1. העותר הגיש עתירה מנהלית לביטול החלטת המשיב מיום 28.10.13, אשר ביטלה את רישיון כלי הירייה שברשותו.

2. הרקע העובדתי

2.1 העותר, עורך דין במקצועו (על אף השעיה זמנית מיום 15.7.15 עד ליום 14.11.19) והחזיק ברישיון לאקדח משנת 1991 מתוקף הוראות מעבר (משמר) בייעוד "נשיאה". תוקף הרישיון טרם ביטולו היה עד ליום 31.7.16.

2.2 ביום 28.10.13 בוטל רישיונו של העותר על רקע המלצת המשטרה בגין מעורבות בתיק פל"א 496166/10 שעניינו תלונה לגבי שימוש במסמך מזויף. הודעה על הביטול נשלחה לעותר בדואר רשום והוא נדרש להפקיד את נשקו.

2.3 ביום 19.1.14 פנה העותר למשרד לביטחון פנים בבקשה לביטול ההחלטה, במכתב שנרשם בו שהוא המשך למכתב הקודם מיום 19.11.12.

2.4 ביום 24.7.16 הפקיד העותר את נשקו, לטענת המשיב, כשלוש שנים לאחר הדרישה לעשות כן.

2.5 באותו היום הגיש העותר בקשה חדשה לנשיאת אקדח ברישיון, בקשה שנדחתה ביום 5.10.16 בהמלצת משטרת ישראל בשל " ידיעות רבות הקשורות למרמה וירי". ערר שהגיש העותר – נדחה.

2.6 העותר הגיש עתירה מנהלית (41854-03-17) והמשיב החליט לקיים דיון מחודש בעניינו של העותר. עמדת המשטרה התייחסה לשלושה תיקים של פל"א, וכן למידע חסוי הקושר את העותר לסכסוך אלים בו נעשה שימוש בכלי ירייה. לפיכך סברה המשטרה שיש בכך להצביע על מסוכנותו לשאת כלי ירייה ועל סכנה לשלום הציבור ובטחונו. עוד נתבקש העותר להבהיר מדוע לא הפקיד את נשקו כשנדרש לכך. לעניין זה טען העותר כי מעולם לא נמסרה לו הודעת הביטול קודם להפקדת נשקו במשטרה.

ביום 26.3.18 התקבלה החלטת המשיב בעקבות הדיון המחודש בערר. ההחלטה דחתה את הערר על רקע הצטברות השיקולים : המלצת המשטרה, ואי הפקדת הנשק מהלך 3 שנים על אף ביטול הרישיון.

3. המסגרת הנורמטיבית

3.1 מתן רישיונות לכלי נשק מוסדר בחוק כלי הירייה תש"ט 1949(להלן "חוק כלי הירייה"). אין אחזקת כלי ירייה אלא על פי רישיון. ס' 12(א) לחוק כלי הירייה קובע כי לרשות נתונה סמכות שיקול הדעת במתן רישיונות וביטולם, וזה נוסחו–

"12 (א) המוסמך לתת רשיון לפי חוק זה רשאי, לפי שיקול דעתו –

(1) לתת רשיון או לסרב לתתו;

(2) לתת רשיון בתנאים ובהגבלות ולהטיל תנאים והגבלות על רשיון שניתן;

(3) לבטל רשיון תוך תקופת תקפו."

השר לביטחון פנים ממונה על ביצוע החוק (מכוח העברה משר הפנים) ולפי לחוק רשאי לקבוע תקנות והוראות בעניין תנאי הכשירות הנדרשים ממבקש רישיון וחובות שיוטלו על בעלי רישיונות. הרשות המוסמכת למתן הרישיונות מושא תיק זה הינו "פקיד הרישוי על פי המלצת קצין משטרה". השר לביטחון פנים מעדכן מדי תקופה "תבחינים" שהתפרסמו לראשונה בשנת 1995 המהווים דרישות סף לאחזקת כלי נשק על ידי אדם פרטי וכן עילות המצדיקות לכאורה מתן רישיון לכלי ירייה ברישוי פרטי. הרשימה סגורה וממצה. בפתח מסמך התבחינים שעודכן ב-2011 נרשם –

"קבלת רשיון לכלי ירייה מותנית בעמידה בתבחינים (קריטריונים) הנקבעים על ידי השר לבטחון הפנים בתיאום עם גורמי הבטחון. תבחינים אלו כוללים דרישות סף, ביניהן הדרישה לעמוד באחת מן העילות המפורטות להלן. רשימת העילות המפורטות במסמך זה סגורה וממצה, ולא ניתן לקבל רשיון פרטי או הרשאה להחזקתו או נשיאתו של כלי יריה אלא באחת מעילות אלה.

