1. פתח דבר

עניין לנו בתביעה לפירוק שיתוף בדירת מגורים, המצויה במקרקעין הידועים כחלקה 124 בגוש 6435, ברח' ויצמן 192, כפר סבא (להלן – הדירה).

התובע, עו"ד במקצועו, מונה ע"י רשמת ההוצאה לפועל בכפר סבא ביום 1.2.17 ככונס נכסים על חלקו של החייב אייל זלמן (להלן – החייב) בדירה.

2. רקע עובדתי

הנתבעת והחייב, בני זוג לשעבר, הם בעלי הזכויות בדירה בחלקים שווים ביניהם. בשנת 2010 נפרדו בני הזוג ויחסיהם הוסדרו בהסכם גירושין מיום 3.10.12, שאושר וקיבל תוקף של פסק דין בביהמ"ש לענייני משפחה בכפר סבא (להלן – הסכם הגירושין).

לבני הזוג בן בגיל 22 שנים, שהינו בעל צרכים מיוחדים. בן זה מתגורר עם הנתבעת. הנתבעת והבן הוסיפו להתגורר בדירה מספר שנים לאחר הגירושין. לאחר מכן עברו הנתבעת והבן להתגורר בבית אמה של הנתבעת. עם עזיבתם, הושכרה הדירה לצדדים שלישיים. עד עתה אין הדירה משמשת למגוריה הנתבעת ובנה.

3. בהסכם הגירושין הוסכם כי החייב חב במזונות בנו, וכי הוא לבדו יישא בתשלומי המשכנתא החלים על הדירה, וכן בתשלום החובות לבנק לאומי ולבנק מזרחי טפחות. החייב חדל מלעמוד בהתחייבויותיו על פי הסכם הגירושין. הנתבעת פתחה בהליכי הוצאה לפועל נגד החייב לשם גביית החוב בגין מזונות הבן. החוב בתיק המזונות עומד כיום על כ-300,000 ₪.

4. הואיל והחייב לא עמד גם בהתחייבויותיו גם באשר לתשלומי המשכנתא והחובות לבנקים, החלו הבנקים בהליכי גבייה במסגרתם מונה התובע ככונס נכסים לשם מימוש זכויות החייב בדירה.

לשם פירעון החובות הנ"ל לבנקים נטלה הנתבעת מספר הלוואות מחבר משפחה. ההלוואות עוגנו בהסכמי הלוואה (נספח ד' לכתב ההגנה), וכנגדן נרשם שעבוד ברשם המשכונות, על חלקה של הנתבעת בדירה.

ביום 12.04.2016 שילמה הנתבעת סך של 472,948 ₪ לסילוק החוב בגין את המשכנתא לבנק מזרחי טפחות וחובות החייב לבנק לאומי.

5. ביום 12.3.13 ניתן פסק דין נגד החייב במסגרת ת"א 37026-09-11, על פיו נדרש החייב לשלם לצדדי ג' שונים, אשר יוצגו ע"י התובע דכאן, סך כולל של
397,059 ₪. משלא נפרע החוב הפסוק, פתחו הזוכים ביום 27.6.13 תיק הוצל"פ נגד החייב (להלן – תיק ההוצל"פ). נכון לעכשיו, עומד החוב בתיק ההוצל"פ על סך של כ-800,000 ₪. התובע דנן מונה התובע במסגרת תיק ההוצל"פ ככונס נכסים על זכויותיו של החייב בדירה.

6. בהתאם להערכת שמאי מטעם התובע, שניתנה במסגרת תיק ההוצל"פ, ואשר צורפה כנספח 7 לכתב התביעה, עומד שווי הדירה נכון ליום 16.10.16 על סך של
1,660,000 ₪.

7. ביום 5.3.18 ניתנה החלטת רשמת ההוצל"פ לפיה טרם נקיטת הליך של מכירת הנכס, יש צורך להגיש תביעה לפירוק שיתוף. מכאן התביעה שבפני לפירוק השיתוף במקרקעין.

ביום 18.3.19 נחתם הסכם פשרה בין הצדדים, במסגרתו הסכימה הנתבעת לביצוע פירוק השיתוף. רשמת ההוצל"פ דחתה את הסכם הפשרה, ודרשה כי התובע יסיים את הליך פירוק השיתוף בהליך דנן.

