רקע

1. התובע, תושב חריש, תובע מהנתבעת פיצוי בסך 33,500 ₪ בעקבות שני מקרים בהם הטילה הנתבעת עיקול על חשבונות הבנק שלו עקב חובות ארנונה, ביוב ומים להם טענה; עיקול אחד הוטל ביום 21.12.17 על חשבונות הבנק של התובע בבנק הדואר ובבנק אוצר החייל. העיקול השני הוטל ביום 26.2.18 על חשבון הבנק שלו בבנק הדואר.
2. התובע טען בכתב התביעה, כי שילם במועד את כל התשלומים אותם נדרש לשלם לנתבעת. לטענתו, טרם העיקול הראשון לא קיבל מהנתבעת כל התראה על קיום חוב ו/או התראה טרם עיקול. עם גילוי העיקול הראשון פנה אל משרדי הנתבעת, שם הוסבר לו כי העיקול הוטל בגין חוב לחדשים מאי-יוני 2016 והוצגה בפניו דרישת תשלום חוב מיום 26.10.17 לתשלום יתרת חוב בסך של 1,157.90 ₪ לתקופה שעד 23.10.17, דרישה שלטענתו מעולם לא קיבל. לאחר שהציג בפני נציגת הנתבעת קבלה על תשלום לגבי תקופה זו, העיקול הוסר, הוחזר ושוב הוסר.

בתחילת חודש מרס 2018 שבה הנתבעת והטילה עיקול על חשבונו בגין חובות שטרם שולמו עד לחודש ינואר 2018. הפעם נשלחה אל התובע דרישה לתשלום חוב שלא שולם נכון ליום 4.1.18 בסך 2,283.90 ₪. לטענת התובע, הוא קיבל דרישה זו רק במהלך חודש מרס 2018, לאחר שהעיקול השני כבר הוטל.

1. התובע טען, כי העיקול הביא לפגיעה בשמו הטוב בבנק וכי חש מושפל ומבוזה בעת שפקידת הבנק הודיעה לו כי חשבונו מעוקל. לטענתו, כתוצאה מכך חש ברע ואף פנה ביום 21.2.18 למיון בשל כאבי בטן, על פי אישור רפואי שצירף לתביעתו. בנוסף הביע התובע את חששו, כי לפגיעה זו תהינה גם השלכות עתידיות.
2. בדיון בפניי חזר התובע על טענותיו. כמו כן הגיש את כל תלושי הארנונה, הביוב והמים שקיבל מהנתבעת, החל מחודש מאי 2015 ועד חודש יוני 2018, 20 תלושים במספר.
3. כתב הגנה מטעם הנתבעת לא הוגש עד למועד הדיון שנקבע בתובענה. במעמד הדיון, אליו התייצב מנהל מחלקת הגבייה אצל הנתבעת, הוגש כתב ההגנה, ובו הסבירה הנתבעת, כי העיקול הראשון הוטל בגין חוב לתקופה מחודש מאי ועד חודש אוקטובר 2016, ואילו העיקול השני הוטל בגין חוב לתקופה מחודש מאי ועד חודש יוני 2017.
4. נציג הנתבעת טען בדיון, כי נשלחה לתובע התראה טרם העיקול, והציג אישור מעקב משלוחים מדואר ישראל לפיו פריט דואר נמסר ליעדו ביום 30.11.17. לא נמסר פריט הדואר עצמו ממנו ניתן ללמוד לאיזה מכתב מתייחס אישור המעקב. אישור מסירה כדין לא הוצג.
5. נציג הנתבעת טען, כי את חשבונות הארנונה, הביוב והמים ששלחה אליו הנתבעת שילם התובע בבנק הדואר; לדבריו, במועדים הרלוונטים לתובענה, תשלומים מבנק הדואר לא היו מתעדכנים מיידית באופן מקוון אצל הנתבעת, אלא בנק הדואר נהג לשלוח לנתבעת אחת לשבוע-שבועיים ולעתים אף שלושה שבועות, ובתקופת החגים - אף למעלה מכך, קבצים ובהם מידע אודות התשלומים ששולמו בבנק והמתייחסים לנתבעת, ועם קבלתם הוטמע המידע שבקבצים במערכות הנתבעת. טען, איפוא, נציג הנתבעת, כי ייתכן שהתובע שילם, אולם במערכות הנתבעת התשלום טרם התעדכן, הופיע חוב והוטל עיקול.

