21 מרץ 2019

לפני:

כב' הרשמת תמר עציון פלץ

החלטה

1. לפניי בקשה שהגישה כל אחת משתי הנתבעות, לחייב את המשיב/התובע, בעל דרכון סודני, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיהן בגין התביעה שהגיש נגדן (להלן: הבקשות והתביעה, בהתאמה).
2. לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות התובע לכל אחת מן הבקשות ובתשובות המבקשות, וכן בכתבי הטענות על נספחיהם וכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין נחה דעתי, כי דין הבקשות להתקבל מן הטעמים שיפורטו להלן.

תמצית המסגרת הנורמטיבית

1. ביום 2.9.2016 הותקנה תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (להלן: התקנות), וכך היא קובעת:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט- 1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה"

1. על פי לשון התקנה הכלל הוא, כי יש לחייב בהפקדת ערובה תובע שאינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה. זאת, בין היתר, כעולה מדברי ההסבר לתיקון תשע"ו (2016) לתקנות, לנוכח הצורך הגובר "להבטיח כי נתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל, שעל דרך הכלל אין להם נכסים בישראל ועשוי להיות קושי לאתרם ולאכוף כלפיהם את פסק הדין, ככל שהתובעים לא יזכו בתביעתם וייפסקו הוצאות לזכות הנתבעים" (להלן: דברי ההסבר לתיקון לתקנות. יוער, כי ביום 17.9.2018 נדחתה עתירה לבג"ץ בדבר חוקתיות תקנה 116א, בג"ץ 7016/16 עדאלה- המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל נ' שרת המשפטים).
2. במקרה שלפניי אין מחלוקת, כי התובע אינו תושב ישראל או אזרח מדינה זרה שהיא צד לאמנת האג, ולכן הכלל הוא כי יש לחייבו בהפקדת ערובה, למעט אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו כנגד הנתבע, או יכולת פירעון עתידית, או אם מתקיימים בעניינו טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותה מהפקדת ערובה.
3. אשר לדרישה להציג ראשית ראיה להוכחת התביעה נכתב בדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע  להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לתובע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו"

1. ודהיינו, אין די בראשית ראיה בדבר עצם קיומם של יחסי עובד-מעסיק בין הצדדים, ונדרשת ראשית ראיה אף להוכחת הטענה כי לא שולם לתובעת רכיב כלשהו, או לכך שהמעסיק הנתבע לא קיים חבות אחרת המוטלת עליו על פי דין. יחד עם זאת נפסק, כי התובע אינו נדרש להציג ראשית ראייה לכל רכיב מרכיבי התביעה, ודי בהצגת ראשית ראיה לחלק מעילות התביעה (ע"ר (ת"א) 20992-02-17 דיקסי גריל בר בע"מ - HABTOM YASO , ניתן ביום 19.4.2017).

מן הכלל אל הפרט

1. הנתבעת 2 היא חברת אחזקה, ניקיון וכח אדם, שהציבה את התובע לעבודה בחצרי הנתבעת 1 בשתי תקופות בלתי רצופות – הראשונה החל מחודש 3/2016 ועד חודש 7/2016, והשנייה החל מחודש 4/2017 ועד חודש 2/2018.
2. בתביעה שלפניי עותר התובע לתשלום שכר עבודה שלא שולם לו, החזר כספים שנוכו משכרו לצורך "קופת מסתננים" שלא נפתחה וכן תובע גמול עבודה בשעות נוספות, פדיון ימי חופשה, דמי חגים, דמי הבראה, הפרשות לקרן השתלמות ולקרן פנסיה ועוד.
3. התובע מבקש לבסס את חבות הנתבעת 2 כלפיו, בהיותה מזמינת השירות שהציבה אותו לעבודה בחצרי הנתבעת 1, ואילו ביחס לנתבעת 1 טוען, כי שימשה מעסיקתו בפועל בהתאם להלכה הפסוקה, ואף לא עמדה באחריות המוטלת עליה מכוח החוק להגברת האכיפה של דיני העבודה, תשע"ב- 2011 והפסיקה.
4. על אף שהנטל על התובע להוכיח כי יש לפטור אותו מהפקדת ערובה, תגובותיו לבקשה לא נתמכו בתצהיר כלל, ולא הובאה בהן כל התייחסות לטענת הנתבעת 2 בכתב ההגנה ובסעיף 4 לבקשתה, כי שילמה לתובע, בטעות, כפל משכורת בחודש 5/2017 באופן המקים לה זכות קיזוז.

זאת, על אף שב"כ התובע אף ניסה לברר טענה עובדתית זו עם התובע במעמד הדיון שהתקיים בפני כב' השופט סילורה ביום 31.12.2018, כעולה מפרוטוקול הדיון.

1. יתירה מזאת ובניגוד לטענות התובע, הנתבעות הגישו עותק מדוחות הנוכחות ותלושי השכר שהופקו לתובע בתקופות עבודתו, והנתבעת 2 אף צירפה לתשובתה מיום 16.1.2019 אישור על הפקדת כספי התובע בקופת המסתננים, שהתובע טוען כי כלל לא נפתחה.

השוואה בין הרישום בתלושי השכר לדוחות הנוכחות שהוגשו אינה מובילה, על פניה, לפערים הנטענים על ידי התובע, ופערים אלה אף לא הודגמו על ידי התובע בתגובותיו לבקשות.

לכך יש להוסיף, כי בתלושי השכר המהווים ראיה לאמיתות תוכנם למעט אם יוכח בראיות מהימנות אחרת, מופיע תשלום עבור קרן השתלמות, דמי הבראה, דמי חגים וזכויות סוציאליות נוספות, וככל שהתובע מבקש לסתור רישום זה היה עליו, לכל הפחות, לתמוך את תגובותיו לבקשות בתצהיר ו/או להדגים את הסתירה הנטענת על ידו באמצעות תלושי השכר והדוחות, ולא להסתפק בטענות כלליות.

1. לאור האמור, ובפרט לנוכח רוח הפסיקה והתיקון לתקנות, הרי שלא עלה בידי התובע להציג ראשית ראיה למרבית רכיבי התביעה וביחס למי משתי הנתבעות, והתובע אף לא הצביע על טעמים מיוחדים כלשהם, המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה, כדרישת תקנה 116א לתקנות.
2. לפיכך, הבקשות מתקבלות.

אשר לסכום הערובה – באיזון שבין זכות הגישה לערכאות לבין זכותן של הנתבעות שלא להיגרר להליך סרק שאף יקשה עליהן להיפרע את הוצאותיהן בגינו, ובהתאם לשיעורים המקובלים בפסיקת בתי הדין לעבודה, על התובע להפקיד בקופת בית הדין ערובה בסך כולל של 1,500 ₪ עבור כל אחת מהנתבעות (ובסה"כ 3,000 ₪), בתוך 30 ימים ממועד המצאת החלטה זו לידי ב"כ התובע. לא תופקד הערובה במועד – תימחק התביעה ללא התראה נוספת.

1. לאור חיוב התובעת בהפקדת ערובה, ועל מנת להימנע מהכבדה יתירה, אינני עושה צו להוצאות בשלב זה, והן תילקחנה בחשבון עם סיום ההליך.

ניתנה היום, י"ד אדר ב' תשע"ט (21 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.