1. התובעת היא חברת לביטוח שביטחה רכב בביטוח מקיף (להלן: רכב 1). הבעלים של רכב 1 דיווח לתובעת שארעה תאונת דרכים שבמהלכה רכב 1 ניזוק בחלקו האחורי מרכב אחר שבו נהג הנתבע (להלן: רכב 2). בעקבות אותה הודעה, רכב 1 נבדק על ידי שמאי ותוקן לפי האמור בחוות דעת השמאי. מכאן תביעת השיבוב שבפני לפצות את התובעת על נזקיה.

האם ארעה התאונה ושאלת האחריות

2. מטעם התובעת העיד הבעלים והנהג של רכב 1, כדלקמן: ביום 10.12.17, בדרכו לעבודה, נעמד בפקק תנועה; לפתע, חש מכה חזקה מאחור; הוא יצא מרכב 1 וצילם גם את רכב 1 וגם את רכב 2 שעמד מאחוריו ופגע ברכב 1 מאחור; בדיעבד, התברר לו שרכב 2 מבוטח רק בביטוח חובה ולא בביטוח צד ג'; הנתבע דיבר אליו באופן מתלהם ואילולא יצאה מרכב 2 גברת ששהתה עמו ברכב, הנתבע היה עלול לתקוף את נהג רכב 1.

3. לעומת זאת, הנתבע העיד כדלקמן: אכן היה פקק תנועה ורכב 1 נסע לפני רכב 2; רכב 2 נעצר לפני רכב 1 ולא פגע בו כלל ועיקר; בהמשך, התנועה השתחררה ורכב 1 המשיך לעמוד במקום; הנתבע יצא מרכב 2 לכיוון תא הנהג של רכב 1 על מנת להבין מדוע איננו נוסע; נהג רכב 1 התחזה למי שניזוק בתאונה של פגיעה מאחור על ידי רכב 2 ואשר מעולם לא קרתה; הנתבע מסר את פרטיו לנהג רכב 1 כי סבר שקיימת אחריות חוקית לעשות כן, וזאת על אף שלא קרתה תאונה כלשהי; לטענת הנתבע, מדובר בתאונה מבוימת מטעם נהג רכב 1 במטרה לרמות את התובעת; ברכב 2 ישבו אביו והמטפלת של אביו; בין המועד של האירוע מושא התביעה ובין המועד שבו התקיים הדיון בבית המשפט ביום 9.9.19, אביו של הנתבע הלך לעולמו.

4. בנוסף, מטעם הנתבע העידה המטפלת של אביו ואשר מסרה שישבה במושב האחורי של רכב 2 ביחד עם אביו המנוח של הנתבע. לטענתה היא לא יצאה מהרכב וראתה את הנתבע יוצא מרכב 2 על מנת לבדוק עם נהג רכב 1 מדוע נעצר באמצע הכביש ואיננו נוסע. כמו כן, היא טענה שלא הייתה שום פגיעה של רכב 2 בחלק האחורי של רכב 1.

5. הנני קובע כממצא עובדתי שאכן ארעה תאונה ובדיוק באופן שתואר על ידי נהג רכב 1 ולכן והנני מעדיף את גרסתו של נהג רכב 1 על פני גרסתם של הנתבע והמטפלת שהייתה עימו ברכב 2. מסקנתי זו מבוססת על המשקל המצטבר של הראיות הנסיבתיות שלהלן:

א. ראשית, אין היכרות קודמת בין הצדדים. לא התרשמתי שנהג רכב 1 רצה להעליל עלילת שווא דווקא נגד הנתבע על ידי תיקון נזק שהיה ברכב 1, כביכול מתאונה קודמת, על חשבון הנתבע. למעשה, מדובר בשני נהגים שהם זרים לחלוטין אחד לשני. הטענה של הנתבע שנהג רכב 1 מנסה לטפול אשמת שווא דווקא על הנתבע, מבלי אפילו לדעת אם רכב 2 שנסע באופן אקראי מאחוריו, אכן מבוטח בביטוח צד ג', או לא, היא לא הגיונית ומנוגדת לשכל הישר.

ב. שנית, רכב 1 מבוטח בביטוח מקיף. מהראיות שהוצגו בפניי עלה שרכב 1 מבוטח בביטוח מקיף אצל התובעת ולכן ברור שאין לנהג רכב 1 שום אינטרס להמציא סיפור שקרי על תאונה עם פגיעה מאחור ושמעולם לא קרתה.