ועוד נכתב שם בעניין המדיניות –

"מדיניות השר הינה לצמצם את מספר כלי היריה המצויים בידי הציבור, תוך העדפת מתן כלי יריה לארגונים מורשים, ובהרשאתם- למועסקים בהם, לצורך עיסוקם".

3.2 לענייננו , העילה הרלוונטית לגבי העותר הינו תבחין משמר –

4. טענות הצדדים

4.1 העותר טען כי כלל לא קבל את ההודעה מיום 28.10.13 אשר הודיעה לו על ביטול רישיון כלי הירייה שלו ועל חובתו להפקיד את הנשק. לדבריו, פנייתו מיום 19.1.14 התייחסה לאירוע מיום 19.11.12 שהתייצב בפתח ביתו שוטר מתחנת מעונה ובקש ליטול לידיו את כלי הנשק של העותר. נטען כי בחודש יוני 2013 חודש רישיון האקדח של העותר שאף עבר מטווח. העותר טוען כי לראשונה נודע לו על ביטול רישיון הנשק ביום 24.7.16 כשהגיש בקשה לחידוש הרישיון.

העותר טוען כי תיק פא 428937/12 שעניינו שימוש במסמך מזויף נסגר מחוסר ראיות .

תיק מיום 27.12.10 פא 496166/2010 בעבירה של שימוש במסמך מזויף בכוונה נסגר אף הוא מחוסר ראיות.

תיק מיום 21.8.03 פא 433304/12 בעבירה של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות וזיוף נסגר אף הוא מחוסר ראיות.

שלושת התיקים הנ"ל הינם תלונות של לקוחות המשרד שהעותר תבע אותם בגין שכר טרחה שלא שילמו.

עוד מוסיף העותר כי מעולם לא היה קשור לאלימות או לקטטות ,והוא אחד ממנהיגי הכפר בוגר יחידה מובחרת בצה"ל, לכן המידע החסוי – מוטעה. בשנת 2012 נורו יריות מחוץ לפקיעין על שירת מכוניות כולל רכבו של העותר אך המקרה לא פוענח ויתכן ומדובר בירי שוטה ותועה.

4.2 המשיב טען כי עמדתו נשקלה על פי המלצת המשטרה, שהיא הגורם המקצועי שהוסמך להמליץ לפקיד הרישוי בנושא שלילת רישיונות כלי נשק. המשטרה רשאית להסתמך על חומר חקירה מתוך תיקי חקירה סגורים וכן על מידע מודיעני וראיות מנהליות. המשטרה סבורה כי הראיות העולות מתיקי החקירה ומהמידע החסוי מצביעות על מסוכנות העותר, ויש להמלצה זו משקל מכריע. עוד נטען כי העותר ידע כי אי הפקדת נשק במהלך תקופה של 3 שנים מהווה עבירה על החוק והפרת תנאי הרישיון.

5. דיון והכרעה

5.1 במוקד הדיון השאלה האם על בסיס הנתונים שנאספו, והיוו תשתית לפתיחת תיקי משטרה כנגד העותר, וכן על בסיס המידע החסוי, נמצאת החלטת הביטול בתחום שיקול הדעת הסביר של הרשות.

5.2 רשות מנהלית המוסמכת להעניק רישיון לפי שיקול דעתה, מוסמכת מטבע הדברים גם לבטלו אם השתנו הנסיבות באופן שהיה משפיע על שיקול דעתה המקורי, מה גם שסמכות הביטול עוגנה במפורש בס' 12 (א) (3) לחוק כלי היריה, כפי שפורט לעיל.