את האחריות לעיכוב בעדכון ביצוע התשלומים במערכות הנתבעת הטיל נציגה על בנק הדואר, והסביר עוד, כי מאז השתנו הדברים וכי כיום, תשלומים המבוצעים בבנק הדואר מופיעים מיד ובאופן מקוון במערכות הנתבעת.

לפיכך, טען נציג הנתבעת, מבחינתה היה קיים חוב בתשלומים אצל התובע, הנתבעת פעלה במסגרת סמכותה לגביית החוב, העיקולים הוטלו בסמכות וכדין, ומכאן שאין להשית עליה אחריות לנזק כלשהו, ככל שנגרם כזה לתובע כתוצאה מהטלת העיקולים.

דיון והכרעה

1. הכרעה במקרה דנא דורשת מענה על שלוש שאלות: ראשית, האם היה קיים לתובע חוב אמיתי בתשלומי הארנונה, הביוב והמים לנתבעת; שנית, האם הליכי הגבייה ננקטו כדין; ושלישית, ככל שאלו לא ננקטו כדין ו/או ברשלנות, האם נגרמו כתוצאה מכך נזקים לתובע, ומה שיעורם והפיצוי הראוי בגינם.
2. עיון ב - 20 תלושי הארנונה, הביוב והמים שהגיש התובע, מאז חודש מאי 2015 ועד חודש יוני 2018, מעלה כי כולם כאחד שולמו בבנק הדואר; שלושה תשלומים שולמו לפני המועד האחרון לתשלום. השאר שולמו באיחור קל, שנע בין מספר ימים ועד כשלושה שבועות לאחר המועד האחרון לתשלום. בכל התלושים נדרש תשלום עבור חיוב תקופתי בלבד ובאף אחד מהם אין ציון של חוב קודם לנתבעת או קיומה של יתרת חוב כלשהי שטרם שולמה.
3. בנסיבות אלו, ובשים לב לאורכה המשמעותי של התקופה הרלוונטית, רשאי היה התובע לצאת מנקודת הנחה כי תשלומיו מתקבלים ומתעדכנים במערכת הנתבעת באופן רציף, כי אין מוטלים עליו חובות כלשהם וכי גם האיחורים הקלים בתשלום אינם יוצרים יתרות חוב ובוודאי שאינם מביאים לפתיחת הליכי גבייה כנגדו.
4. היסטוריית התשלומים של התובע מלמדת, אם כן, כי פרע את התשלומים באורח עקבי ורצוף, וכי למעשה לא היו לו חובות כלשהם כלפי הנתבעת.
5. די בכך, קרי, העדרו של חוב בתשלומים, כדי לקבוע, כי נקיטת הליכי הגבייה כלפי התובע נעשו שלא כדין. עם זאת מצאתי לנכון להתייחס בהרחבה לטענת ההגנה העיקרית של הנתבעת, בדבר העיכוב בעדכון התשלומים במערכותיה בכל הקשור לתשלומים המבוצעים בבנק הדואר.
6. הדרכים והמועדים לנקיטת הליכי גביית מסים נקבעו בסעיף 4 לפקודת המסים (גביה) ובתקנות המסים (גביה), התשל"ד - 1974. נקבע, כי משלא שולם מס כלשהוא בתוך 15 יום מהיום בו היה חייב לפרעו, תישלח אל הסרבן דרישת תשלום הכוללת התראה, כי אם לא יימלא אחר הדרישה יינקטו כלפיו הליכי גבייה בהתאם לפקודה. בהמשך, וככל שהחוב לא נפרע, על גובה המס שהוסמך לכך להוציא דרישה נוספת לפירעון החוב, תוך מתן התראה שככל שלא ימלא הסרבן אחר הדרישה בתוך פרק הזמן הנקוב בהתראה, ניתן לעקל, לתפוס ולמכור את נכסי המיטלטלין שלו, תוך חיובו בהוצאות הכרוכות בכך.
7. לגבי הליכי גבייה הננקטים על ידי רשויות מקומיות נקבעו תנאי סף מיוחדים, ובאכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות מקומיות)(הוראת שעה), התש"ס- 2000 (להלן: "האכרזה"), נקבע שמקום שרשות מקומית נוקטת בהליכי גבייה לפי פקודת המסים (גביה), המועד לפירעון החוב הינו בתוך 25 ימים ממועד הדרישה (סעיף 3(1) לאכרזה), ואין להמציא דרישה לגבי הסכום השנוי במחלוקת, או לנקוט בפעולות גבייה, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה, ערעור וערר. במילים אחרות, כל עוד לא חלף המועד להגשת השגה על החיוב בארנונה, וככל שזו הוגשה, כל עוד לא חלפו המועדים להגשת ערר וערעור, ככל שאלו הוגשו, לא ניתן לנקוט בהליכים לפי פקודת המסים, ובכלל זה להמציא דרישה והתראה לתשלום החוב, ובהמשך התראה טרם נקיטת הליכי גבייה.
8. בחוק הרשויות המקומיות (ערר על קביעת ארנונה כללית), התשל"ו-1976, נקבע שהשגה על חיוב בארנונה ניתן להגיש בתוך 90 יום ממועד קבלת הודעת התשלום, מהטעמים שפורטו בחוק (סעיף 3(א)(1)), ערר על החלטת מנהל הארנונה ניתן להגיש לוועדת הערר בתוך 30 יום ממועד המצאת התשובה, ועל החלטת ועדת הערר ניתן להגיש ערעור לבית המשפט לעניינים מנהליים (סעיפים (6)(א) ו- (ב) לחוק הנ"ל).
9. עולה, איפוא, כי נקיטת הליכי גבייה על ידי רשות מקומית לפי פקודת המסים (גביה) תעשה רק בחלוף המועד להגשת השגה, ערר או ערעור, קרי, 90 יום לכל הפחות ממועד קבלת הודעת התשלום.