ג. שלישית, רכב 2 לא מבוטח בביטוח צד ג'. מאחר ורכב 2 איננו מבוטח בביטוח צד ג' ולכן ככל שתתקבל התביעה נגדו, יצטרך לשאת בסכום התביעה באופן אישי, ברור שלנתבע יש אינטרס כלכלי מובהק בכך שהתביעה כנגדו תידחה, וזאת גם אם ייאלץ להכחיש שפגע בחלקו האחורי של רכב 1 עם החזית של רכב 2.

ד. רביעית, התמונות ממקום קרות התאונה. נהג רכב 1 העיד שצילם מיד לאחר קרות התאונה את שני הרכבים. מהתמונות שהוצגו בפניי (ת/1) עולה בבירור שרכב 2 עומד בצמוד לרכב 1 בחלקו האחורי וכאשר יש ביניהם מרחק קטן ביותר, ללמדך, שאכן מדובר בפגיעה מאחור.

ה. חמישית, הדיווח המידי על התאונה לתובעת. לכתב התביעה צורפה הודעה על תאונה מטעם נהג רכב 1 ואשר נשלחה לתובעת באותו היום שבו קרתה התאונה. הדיווח המידי לתובעת על עצם קרות התאונה, מוסיף נופך של אמינות לגרסתו של נהג רכב 1.

6. בנסיבות אלה, הנני קובע כממצא עובדתי שאכן התרחשה התאונה ובדיוק באופן שתואר על ידי נהג רכב 1. כמו כן, הנני קובע כי עדותו של נהג רכב 1 נמצאה מהימנה ובעוד שעדותם של הנתבע ושל העדה מטעמו, נמצאה בלתי מהימנה. על כן, ברור שהאחריות המלאה לגרם התאונה רובצת לפתחו של הנתבע וזאת בשל אי שמירת מרחק.

שאלת הוכחת הנזק

7. התביעה הוגשה בסדר דין מהיר וצורפה לה חוות דעת שמאי שבה תוארו הנזקים שנגרמו לרכב 1 כאשר עלות התיקון היא בסך של 16,983 ₪.

8. תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, קובעת כדלקמן:

"130א. הודעה על רצון לחקור מומחה שהגיש חוות דעת

ביקש מי מבעלי הדין לחקור מומחה שהגיש חוות דעת, יודיע על כך לבית המשפט ולשאר הצדדים שלושים ימים לפחות לפני המועד שנקבע לשמיעת ראיות או בתוך שבעה ימים מקבלת חוות הדעת, לפי המאוחר."

9. ביום 30.5.18 הנתבע הגיש כתב הגנה בכתב יד שבו טען שרכב 2 כלל לא פגע ברכב 1, קרי שהתאונה לא התרחשה בעולם המציאות ושמדובר בתביעת מרמה. הנתבע בשלב זה לא במשפט לא היה מיוצג על ידי עורך דין. נקבע דיון ליום 14.2.19. לקראת הדיון ביום 14.2.19, הנתבע לא הגיש הודעה כלשהי לפי תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי.

10. לדיון ביום 14.2.19 התייצב נהג רכב 1, לאחר שהוזמן כדין על ידי התובעת, וזאת לצורך שמיעת עדותו. באותו היום בית המשפט היה אמור לשמוע את עדותם של נהג רכב 1 ואת עדותם של הנתבע והעדה מטעמו (המטפלת של אביו המנוח).

11. דא עקא, ביום 14.2.19 לא נשמעו העדים. לדיון האמור התייצב בא כוחו הנוכחי של הנתבע שביקש שהדיון יידחה למועד אחר וציין את הדברים הבאים (פרוט' עמ' 1 ש' 11 – 13):

"הנתבע חשב שמדובר בתביעות קטנות לפי מה שאמרו לו במזכירות והוא בא אליי כדי שאעזור לו להתכונן להוכחות בתביעות קטנות ואז הסברתי לו שזה לא תביעות קטנות. כל זה היה ב-11 לחודש ואז הגשנו את הבקשה. צריך להגיש כתב הגנה נורמאלי, צריך לזמן את השמאי".

(ההדגשה שלי – ה'א'ש')

12. על כן, על מנת לאפשר לנתבע להגיש כתב הגנה מתוקן באמצעות בא כוחו, הדיון נדחה ליום 9.9.19.

13. בכתב ההגנה המתוקן שהוגש לבית המשפט ביום 3.3.19 נאמרו הדברים הבאים בפסקה 20:

"מוכחש האמור בסעיף 4 לכתב התביעה, התובעת נדרשת להעמיד את המומחה מטעמה לחקירה על חוות דעתו וזאת בהתאם לפקודת הראיות."