הנתבעת מתנגדת לבקשה לפירוק ולמכירת הדירה במסגרת הליכי הפירוק נוכח סך חובו של החייב כלפיה, והיעדר כדאיות כלכלית למכירת הדירה. הנתבעת מבקשת לנקוט בחלופה ולפיה היא תרכוש את חלקו של החייב כנגד קיזוז חובותיו כלפיה, והיתרה שתוותר תשולם על ידה.

8. ביום 15.4.19 הגישה הנתבעת תביעה נגד החייב בביהמ"ש לענייני משפחה בפ"ת (תלה"מ 33063-04-19), במסגרתה התבקש ביהמ"ש להורות, כי חובות החייב לנתבעת בגין תשלומים ששולמו על ידה לסילוק המשכנתא והחוב לבנק לאומי, הנם חובות בדין קדימה.

ביום 24.11.20 ניתן פסק דין ע"י ביהמ"ש לענייני משפחה בתביעה הנ"ל. בפסק הדין, שניתן ע"י כב' השופט אורן אליעז, נקבע - בין השאר - כי החוב בגין סילוק המשכנתא לבנק מזרחי טפחות ע"י הנתבעת דנן בסך 402,948 ₪ הינו חוב בדין קדימה ונושא הפרשי ריבית והצמדה החל מהמועד בו נשאה הנתבעת דנן בתשלום זה ועד פירעונו. מאידך נקבע בפסה"ד הנ"ל, כי חובו של החייב בגין התשלום לבנק לאומי בהם נשאה הנתבעת, בסך 70,000 ₪, אינו חוב בדין קדימה, אך נושא הפרשי הצמדה וריבית ממועד פירעונו על ידי התובעת ועד לתשלומו בפועל.

9. טענות התובע

יש לדחות את טענת הנתבעת לחוסר כדאיות כלכלית של פירוק השיתוף. חובו של החייב לנושים בתיק ההוצל"פ מהווה כמעט מחצית מחובותיו הידועים של החייב, שסכומם הכולל, כפי שמצין התובע בכתב סיכום טענותיו, עומד על 1,889,260 ₪.

לנושים קיימת כדאיות כלכלית ברורה במימוש הנכס, שכן חובם הוא שייפרע ראשון לאחר החובות שבדין קדימה, נוכח העובדה שפעולת הכינוס ומימוש הנכס מתבצעת מכוח הליכי תיק ההוצל"פ.

10. הדירה אינה משמשת למגורי החייב או הנתבעת, אלא מושכרת לצדדים שלישיים ומהווה נכס מניב. הדרך היחידה להיפרע מן החייב היא באמצעות מימוש זכויותיו בדירה, ואין כל הצדקה לכך שהחייב ימשיך להחזיק בה, כאשר חובותיו כלל לא נפרעים.

11. באזור הבניין בו מצויה הדירה, מתנהלים הליכים של התחדשות עירונית, וככל הנראה יבוצע בבניין פרויקט במתכונת "פינוי בינוי", שעשוי להעלות עוד את שווי הדירה באופן משמעותי.

12. מידת הפגיעה בנתבעת הינה זניחה, שכן היא זכאית לקבל את מחצית שווי הדירה לאחר מכירתה לצד שלישי, בניכוי ההוצאות הכרוכות בהליך פירוק השיתוף.

13. גם לנתבעת אינטרס ברור במכירת הדירה. בהתאם להסכמי ההלוואה, שאותם הציגה הנתבעת בפני ביהמ"ש, זכויותיה של הנתבעת בדירה שועבדו לטובת צד ג', והנתבעת טרם פרעה את חובותיה על אף שנדרשה לעשות כן בתוך שנה ממועד החתימה על הסכמי ההלוואה.

14. לפיכך ביקש התובע להורות על פירוק שיתוף הזכויות בדירה בדרך של מכירת הדירה לצד ג'.

