צורך בשינוי - או שתהיה בעיה - תוכל התובעת לבקש מהנתבעת לסייע ואכן כך נעשה.
3. במוצאי שבת הגיעו התובעת, אחותה ואמה לסטודיו של הנתבעת ולאחר שהתובעת מדדה את השמלה, ביצעה הנתבעת את השינויים על פי בקשתה, אולם לא יכלה לבצע את השינוי המבוקש ברוכסן היות ומדובר בשינוי שאינו לוקח בחשבון את מבנה גופה של התובעת. השינוי היחיד שניתן היה לבצע היה ביטול הרוכסן ושינוי זה לא היה מקובל על התובעת.
4. הנתבעת הסבירה לתובעת שעל פי חוק הגנת הצרכן, שעה שמדובר בבגד שהותאם במיוחד למידותיה, אין הנתבעת חייבת להחזיר לה את כספה, אך התובעת לא הסכימה להקשיב, הייתה נסערת מאד ודיברה בחוסר כבוד ובשפה לא יפה. הנתבעת הציעה לתובעת לחזור למחרת, אחרי שתירגע, והבטיחה שהתופרת שלה תהיה בסטודיו וביחד יימצא פתרון הולם, אך התובעת המשיכה לצעוק ולאיים, עד כדי כך שאחותה של התובעת נאלצה לנקוט בכוח פיזי לשם הוצאתה מהסטודיו.
5. שבועיים לאחר החתונה פנתה דודתה של התובעת לנתבעת (דודה זו הפנתה את התובעת לנתבעת מלכתחילה) וביקשה שהנתבעת תחזיר לתובעת את מלוא כספה. הנתבעת הסבירה גם לדודה את מה שהסבירה לתובעת עצמה, אולם אמרה לה שהיא מוכנה, מתוך רצון טוב, לסיים את הנושא בכך שתוותר על יתרת התשלום שחייבת לה אמה של התובעת בסך 500 ₪.

דיון והכרעה

1. הדיון שהתקיים באולם היה סוער מאד. תרמה לכך לא במעט אמה של התובעת, שנכנסה תוך כדי עדותה של התובעת ופרצה בצעקות תוך שהיא משסעת אף את עדותה של הבת. בית המשפט היסה שוב ושוב את אם התובעת אך ללא הועיל. בתמונה שהוצגה, ובה נראית השמלה 5 ימים לפני מועד החתונה, נראתה שמלה יפה מאד, כאשר קיים בה סרח עודף קטן מתחת לבית השחי - אשר הנתבעת טענה שסרח עודף זה הוסר.
2. באשר לטענה כי ניתן היה לעצב את הרוכסן בדרך בה רצתה התובעת כי יעוצב, וזאת בניגוד לטענת הנתבעת כי מדובר בדבר שהוא בלתי אפשרי לאור מבנה גופה של התובעת, התובעת לא המציאה חוות דעת התומכת בטענתה ועל כן אני מקבלת את גרסת הנתבעת בעניין זה.
3. ניתן היה ללמוד מההתנהגות באולם במידה רבה מה היתה הדינמיקה בפגישה שהתקיימה בין הצדדים במוצאי אותה שבת. האמנתי לנתבעת כי שמרה על קור רוחה ונימוסיה נוכח צעקות התובעת ואמה ואף האמנתי לה כי הציעה לפתור את הבעיה למחרת באמצעות התופרת, וכי התובעת היא זו שסירבה - וזאת בניגוד לטענת התובעת שטענה כי הנתבעת אמרה לה שלא ניתן לתקן את השמלה. כמו כן, צפיתי בהודעות וואטסאפ ששלחה התובעת לנתבעת ומהן עולה כי התובעת היא זו שלא יכלה לקיים את הפגישה והאמנתי לנתבעת, שעשתה רושם מהימן, כי משלוח השמלה באמצעות האמא, כבר ביום שישי – 3 ימים לפני החתונה - נעשה מתוך רצון טוב מצדה ובתיאום, לפחות עם האמא, אם לא עם התובעת, ולא מתוך "התעקשות" של הנתבעת.
4. אני קובעת איפוא כי הנתבעת קיימה את חלקה בעסקה.
5. למעלה מהצורך יצויין כי צודקת הנתבעת שבעסקה מהסוג שעשתה התובעת עמה לא חל סעיף 4ג(ב) לחוק הגנת הצרכן (וזאת על פי החריג הנזכר בסעיף 4ג(ד)(3) לאותו חוק – "טובין שיוצרו במיוחד לפי הזמנה של הצרכן") והיות וקבעתי כי לא נפל פגם בעסקה אין על הנתבעת להחזיר לתובעת את כספה.
6. על כן אני דוחה את התביעה תוך חיוב התובעת בהוצאות הנתבעת בסך 700 ₪ שישולמו לנתבעת תוך 30 יום מהיום.

זכות להגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע תוך 15 יום מהיום.

ניתן היום, ד' טבת תשע"ט, 12 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.