ראו בבגץ 733/90 שללם נ. פקיד הרישוי, נפת פתח תקוה משרד הפנים (30.12.81)-

"נקודת המוצא המשותפת בכל המצבים האמורים היא, כי סמכות פורמאלית נתונה בידי הרשות המינהלית. הכוח בידה לסרב ליתן רישיון או לחדשו, והכוח בידה לבטל רישיון. אך השאלה היא, מהם השיקולים הענייניים, המצדיקים ביטול זה."

5.3 הפסיקה הכירה בכך שהחלטה של ביטול רישיון שונה מההחלטה שלא להעניק רישיון מלכתחילה, והנימוקים לכך צריכים להיות כבדי משקל.

ראו בבגץ 113/52 זקס נ. שר המסחר והתעשיה (17.7.52) דברי כב' השופט ויתקון –

"לא הרי ביטול רשיון, שכבר ניתן, כהרי מתן רשיון חדש. רשיון חדש, הרי הלכה פסוקה היא, שגם חשד מבוסס יכול - בדרך כלל - לשמש סיבה מספקת לסירוב רשיון; אולם באשר לביטול רשיון שכבר ניתן, סבורים אנו כי לאחר מתן הרשיון, אין לבטלו ע"ס חשד גרידא ללא חקירה..."

בגץ שללם הנ"ל אמץ קביעה זו וחזר עליה -

"הבחנה זו בשיקוליה של הרשות המוסמכת בין מתן רישיון חדש לבין ביטולו של רישיון קיים אינה כתובה במפורש בספר החוקים. היא מהווה חלק מהמשפט המקובל נוסח ישראל. מקורה של הלכה זו הוא "ההגיון וחוש הצדק" (דברי השופט אשר בבג"צ 575/76 [9] הנזכר, בעמ' 444), דהיינו, בחובתו של המינהל לפעול בהגינות ובסבירות".

נקבע כי "חשד" בלבד אינו שיקול מספיק לבטל רשיון קיים , ויש לוודא שנמצאו ראיות משכנעות–

"לעומת זאת, חשד בלבד אינו שיקול מספיק כדי לבטל רישיון קיים. אמת הדבר, אין צורך לעניין זה בפסק-דין סופי, הקובע את אמיתות החשד, אך דרושה לשם כך "הוכחה משכנעת, שאינה מותירה מקום לספקות סבירים" (דברי השופט שמגר בבג"צ 56/76 [12], בעמ' 692). על-כן, אין לסרב חידושו של רישיון לבית-עסק - ומכאן קל וחומר, שאין לבטל רישיון קיים לניהול בית-עסק - על יסוד עדותו של מודיע, שלא נחקרה ונבדקה (בג"צ 202/56 [13]). הרישיון יוכל להתבטל, רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא, כי קיימות ראיות משכנעות (בג"צ 66/65 [14])."

5.4 הוצגו בפני שלושת התיקים שפתחה המשטרה ואשר נסגרו מחוסר ראיות.

א. תיק פל"א 496166/2010 - בתיק זה התלונן ביום 27.12.10 לקוח של העותר מכפר יאנוח –ג'ת כי העותר שייצג אותו בתביעת נכים כנגד משרד הבטחון זייף את חתימתו על הסכם שכר טרחה. המתלונן טען כי משנת 2006 לא דבר עם העותר. המתלונן המשיך וטען כי בשנת 2007 העותר הגיש כנגדו תביעה בבית משפט השלום בעכו בגין אי תשלום שכר טרחה, ולמרות זאת הגיש את תלונתו רק ביום 27.12.10.

התיק נסגר ביום 23.10.11 מחוסר ראיות.

המסמכים שהוצגו עולה כי תביעת שכר הטרחה הוגשה על ידי העותר כנגד אותו מתלונן ביום 19.12.06 ואליה צורף צילום הסכם שכר הטרחה. התיק התנהל שנים ארוכות כאשר בשלב מסוים לאחר תחילתו ייצג את המתלונן עו"ד נאדר דיב. העותר אף צרף חוות דעת של מומחית, גב' אורה כבירי, שסברה לאחר בדיקת צילום הסכם שכר הטרחה, כי דוגמת החתימה על הסכם שכר הטרחה דומה לחתימת המתלונן. ביום 21.4.13 , בפסק דין מנומק, נדחתה התביעה של העותר המבוססת על הסכם שכר הטרחה, וכב' השופטת לא קבלה את טענת העותר כי המתלונן חתם על הסכם שכר הטרחה שצילומו הוצג.