15. טענות הנתבעת

לנתבעת אין לנתבעת יד ורגל בתיק ההוצל"פ. התובע טען בפני רשמת ההוצל"פ, כי ערך עם ב"כ הנתבעת עסקאות בעת האחרונה. בניגוד לאמור, ב"כ הנתבעת כלל לא ייצגה בתיק ההוצל"פ ולא הייתה חלק ממנו. התובע מונה ככונס נכסים על זכויות החייב בדירה במסגרת ההליכים בתיק הוצל"פ. זאת תוך הצגת מצג כוזב לרשמת ההוצל"פ, שדנה בתיק ההוצל"פ.

16. יש לדחות את פירוק השיתוף במקרקעין בשל חוסר כדאיות כלכלית. לאחר קיזוז חובותיו של החייב לנתבעת שהם בדין קדימה, ההפרש לחלוקה בין כלל הנושים, לרבות בגין החוב שאינו בדין קדימה לנתבעת, יעמוד על סכום זעום. מכאן, שלא תהיה כל תועלת לנושים מביצוע פירוק השיתוף הכפוי.

לחייב יש חוב מוכח למזונות כלפי הנתבעת, בסך של כ-300,000 ₪, שהינו בדין קדימה. עוד קיים לטובת הנתבעת חוב פסוק בסך 472,948 ₪, המורכב בין היתר מתשלומי משכנתא ששימשו כמדור בנם של החייב והנתבעת.

17. הדירה הושכרה לצד ג' על ידי הכונס, אשר מחזיק בידיו סך של כ-48,000 ₪, שהצטבר מדמי השכירות, הממשיכים להצטבר. הנתבעת זכאית למחצית מכספים אלו מכח היותה בעלים של מחצית הזכויות בנכס.

18. הערכת השמאי, אשר צורפה לכתב התביעה, ולפיה עומד שווי הדירה על 1,660,000 ₪, נסמכת על מחירי דירות בצידה השני של השכונה, שם רמת הבניינים והדירות גבוהה יותר מזו של הדירות הממוקמות בסמיכות לדירה מושא התביעה דנן. מדובר בדירה בת 60 מ"ר בקומה שלישית, בבניין ללא מעלית ואשר אינה משופצת. משיחות שערכה הנתבעת עם שמאים ומתווכים באזור, עולה כי שווי הדירה אינו עולה על 1,400,000 ₪.

הנתבעת מעוניינת לממש את זכות הקדימה שלה, כבעלת 50% מהזכויות במקרקעין, ולרכוש את חלקו של החייב בדירה. זאת כנגד פרעון חובו של החייב כלפיה ותשלום היתרה ממקורות כספיים של הנתבעת.

19. הנתבעת ובנה הסובל משיתוק מוחין, התגוררו בדירה במשך השנים וזו משמשת דירתה היחידה של הנתבעת. בשל חובות החייב לגורמים שונים, הוטרדו הנתבעת ובנה חדשות לבקרים על ידי נושים, אשר חיפשו את החייב בדירה. הדבר פגע בשגרת חייהם של הנתבעת ובנה וגרר תגובות קשות מצד הבן. במצב דברים זה, ועל מנת לקבל דמי שכירות, אשר חלקם יהוו תשלום של החייב עבור הוצאות הבן, נאלצה הנתבעת לעבור יחד עם בנה להתגורר בבית אמה ולהשכיר את הדירה לצד ג'. הנתבעת ובנה צפויים להיפגע מפירוק השיתוף בדרך של מכר הזכויות למרבה במחיר, שכן מדובר בדירה שמטרתה להבטיח קורת גג לבן.

במכר כפוי גלומה פגיעה נוספת של מכירה בשווי מופחת בשיעור של בין 15% ל-20% משוויו המוערך של הנכס על פי חוות דעת השמאי, אליה נוספות הוצאות הנלוות להליך הכינוס. משמעות הדבר היא, כי לקופת הכינוס ייכנס סכום שרובו יהיה לטובת הנתבעת. הסכום הזעום, שיגיע בסופו של יום לידי הנושים, אינו מצדיק את הפגיעה הבלתי מידתית בנתבעת בדרך של פירוק שיתוף כפוי.

20. דיון והכרעה

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים והתרשמתי מכלל הראיות שהובאו בפני, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין התביעה לפירוק שיתוף להתקבל, וכי יש להורות על פירוק השיתוף בדרך של מכירת הדירה לכל המרבה במחיר.

