לא מצאתי מקום להיעתר לבקשה למתן סעד זמני בערעור.

באשר לסיכויי הערעור – הרי שאלו, לטעמי, נמוכים מאד. צווי המשמורת וההרחקה ניתנו בהתאם להחלטות מנומקות אשר תואמות את הדין וההלכה החלים. המבקש שוהה בישראל ללא מעסיק עוד מיום 12.9.17 עד שנעצר ביום 6.2.18. בהתאם לנהלי המשיב (נוהל 5.3.0002 סעיף ז.4) הוא היה רשאי להסדיר העסקתו אצל מטופל אחר בתוך תקופה של עד 90 ימים מיום הפסקת העסקתו האחרונה. תקופה זו חלפה לפני מספר חודשים וכיום אין בפני המבקש כל אפשרות לעשות כן. כפי שציין בית הדין לעררים, לא הוצגו כל טעמים מיוחדים אשר מנעו מהמבקש למצוא עבודה בתקופה האמורה. לכך יש להוסיף את עשיית הדין העצמית אשר אפיינה ומאפיינת את התנהלות המבקש – הן בכך שהוא שוהה לא כדין בישראל עוד מיום 12.9.17 מבלי שהסדיר מעמדו והן בכך שניסה לסכל הרחקתו מישראל מאז מעצרו. יוזכר, כי עשיית דין עצמית יכולה כשלעצמה להביא לסילוק הערעור על הסף והיא מהווה טעם מוצדק לדחות בקשה לסעד זמני (ראה: בר"ם 2132/16 משרד הפנים נ' Kesta Brhane (10.5.16); עת"מ (ת"א) 1107/09 זאנג יאנזן נ' משרד הפנים (2.6.2009)).

באשר למאזן הנוחות - המבקש לא הצביע על נזק ממשי אשר עלול להיגרם לו ככל שתידחה בקשתו. המבקש זכאי להמשיך ולנהל את הליכי הערעור, כמו גם לפעול להסדרת מעמדו בישראל, אף אם לא ישהה בישראל. הנזק הכרוך בדחיית בקשה למתן סעד זמני של מניעת הרחקה מישראל אינו בלתי הפיך. למבקש אין זכות קנויה לנהל את הליך הערעור ואת בקשתו להסדרת מעמדו כאשר הוא נמצא בישראל (ראה: עע"מ 2435/11 ויקטור סימוב נ' שר הפנים (23.5.11); עמ"נ (מחוזי ת"א) 51363-11-16 מירנדה נ' משרד הפנים (30.11.16); אושר בבר"מ 58/17 מירנדה נ' שר הפנים (4.1.17)).

לאור כלל האמור, הבקשה נדחית.

אין צו להוצאות.

ניתנה היום, ט"ז אייר תשע"ח, 01 מאי 2018, בהעדר הצדדים.