ראה בעניין זה עע"מ 10372/08 ‏עיריית בת ים נ' שמואל אדוט ז"ל (4.1.11), סעיף 9; עע"מ 8810/10 חברת פרטנר תקשורת בע"מ נ' המועצה האזורית תמר (5.3.13), סעיף י"ג; בר"מ 6072/12 ‏יצחק דוד נ' עיריית נצרת עילית (19.9.12), סעיף 7.

1. במקרה דנא, לא פורטו בשתי דרישות תשלום החוב שנשלחו לתובע (ואשר, כאמור, לטענתו קיבל רק את השניה שבהן) לאיזו תקופה מתייחס החוב, אלא רק עד לאיזה מועד; הדרישה הראשונה התייחסה ליתרת חוב עד 23.10.17. מכאן שבמועד הטלת העיקול הראשון - 12.12.17, טרם חלף המועד המינימלי לנקיטת הליכי הגבייה של חוב זה; ואילו הדרישה השנייה התייחסה ליתרת חוב עד 4.1.18, ומכאן שגם במועד הטלת העיקול השני - 26.2.18, טרם חלף המועד המינימלי לנקיטת הליכי הגבייה.
2. הנתבעת טענה, אמנם, כי העיקול הראשון מתייחס לשני חשבונות שלא שולמו, לחדשים מאי-אוקטובר 2016, אולם לא הציגה כל דרישת תשלום או התראה בגין חדשים אלו, אשר היה עליה לשלוח לתובע בהתאם להוראות פקודת המסים (גביה) ותקנותיה; כך גם באשר לעיקול השני, לגביו טענה הנתבעת כי הוא מתייחס לחוב שהצטבר בגין החדשים מאי-יוני 2017.
3. מכאן עולה, כי הנתבעת לא עמדה בלוח הזמנים שנקבע בחוק ובתקנות באשר למועדי נקיטת הליכי גבייה כלפי התובע, כאשר ברי לחלוטין, מהיסטוריית התשלומים שהציג התובע, כי פרע את כל התלושים שנשלחו אליו ולמעשה לא חב לנתבעת דבר.
4. הנתבעת הסבירה, כי בשל העיכוב בעדכון התשלומים מבנק הדואר נוצרה יתרת חוב, מה שהביא לנקיטת צעדי הגבייה; את האחריות לעיכוב החל בעדכון תשלומים המבוצעים בבנק הדואר מטילה הנתבעת על בנק הדואר. בנק הדואר אינו צד להליך זה, ומשההכרעה בעניין זה חורגת מגדרי המקרה, לא אקבע מסמרות בשאלה על מי מוטלת האחריות לעיכובים אלו בעדכון התשלומים, האם על בנק הדואר או שמא על הנתבעת. יחד עם זאת אציין, כי מדברי נציג הנתבעת, לפיהם במסגרת שיפור השירות לתושב פעלה הנתבעת להכנסת מערכות המציגות את תשלומי בנק הדואר באופן מקוון ומיידי, עולה לכאורה כי האחריות לכך מוטלת על הנתבעת דווקא, ולא על בנק הדואר. לכך יש להוסיף, כי בהתאם לתיאור תהליך עדכון התשלומים מבנק הדואר על ידי נציג הנתבעת, עולה כי נדרשת פעולה עצמאית של הנתבעת בפתיחת הקבצים המגיעים אחת לתקופה מבנק הדואר, הטמעתם במערכותיה והזנת התשלומים ברישומים, פעולה האורכת אף היא, יש להניח, זמן נוסף.
5. מכל מקום, ודאי שאין להשית את האחריות לעיכוב בעדכון התשלומים על המשלמים בבנק הדואר, ובהם התובע: משנכתב בהודעות התשלום כי ניתן לשלמן בכל הבנקים, ללא החרגה או סייג כלשהו לגבי בנק הדואר, רשאי היה התובע לשלמן בבנק הדואר. אדרבא, לנוכח העובדה כי הנתבעת היתה ערה ומודעת לעיכוב החל בעדכון התשלומים, המגיע לעיתים עד שלושה שבועות ואף יותר, וכן לאור הצורך שבנקיטת פעולות הטמעה ועדכון של הקבצים במערכות הנתבעת, מן הראוי היה להאריך בהתאם את המועד ממנו מתחילים להימנות המועדים הרלוונטים לנקיטת הליכי הגבייה.