ב. תיק פל"א 4333/2012 - בתיק זה הוגשה ביום 10.10.12 תלונה של מתלונן מיאנוח –ג'ת שהעותר ייצג אותו בתביעת נכות כנגד משרד הביטחון, כי העותר זייף מסמך של הסכם שכר טרחה. המתלונן בתיק זה טען כי שלם לעותר סכום של יותר מ 50,000 ₪, בעבור טיפול בתביעתו במהלך השנים 2003-2008 , לא קבל קבלות, וטען כי העותר הגיש כנגדו תביעה לתשלום שכר טרחה נוסף.

התיק נסגר מחוסר ראיות ביום 26.8.14.

גם כנגד מתלונן זה הגיש העותר תביעה לבית משפט השלום בעכו במסגרת תיק 15870-06-11. המתלונן שם יוצג על ידי עו"ד אדיב דלה. שם מינה בית המשפט מומחה מטעמו לברר בין היתר אם החתימות על הסכמי שכר הטרחה הן של המתלונן. המומחה מצא התאמה בין החתימות על הסכמי שכר הטרחה וחתימות אחרות של המתלונן. הצדדים הגיעו שם לפשרה לתשלום נוסף של המתלונן בסך של 50,000 ₪. הסכם הפשרה קבל תוקף של פסק דין ביום 21.4.16.

ג. תיק פל"א 428937/12 - בתיק זה הוגשה ביום 7.11.12 תלונה של מתלונן מכפר מגאר, שהעותר ייצג אותו בתביעת נכות כנגד משרד הביטחון במהלך שנת 2009 -2012. שם לאחר משא ומתן בנוכחות גיסו של המתלונן נכתב הסכם שכר טרחה שהמתלונן חתם עליו לאחר שגיסו בדק אותו, כגרסתו, אך לא קבל העתק. בשנת 2012, בסוף ההתחשבנות שלח העותר לו הסכם שכר טרחה אחר, כביכול חתום על ידי המתלונן, אך המתלונן טען שאין זה ההסכם שחתם עליו.

תיק זה נסגר מחוסר ראיות ביום 26.6.14.

בעניין זה הגיש העותר תביעה לגביית שכר הטרחה מהמתלונן בחודש ינואר 2013, במסגרת תיק 14787-01-13 . גם במקרה זה הוצג רק העתק צילומי של הסכם שכר הטרחה. המתלונן יוצג על ידי עו"ד קייסר. נשמעו הוכחות. בפסק דין מיום 20.1.16 קבע בית המשפט שם מנימוקיו כי הסכם שכר הטרחה שצורף לכתב התביעה – תקף. התביעה התקבלה במלואה והמתלונן חויב בתשלום של 23,800 ₪ בצירוף שכר טרחת עורך דין.

5.5 סיכום ביניים - עיון בשלושת המקרים הנ"ל מלמד על כך שמדובר בסכסוכים כספיים בין העותר, בתפקידו כעורך דין לבין לקוחותיו. בשני התיקים הראשונים מדובר בתלונות של שניים מיאנוח-ג'ת, תלונה המאוחרת בשנים לתקופת הטיפול בעניינם, ובאה בהמשך לתביעות לגביית שכר טרחה שהגיש העותר כנגדם. המקרים אינם חד משמעיים, עובדה היא כי מתוך 3 מקרים, ניתן לומר כי בשניים מהם זכה העותר בתביעתו או לפחות בחלקה. הייתי נזהרת מלקבוע באופן נחרץ כי יש בתיקים ראיות על זיוף ומרמה מצדו של העותר, כאלו המצדיקות למנוע ממנו המשך אחזקת נשקו.