21. בהחלטתי מיום 3.8.20 קבעתי, כי כתנאי מקדים להמשך ההליך, יש להכריע בשאלה האם הנתבעת הייתה צד לבקשה למינוי התובע ככונס נכסים, ואם ניתנה לה הזדמנות להתנגד. כפי שעולה מסיכומיה של הנתבעת, אין היא חולקת עוד על סמכותו של כונס הנכסים לתבוע פירוק שיתוף בדירה. מעבר לצורך יצוין, כי בהמשך להחלטתי הנ"ל, הגיש התובע ביום 10.8.20 מסמך השלמות, הכולל התכתבויות ואישורי מסירה, המעידים על כך שעוד ביום 24.7.16 קיבלה לידיה ב"כ הנתבעת את בקשת התובע למינוי כונס נכסים, עליה הגיבה במכתב מיום 24.7.16. בהמשך לכך העביר התובע לידי ב"כ הנתבעת את החלטת רשם ההוצל"פ, במסגרתה נדרשה להגיש תגובה לבקשה למינוי כונס. ביום 7.2.17 נשלח מכתב לנתבעת ולב"כ, אליו צורפה החלטת רשמת ההוצל"פ על מינוי התובע ככונס נכסים, וניתנה לנתבעת הזדמנות להגשת הסתייגות. לטענת התובע, הנתבעת נמנעה מלהגיש תגובתה.

בתשובתה טוענת הנתבעת כי היא התנגדה להליך הכינוס ואף הגישה ערעור על כך. לטענתה, עם קבלת כתב הערעור, פנה התובע אל באת כוחה וביקש ממנה לנהל מו"מ לסיום הפרשה. בסופו של דבר נחתם הסכם פשרה בין הצדדים ובהמשך לכך הגישו הצדדים בקשה לבטל את הערעור. לטענת הנתבעת, התובע בחר על דעת עצמו לבטל את הסכם הפשרה והחל לפעול בהליך דנן. באשר לטענה זו של הנתבעת, מהחלטת רשמת ההוצל"פ מיום 8.4.19 שהוגשה לעיוני ביום 10.4.19, עולה כי הבקשה להסדר נדחתה על ידי רשמת ההוצל"פ מחוסר תועלת, ואין מדובר בביטול חד צדדי של התובע.

עולה מכל האמור, כי ניתן לנתבעת יומה להגיב לבקשה למינוי כונס נכסים, אך היא לא ניצלה זכות זו. ממילא לא נפל פגם בהליך מינויו של התובע ככונס נכסים במסגרת תיק ההוצל"פ.

22. העדר כדאיות כלכלית

טענתה המרכזית של הנתבעת - או כפי שצוין בכתב סיכום טענותיה של הנתבע (סעיף 19), "השאלה היחידה שבמחלוקת" - עניינה בשאלת הכדאיות הכלכלית שבמכירת הדירה באמצעות פירוק השיתוף.

ברע"א 8233/08, כובשי נ' שוורץ, פד"י סד(2)207 (להלן – פרשת כובשי), פסקה 16, נקבע:

‏‏"בעת בחינת בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין המוגשת על-ידי כונס נכסים, יערוך בית המשפט איזון בין הזכויות והאינטרסים של השותפים ושל החייב, שאינו יכול לעמוד בתשלום חובו, מן הצד האחד, לבין הזכויות והאינטרסים של הנושים, שאליהם מצטרף גם האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק והאמון ברשויות השלטון, מן הצד השני ... עוד יביא בית המשפט בחשבון גם את העובדה שפירוק השיתוף נעשה שלא בעצה אחת עם הבעלים המשותפים של הנכס, וככל הנראה, בניגוד לרצונם; את הנזק שייגרם לשותפים האחרים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב שבגינו מתבקש הפירוק, ואת הפגיעה הצפויה בקניינם; ואת שאלת הימצאותן של חלופות לפירוק השיתוף לשם גביית החוב".