6. עוד טען נציג הנתבעת, כי מן הראוי היה שלאחר ביצוע התשלום יעביר התובע את אישור התשלום בפקס או במייל לידי הנתבעת, כפי שנעשה, לטענתו, במוסדות רבים בארץ. אין בידי לקבל טענה זו. אין לדרישה זו כל עיגון בלשון החוק והתקנות, אף לא בתלוש הנשלח למשלם עצמו; על המשלם לשלם את החשבון באחת מהדרכים הנקובות בתלוש (בבנקים, במחלקת הגבייה או באינטרנט) ומשעה שעשה זאת, הינו זכאי לצאת מנקודת הנחה כי התשלום מועבר בתוך זמן סביר לנתבעת ומעודכן במערכותיה. אין בטענה זו דבר מעבר לנסיון הנתבעת להסיט אחריות מעל כתפיה ולהשיתה על התובע, בדומה לנסיונה להשית את האחריות על בנק הדואר, ודומה כי מוטב היה כי טענה זו לא היתה עולה כלל.
7. לאור האמור לעיל אני קובעת, ראשית, כי לא היה קיים לתובע חוב כלשהו בתשלומי הארנונה, הביוב והמים לנתבעת; ושנית, כי בכל מקרה הליכי הגבייה ננקטו שלא על פי לוח הזמנים שנקבע בפקודת המסים (גביה) ובתקנותיה ובאכרזה, ותוך התעלמות ממצב דברים קיים וידוע, בו תשלומים מבנק הדואר מתעדכנים במערכות הנתבעת בעיכוב העשוי להגיע לכדי שלושה שבועות ויותר. המסקנה המתבקשת מהאמור לעיל היא, כי הליכי הגבייה שנקטה הנתבעת כנגד התובע והטלת העיקולים על חשבונות הבנק שלו נעשו שלא כדין.
8. החוק מסמיך את הרשות המקומית לנקוט הליך מזורז של הטלת עיקול על נכסיו של אדם, תוך פגיעה בזכות הקניין שלו, שהיא זכות יסוד, וזאת בלא צורך בצו של ערכאה שיפוטית או מעין-שיפוטית לשם כך. על כן מוטלת על הרשות המקומית החובה לקיים בדווקנות את דרישות החוק ולפעול באופן מדוקדק על פי הוראות הדין. בנוסף, היה מקום כי הבעייתיות הידועה והמוכרת לנתבעת, של מועדי עדכון התשלומים המבוצעים בבנק הדואר, תובא אף היא בחשבון, במסגרת חובה זו של הרשות המקומית לפעול בזהירות הראויה בכל הנוגע לנקיטת הליכי גבייה שיש בהם משום פגיעה בזכות קניינית של הפרט.
9. הלכה פסוקה היא כי רשות מקומית הינה בבחינת נאמן של הציבור, ועליה לפעול, בין היתר, בהגינות וביעילות (בג"ץ 4445/02 מור נ' ראש-עיריית הרצליה (12.11.01). כן נקבע שיש לפעול בזהירות ראויה טרם הטלת עיקולים (רע"א 1565/95‏ סחר ושרותי ים בע"מ נ' חברת שלום וינשטיין בע"מ (19.12.00). דומה כי במקרה דנא לא מילאה הנתבעת אחר חובותיה אלו, ועל כן היא חבה ברשלנות כלפי התובע ועליה לשאת בנזקים שנגרמו לו עקב רשלנותה זו.
10. בשורה של פסקי דין נקבע כי עצם הטלת עיקול על חשבון בנק עולה כדי פגיעה בשם הטוב ואף כדי לשון הרע, שכן העיקול מציג את בעל החשבון בפני הבנקאי כמי שהתחמק לכאורה מתשלום חובותיו, ויש בכך כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב בפני אותם אלה שנחשפו להטלת העיקול.