יש לזכור כי ההחלטה הראשונה על ביטול הרשיון מיום 28.10.13 ניתנה ביום 28.10.13, לאחר שתיק 496166/2010 כבר נסגר עוד קודם לכן מחוסר ראיות, ונפתחו שני התיקים הנוספים באוקטובר ונובמבר 2012, שבשניהם קבל העותר בסופו של דבר את תביעתו או את חלקה הגדול.

חשד - אין בו די כדי לבטל רישיון קיים, מה גם שניתן לומר כי החשד במקרה זה - התפוגג.

עולה כי ממצאים אלו אין די בהם כדי לבטל רישיון נשק של מי שמחזיק בו שנים ארוכות, ולזכותו נרשם שרות מיוחד בשורות צה"ל.

5.6 המידע החסוי - גם במידע החסוי שהוצג בפני אין כדי ללמד על כך שהעותר היה מעורב אישית בירי מצדו לכיוון אחר. אומנם, יש התייחסות למקרה אחד שבו בוצע ירי לכיוון מכוניתו של העותר (לטענת העותר אולי בטעות, אך כנראה לא כך מהמידע החסוי). מכל מקום, ירי לכיוון מכונית העותר צריך להביא לשלילת הרישיון של היורה. אין הגיון לשלילת רישיון הנשק מהירוי, כל עוד אין הוכחה כלשהי על כך שהוא מעורב בשימוש בנשק.

ושוב, יש לחזור לקביעה של בגץ שללם –

ומכאן קל וחומר, שאין לבטל רישיון קיים לניהול בית-עסק - על יסוד עדותו של מודיע, שלא נחקרה ונבדקה (בג"צ 202/56 [13]). הרישיון יוכל להתבטל, רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא, כי קיימות ראיות משכנעות (בג"צ 66/65 [14])."

5.7 באשר לטענה לאי הפקדת נשק - המשיב טען כי ההודעה על ביטול הרישיון לכלי ירייה נשלחה בדואר רשום לעותר ביום 28.10.13. לא צורפה ראיה כלשהי או אסמכתא לכך שהמכתב נשלח בדואר רשום. ב"כ המשיב טען כי כך רשום במערכת, אך גם הרישום במערכת לא הוצג בפני. העותר הצהיר על כך שלא קבל הודעה כזו. רק סביר שהעותר, שהוא עורך דין בהכשרתו ומודע לזכויותיו, אם היה מקבל הודעה כזו היה מגיש ערר, מה גם שהזכות להגיש ערר רשומה בשולי ההודעה. עוד אציין כי מאז 28.10.13 ועד 24.7.16 לא הייתה כל פניה לעותר מצד המשיב או מישהו מטעמו בנושא הפקדת הנשק, מהלך תקופה של כשלוש שנים.

המכתב ששלח העותר למשיב ביום 19.1.14 איננו בתגובה להודעת הביטול מיום 28.10.13. כפי שעולה מכותרתה, היא בהמשך למכתב קודם ששלח ביום 19.11.12, והרי תאריך המכתב הקודם, קודם להודעה על ביטול הרישיון.

ביום 24.7.16, כשהגיש העותר בקשה לחידוש הרישיון ונדרש להפקיד את נשקו , הפקיד אותו עוד באותו היום. מכאן, שאין בסיס עובדתי לייחס לעותר עבירה פלילית והפרת תנאי הרישיון בכך שבמהלך שלוש שנים נמנע מהפקדתו על אף שידע על כך.

5.8 המסקנה המתבקשת היא כי החלטת המשיב לשלילת רישיונו של העותר איננה מעוגנת בטעמים כבדי משקל. אמת נכון, שהרבה יותר קל להתייחס לנסיבות ולמשקלן היום, לאחר שנתקבלו תוצאות במסגרת ההליכים האזרחיים שהתקיימו בנושא המתלוננים על זיוף. אך זו משמעות הבדיקה על ידי בית המשפט.

6. לסיכום

6.1 העתירה מתקבלת.

6.2 אין חיוב בהוצאות.

6.3 ב"כ המשיב מוזמן לקבל מלשכתי את תיקי המקור שהעביר לעיוני.

6.4 המזכירות תודיע לצדדים על פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג אלול תשע"ח, 03 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.