בית המשפט העליון קובע אפוא בפרשת כובשי, כי כאשר בקשה לפירוק שיתוף מוגשת על ידי כונס נכסים על זכויות אחד השותפים במקרקעין, בית המשפט הדן בפירוק השותפות יכול שלא להורות על פירוק השיתוף, וזאת כאשר הוא משקלל הן את הפגיעה ביתר השותפים, שאינם בעלי זיקה ישירה לחוב, והן את הימצאותן של חלופות אחרות לגביית החוב.

האיזון במקרה דנן, מציב מצדו האחד של המתרס את חובו של החייב לנושים, העומד על סכום של כ- 800 אלף ₪. תדפיס תיק ההוצל"פ צורף כנספח ה' להשלמות התובע מיום 10.8.20. מצדו השני של המתרס ניצבת הנתבעת. לטענת הנתבעת, לאחר קיזוז חובות החייב בדין קדימה כלפיה, יוותר בקופת הכינוס סכום זעום לחלוקה לכלל הנושים, באופן בו לא תצמח להם כל תועלת מן ההליך, בעוד היא עתידה לאבד את הנכס היחיד שבבעלותה ואשר אמור להבטיח קורת גג לבנה.

סך חובותיו של החייב עומד על כ-1,889,260 ₪ (כולל חובותיו לנתבעת). מתוך סך חובות אלה, עומד סך חובו של החייב לנושים בתיק ההוצל"פ על כ-800,000 ₪.

כאמור לעיל, התובע צירף חוות דעת מטעמו, שצורפה כנספח 4 לתצהיר עדותו, ולפיה עומד שווי הדירה - נכון ליום 16.10.16 - על 1,660,000 ₪. הנתבעת, אשר חלקה על קביעת השמאי, לא צירפה חוות דעת מטעמה להערכת שווי הדירה. בנסיבות אלה, בהיעדר חוות דעת מטעם הנתבעת, ומשהאמור בחוות הדעת מטעם התובע לא הופרך, יש לקבל את קביעת השמאי מטעם התובע, ולקבוע כי התמורה הצפויה להתקבל בגין הדירה עומדת על סך של 1,660,000 ₪.

מהתמורה, שצפוי כי תתקבל עבור הדירה, יש לנכות 50%, המהווים את חלקה של הנתבעת בדירה. כך שייוותר סך של כ-830,00 ₪. לאחר מכן יש לנכות מהתמורה שתתקבל את חוב המזונות, שחב החייב לנתבעת, שאין חולק כי הוא בעל מעמד קדימה בהליכי הגבייה. סך חוב המזונות של החייב כלפי הנתבעת בתיק ההוצל"פ בעניין המזונות, עומד כאמור על סך של כ-300,000 ₪. מכאן שנקודת המוצא באשר לסכום שיוותר בקופת הכינוס, עומדת על כ- 530,000 ₪.

מסך זה יש להפחית את חובותיו של החייב לנתבעת שהינם חובות בדין קדימה. בפסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בתלה"מ 33063-04-19, שהינו פסק דין חלוט, נקבע שהחוב בגין תשלומי המשכנתא לבנק מזרחי טפחות בסך 402,948 ₪, בהם נשאה הנתבעת במקום החייב, הינו חוב בדין קדימה ונושא הפרשי ריבית והצמדה החל מהמועד בו נשאה התובעת בתשלום זה ועד פירעונו. יש להפחית אפוא סכום זה מחלקו של החייב, באופן המותיר כ-120,000 ₪ לטובת כלל הנושים, לרבות הנתבעת עצמה - בגין חוב החייב כלפיה, חוב בסך 70,000 ₪, שאינו בדין קדימה.

עוד יש לקחת בחשבון, כי מהסכום הנותר יופחתו הוצאות הכינוס, ובהן שכר הכונס, והמדובר בסכומים בלתי מבוטלים. כך גם יש לקחת בחשבון עלויות מיסוי, העלולות להיות קיימות במקרה זה.

יוער, כי לטובת הנתבעת עומדת מחצית מכספי דמי השכירות, המצויים כבר בקופת כינוס הנכסים, ואשר ממשיכים להצטבר בה. על פי עדותו של התובע (עמ' 8 לפרוטוקול, שורות 15-14), המדובר בסך של כ-48,000 ₪.