(ההדגשה במקור)

14. לדיון שהתקיים ביום 9.9.19, השמאי מטעם התובעת לא התייצב. בא כוח התובעת טען שלא הוגשה הודעה נפרדת בכתב בהתאם לתקנה 130א לתקסד"א ולכן לא דאג להתייצבות השמאי מטעמו. לעומת זאת, בא כוח הנתבע טען כי די בדברים שנאמרו בדיון מיום 14.2.19 ובכתב ההגנה מתוקן, כדי למלא אחר דרישת ההודעה לבית המשפט ולתובעת כנדרש בתקנה 130א לתקסד"א ואין צורך בהודעה נפרדת בכתב. בהחלטתי מאותו היום קבעתי כדלקמן:

"ההליך שבפניי הוא הליך של סדר דין מהיר ואשר לפיו שמיעת הראיות במלואה מתבצעת בדיון שנקבע. הצדדים יסכמו את מלוא טענותיהם גם לעניין הסוגיה של אי זימון השמאי או אי הגשת הודעה לפי תקנה 130א לתקנות סדר הדין האזרחי."

15. בהמשך, נשמעו הסיכומים בעל פה מטעם הצדדים וקבעתי "פסק הדין ישלח לצדדים בדואר".

16. לדעתי, הדין הוא עם הנתבע. תקנה 130א לתקסד"א איננה מחייבת הגשת הודעה נפרדת בכתב, שעומדת בפני עצמה. לדעתי, די במה שנאמר על ידי בא כוח הנתבע בדיון מיום 14.2.19 שהוא מעוניין לחקור את השמאי מטעם התובעת כדי למלא אחר תקנה 130א לתקסד"א. דברים אלה מקבלים משנה תוקף לאחר שנאמר במפורש גם בכתב ההגנה המתוקן שהנתבע מעוניין לחקור את השמאי מטעם התובעת.

17. תקנה 130א דנה ב"חובת היידוע" שחלה על הנתבע לבית המשפט ולתובעת על רצונו לחקור את השמאי מטעם התובעת ואין נפקא מינה אם ההודעה נמסרה בכתב ההגנה או בפרוטוקול בית המשפט, או בשניהם יחד. אין דרישה בתקנה 130א לתקסד"א שהיידוע יתבצע בהודעה בכתב שהיא נפרדת מכתבי הטענות או נפרדת מפרוטוקול בית המשפט. במקרה שבפניי, הנני קובע שהנתבע מילא אחר חובת היידוע.

18. יתר על כן, בתקנה 214יד לתקנות סדר הדין האזרחי נקבע שהדיון בתובענה בסדר דין מהיר יסתיים בתוך יום אחד. כמו כן, נקבע שאם בית המשפט ראה שיש צורך בכך, הוא רשאי לקבוע ימי דיונים נוספים, ככל הניתן ברציפות עד גמר חקירת העדים. יוצא מכך, שהכלל הוא שהדיון בסדר דין מהיר אמור להסתיים בתוך יום אחד. החריג הוא שיש לקבוע מועדים נוספים אם קיימת סיבה מוצדקת, ושאיננה נעוצה באופן התנהלות בעלי הדין, וזאת לסיום שמיעת העדים.

19. במקרה שבפניי, לא שוכנעתי שהייתה סיבה מוצדקת להעדר התייצבות השמאי מטעם התובעת לדיון ביום 9.9.19. מדובר בעד שמצוי בשליטת התובעת. הנתבע מסר הודעה שברצונו לחקור את השמאי בחקירה נגדית והתובעת היא זו שלא דאגה להביאו, ולכן אין לאחרונה אלא להלין על עצמה.

20. כידוע, כאשר עד לא מתייצב בבית המשפט על מנת להיחקר בחקירה נגדית על תצהיר עדות ראשית שמסר, אזי בית המשפט רשאי להורות על מחיקת התצהיר. הוא הדין לגבי חוות דעת שמאי. לפיכך, הנני מורה על מחיקת חוות דעת שמאי שצורפה לכתב התביעה מתיק בית המשפט. בהעדר חוות דעת שמאי, אין מנוס מהמסקנה שהתובעת לא הוכיחה את נזקיה.

21. לסיכום, מאחר והתובעת לא הוכיחה את נזקיה, התביעה נדחית. בנסיבות העניין, לא מצאתי מקום להורות על חיוב התובעת בהוצאות ההליך. כל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור תוך 45 ימים.

המזכירות תשגר העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"א אלול תשע"ט, 11 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.