ראה לדוגמא ע"א (י-ם) 45661-12-10‏ עו"ד רזיאל גסלר נ' עירית ירושלים (24.3.11); ת.א. (ת"א) 22407/08 רונית הרפז זיו נ' ביטוח לאומי (7.10.09); ת.א. (חי') 26845-10-12 שלומי בר עוז נ' עיריית חיפה (4.1.14); ת"א 27045-11-11 גיורא ינוסוב נ' פלאפון תקשורת בע"מ [פורסם בנבו] (14.5.2014).

1. התובע לא טען מפורשות בתביעתו כי הינו מבסס את תביעתו על חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה - 1965, אולם טען, כאמור, לפגיעה בשמו הטוב ולתחושת השפלה וביזוי. כמו כן טען להפסד ימי עבודה, אם כי טענה זו נטענה בשפה רפה וממילא לא הובאו לה כל ראיות.
2. בשים לב לכל האמור לעיל, מצאתי כי יש לפצות את התובע בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו כתוצאה מהטלת העיקולים והפגיעה בשמו הטוב.

בקביעת סכום הפיצוי הראוי לקחתי בחשבון מצד את העובדה כי הטלת העיקולים לא נעשתה מתוך כוונה לפגוע בתובע, אלא מתוך מטרה לגבות את חיובי הארנונה, כאשר הנתבעת סוברת כי היא פועלת לטובת אינטרס של כלל תושבי המועצה. כן לקחתי בחשבון את העובדה, כי בשתי הפעמים הוסר העיקול בתוך זמן קצר ביותר, כיומיים-שלושה מיום פנייתו של התובע למשרדי הנתבעת.

מאידך לקחתי בראש ובראשונה את העובדה, כי התובע שילם את כל התשלומים לנתבעת ולא חב לה דבר; עוד לקחתי בחשבון את העובדה כי המקרה ארע פעמיים, כאשר באחד המקרים לפחות דובר בשני חשבונות בנק של התובע; כמו כן נתתי משקל לנושא ההרתעה ולתפקידו של בית המשפט בהבהרת חובתה של הרשות המקומית להקפיד על לוחות הזמנים הקבועים בחוק ובהעמדתה על חובתה לנקוט זהירות יתרה בטרם פגיעה בזכות קניין בסיסית של הפרט.

1. לא מצאתי לנכון לתת משקל כלשהו למסמך הרפואי שצורף על ידי התובע, אודות פנייה למיון מיום 21.2.18, שכן מדובר במועד החל כחדשיים לאחר הטלת העיקול הראשון וכשבוע לפני הטלת העיקול השני, ולפיכך אין מקום לקבוע קשר סיבתי בינו ובין העיקולים; זאת ועוד, לא צורפו מסמכי המיון עצמם, מה גם שסיבת הפנייה הינה כאבי בטן שלא ניתן, כשלעצמם, לשייך להטלת העיקולים דווקא.
2. לאחר ששקלתי את כל האמור לעיל, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך של 5,000 ₪.

כמו כן הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע הוצאות משפט בסך של 600 ₪.

הסכום הכולל ישולם לתובע בתוך 30 יום מהיום, שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

זכות הגשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בתוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.

המזכירות תמציא את פסק הדין לצדדים בדואר רשום.

ניתן היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.