לאור האמור עד כה, ניתן להעריך בזהירות, שהיתרה שתיוותר בקופת הכינוס לחלוקה בין הנושים בתיק ההוצל"פ, בהתאם להוראות סעיף 76 חוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967, תעמוד על כ-100,000 ₪.

23. חלופה לגביית החוב

הנתבעת מציעה, כי היא עצמה תרכוש את יתרת חלקו של החייב, לאחר קיזוז חובותיו כלפיה, באופן המהווה חלופה לגביית חובותיו. איני מקבל את הצעת הנתבעת, ואפרט בעניין זה.

בסעיף 101 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), נקבע:

"מקרקעין שהם בבעלות משותפת של בני זוג, והם משק חקלאי או בית עסק המתנהלים על ידיהם במשותף או דירה המשמשת להם מגורים, לא יהיה בן זוג זכאי להעביר חלקו לאחר אלא אם הציע אותו תחילה לבן-זוגו".

עיון קל בנוסח הסעיף מלמד, כי אין הוא חל במקרה דנן. אין מדובר כאן בדירה המשמשת למגורי בני הזוג. כפי שצויין לעיל, איש מן הצדדים, לא החייב ולא הנתבעת, אינו מתגורר בדירה.

די בכך כדי ללמד, שאין מדובר במקרקעין עליהם חלות הוראות סעיף 101 הנ"ל.

יתירה מכך, מתן זכות קדימה לנתבעת לרכישת חלקו של החייב ללא קיום התמחרות בין המציעים השונים, עלולה להביא למצב בו תזכה הנתבעת בחלקו של החייב בדירה במחיר הנמוך ממחירה הפוטנציאלי.

מן האמור ניתן להסיק גם לענייננו, כי יש לאזן בין זכותה הקניינית של הנתבעת לבין זכיותיהם של הנושים, והדבר יושג אך ורק באמצעות התמחרות. שמירת זכותה של הנתבעת להשוות להצעה הגבוהה ביותר במהלך התמחרות כשהיא משתתפת בהתמחרות, היא הוגנת וממלאה אחר המטרה, שכן היא מממשת את זכות הקדימה שלה, אך עדיין מעמידה בפני האחרים אפשרות להעלות את הצעתם, ולהביא להשגת התמורה המכסימאלית עבור זכויותיו של החייב בדירה.

לסיכום, לא ניתן לקבל את רצון הנתבעת לרכוש את מלוא הזכויות בדירה ללא קיום התמחרות, שכן קבלת מתווה זה, סביר מאוד שיביא לפגיעה בצדדים שלישיים ובציפייה הלגיטימית שלהם מהליך כינוס הנכסים.

הנתבעת לא הגישה ראיות כלשהן, המצביעות על חלופה אחרת לפירעון החוב, למעט דמי השכירות הנצברים בקופת הכינוס לטובת הנשייה בסכומים זעומים ביחס לחוב כולו, ואשר מחציתם של כספים אלו שייכים לנתבעת.

לא הוכח ואף לא נטען בתצהירה של הנתבעת, כי החייב משלם סכומים חודשיים כלשהם על חשבון חובותיו ופועל להקטנת חובו לנושים. בהעדר ראיה או טענה אחרת, על דרך חלופית כלשהי עבור הנושים להיפרע מחובם, המסקנה היא כי דרך אחרת לא קיימת.

24. התועלת לנושים מול הפגיעה בנתבעת

אין ספק, כי אמנם הנתבעת עלולה להיפגע מפירוק השיתוף בדרך של מכר הזכויות למרבה במחיר, כאשר היא עתידה לאבד את הנכס היחיד שבבעלותה בעקבות הליך הפירוק. בסיכום כתב טענותיה מציינת הנתבעת, כי "מדובר בדירה אשר כל הווייתה להבטחת קורת גג של בנם החסוי של הצדדים. קיים שיקול סוציאלי ראשון במעלה להותיר את הדירה בבעלות האישה ..."

על אף קיומו של חשש לפגיעה צפויה בנתבעת, סבורני שאין מדובר בפגיעה חמורה שאינה מידתית, כפי שאבהיר להלן.

ראשית, אין כל איסור על הנתבעת להשתתף בהליך המכירה ולרכוש את חלקו של החייב בדירה, ובכך להפוך לבעלת מלוא הזכויות בה.

בנוסף, הדירה אינה משמשת דירת מגורים לא לחייב לא לנתבעת ואף לא לבנם, והיא מהווה למעשה נכס מניב פירות ורווחים, כאשר היא מושכרת לצדדים שלישיים. הנתבעת ובנה מתגוררים כאמור בדירת אמה של הנתבעת, ולפיכך לא נדרש פינוי או סילוק ידם של הנתבעת ובנה מן הדירה.

25. באשר לטענת הנתבעת כי תכלית הדירה היא להבטיח קורת גג לבנה, לא מצאתי כי יש ממש בטענה. בכתב הגנתה ציינה הנתבעת שעזיבת הדירה נעשתה, בין היתר, משיקולים כלכליים, על מנת לגבות דמי שכירות, תחת מזונות הבן שלא שולמו על ידי החייב (סעיף 18 לכתב ההגנה). אמנם בעדותה בפני טענה הנתבעת, כי החייב השכיר את הדירה לאחר שהיא ובנה עברו לבית אמה, וכי דמי השכירות לא הועברו לידיה (עמ' 12 לפרוטוקול, שורות 15-18). למרות זאת, לאט הגישה הנתבעת תביעה כלשהי נגד החייב לשם קבלת חלקה בדמי השכירות, ואף לא טרחה להטיל עיקול כלשהו על חלקו של החייב בדמי השכירות לשם גביית חוב המזונות. הדברים תמוהים ויש בהם כדי לדחות את הטענה בדבר היותה של הדירה מיועדת להבטחת קורת גג לבן.

26. בעקבות פירוק השיתוף ומכירת הדירה עתידה הנתבעת לקבל כספים אותם תוכל להשקיע ברכישת דירה אחרת, וכאמור, לא מדובר במצב בו תיוותר ללא קורת גג, כאשר בלאו הכי הדירה לא שימשה למגורי הנתבעת או מי מבני משפחתה. אי לכך, ועל אף שער אני לקושי הרב הניצב בפני הנתבעת הנושאת בעול גידולו של הבן, לא מצאתי כי מכירת הדירה תסכן את עתידו של הבן, ולפיכך הטענה נדחית.

27. כנגד הפגיעה האפשרית בנתבעת, עומדת התועלת לתובע, ומכאן לקופת הכינוס, מתוצאה ממכר הדירה. אין ספק שלנושים קיימת כדאיות כלכלית במימוש הנכס, שכן הנושים בתיק ההוצל"פ צפויים לקבל סכום נכבד בן כמה עשרות אלפי שקלים חדשים, כאשר נסיונות שונים לגביית החוב לא צלחו עד כה.

יוער, כי הנתבעת הפנתה בכתב סיכום טענותיה לפסק הדין בת"א(שלום - חי')21363/00, אהוד הרצוג נ' רחל חדד (ניתן ביום 19.11.03) (להלן – עניין הרצוג), במסגרתו דחה בית המשפט תביעה לפירוק שיתוף באמצעות מכר למרבה במחיר, עקב אי כדאיות כלכלית.

לא מצאתי שעניין הרצוג דומה לעניין שבפנינו. בעניין הרצוג, הסיבה העיקרית לדחיית התביעה הייתה קביעת בית המשפט כי התביעה הוגשה שלא בתום לב, על מנת להפעיל לחץ על החייב. במקרה דנן לא מצאתי, כי אלו פני הדברים. סיבה נוספת לדחיית התביעה בעניין הרצוג נבעה ממסקנת בית המשפט שם, כי התועלת לנושה הינה שולית וזניחה, וזאת כאשר סך התקבולים ממכר הדירה עמד על כ- 80,000 ₪ עד 100,000 ₪ לפני סידור חלוף לפי סעיף 40א לחוק המקרקעין. בענייננו, אין מדובר בדירה המשמשת למגורי הנתבעת או החייב, ואין צורך בסידור חלוף.

זאת ועוד, בית המשפט בעניין הרצוג מגיע למסקנה כי לנושה הספציפי יוותר לאחר חלוקה סך של כ - 11,000 ₪ עד 16,000 ₪. לעומת זאת, במקרה דנן, מדובר באומדן תקבולים בסך של כ-100,000 ₪ לנושים הספציפיים, סכום שאינו מבוטל.

בת"א(שלום-ת"א)6379-11-09, עו"ד ישראל בודה, מנהל מיוחד בהליכי פש"ר של החייב ליאור בצלאלי נ' אסתר בצלאלי, (ניתן ביום 26.02.2012)‏‏ התייחס בית המשפט לפסיקה בעניין הרצוג, ובחר שלא לאמץ אותה, וכך נאמר שם בפסה"ד:

"פסק הדין שניתן בת.א. (חי') 21363/00 עו"ד אהוד הרצוג כונס נכסים נ' רחל חדד ... ואשר דחה תביעה לפירוק שיתוף, בנסיבות שלטענת הנתבעים דומות לנסיבות התיק דנא, אינו יכול לסייע לנתבעים. המקרה שנדון בתיק הנ"ל היה שונה בתכלית. בניגוד לנסיבות שלפנינו בתיק דנא, שם הגיע בית המשפט למסקנה כי לא יוותר כמעט דבר לצורך סילוק חובו של החייב לבנק לאומי, הוא הנושה שמטעמו מונה כונס הנכסים שהגיש את התביעה לפירוק שיתוף. למסקנה זו הגיע בית המשפט בהתחשב בסכומים שצריך היה להעביר מתוך חלקו של החייב לידי הבנקים האחרים, שהיו נושים מובטחים וכן לשאר בעלי העיקולים (שהתחלקו עם בנק לאומי ביתרת התמורה באופן יחסי ליחס שבין סכום החוב כלפיהם ולבין סכום החוב לכל בעלי העיקולים), כמו גם בהתחשב בתשלום שהיה צריך להיות משולם לנתבעת בתיק הנ"ל ולילדיה בגין סידור חלוף למגורים, לאור אי תחולת חוק הגנת הדייר באותו המקרה (נוכח היות זכויות החייב והנתבעת שם זכויות חוזיות לא רשומות). דא עקא, וכאמור, לא כן הם פני הדברים במקרה שלפנינו, עת פירוק השיתוף עתיד להצמיח לנושים סכום משמעותי ביותר."

עוד לפני כן נקבע בפסק הדין:

"...נקודת המוצא הנה כי מכירת הבית תכניס לקופת הנושים כ-100,000 ₪ (חלקו של החייב בבית בשיעור 10% כפול 1,000,000 ₪, שווי הבית לפי החוות הדעת)."

כלומר, בית המשפט בעניין בודה לעיל קובע כי תקבולים בסך 100,000 ₪ מהווים סכום משמעותי המצדיק מסקנה שונה מאשר מסקנת בית המשפט בעניין הרצוג. מכאן, שאף בעניין שלפני, כאשר המכירה אמורה להניב תקבולים של כ- 100,000 ₪ לקופת הנושים, כמפורט לעיל, ניתן לקבוע כי מדובר בסכום משמעותי.

28. סוף דבר

על פי מכלול הנסיבות והקביעות במקרה שבפני, בעריכת האיזון הראוי בין זכות הנושים לגבות את חובם, ולו את חלקו, אל מול זכותה של הנתבעת לשמור את הדירה בבעלותה, נוטה הכף לכיוונם של הנושים בתיק ההוצל"פ.

סיכומו של דבר, מהטעמים שפורטו לעיל, התביעה מתקבלת באופן שפירוק השיתוף בדירה יעשה על ידי מכירתה למרבה במחיר.

דיון בשאלת ההוצאות וחיוב הנתבעת בשכ"ט התובע בגין הליכים אלו ידון בהמשך.

בתוך 7 ימים ממועד קבלת ההחלטה יעלו הצדדים טענותיהם לעניין זהות כונס הנכסים, שיבצע את המכירה.

נקבע לת"פ בעוד 12 יום מהיום.

המזכירות תעדכן ביומן.

ניתנה היום, כ"ג אדר תשפ"א, 07 מרץ 2021, בהעדר הצדדים.