עניינה של התביעה 50 פרסומים שנשלחו לתובעת באמצעות דואר אלקטרוני וזאת לטענת התובעת בניגוד להוראות סעיף 30א לחוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב-1982 (להלן: חוק הספאם).

1. התובעת היא לקוחה של הנתבעת וזו שלחה לה הודעות פרסומת שונות לתיבת הדוא"ל.

לטענת התובעת ביום 20/12/16 שלחה לנתבעת הודעה כי היא מבקשת להפסיק משלוח פרסומות.

משלא פסק משלוח הפרסומות שלח בא כוחה של התובעת ביום 24/1/17 מכתב התראה וביום 20/2/17 הודיעה הנתבעת לתובעת כי היא קיבלה את פנייתה וראתה בה בקשה שלא לקבל הודעות שיווקיות ולפיכך הסירה אותה מקבלת השירות.

למרות האמור לטענת התובעת החל מיום 17/7/17 שבה לקבל הודעות פרסומת לתיבת הדוא"ל. בגין 50 הודעות שהתקבלו בין 17/7/17 לבין 26/2/18 הוגשה התביעה.

1. בעקבות התביעה ולאחר בדיקתה אישרה הנתבעת כי החל מיום 17/7/17 נשלחו הודעות פרסומת לכתובת הדוא"ל של התובעת, אלא שמדובר בכתובת דוא"ל שמסר בעלה של התובעת לנתבעת וזאת ביום 12/6/16 לאחר שחתם על הסכם הצטרפות ובמסגרתו אישר משלוח הודעות פרסומת. בנסיבות אלה סבורה הנתבעת כי ההודעות נשלחו כדין לבעלה של התובעת ולפיכך אין בהן כדי לזכות את התובעת בפיצוי.
2. כפי שהובהר בדיון, אין מחלוקת בין הצדדים שבעלה של התובעת מסר לנתבעת בנפרד מרעייתו ובמועד אחר, את כתובת הדוא"ל שמיוחסת לתובעת ואישר משלוח הודעות פרסומיות לאותה כתובת דוא"ל; וכי מעולם לא ביקש להסיר עצמו מרשימת התפוצה של הנתבעת.

המחלוקת היא אם בקשת ההסרה של התובעת כלקוחה של הנתבעת בצירוף כתובת הדוא"ל שמיוחסת לה מחייבת את הנתבעת להסיר את כתובת הדוא"ל ביחס לשני הלקוחות או רק לגבי התובעת.

1. לטענת התובעת כתובת דוא"ל היא ייחודית והיא בגדר מידע אישי לפי חוק הגנת הפרטיות. בהתאם לכך טוענת התובעת כי הגם שבעלה נתן הסכמתו למשלוח דברי פרסומת לאותה כתובת דוא"ל ביום 12/6/17, הרי ש-7 חודשים לאחר מכן הודיעה התובעת ביום 23/1/17 לנתבעת לחדול לשלוח לה הודעות פרסומת לאותה תיבת דוא"ל ייחודית.

לפיכך לטענתה הסכמה והודעת סירוב לגבי כתובת דוא"ל ייחודית מחייבת את הנתבעת להסיר את תיבת הדוא"ל מכל מאגריה; ומשלא עשתה כן מדובר בהודעות פרסומת שנשלחו שלא כדין.

1. מנגד טוענת הנתבעת כי הן התובעת והן בעלה חתמו כל אחד בנפרד על הסכמה לקבל הודעות שיווקיות לכתובת הדוא"ל; וכי בקשתה של התובעת להסיר עצמה משירות הודעות שיווקיות של הנתבעת רלוונטית ביחס לעצמה בלבד. לפיכך בהתאם להסכמת בעלה של התובעת מוענו ההודעות אליו, הגם אם לאותה כתובת דוא"ל.

על-פי הוראת תקנה 214 טז(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, משמדובר בתובענה בהליך של סדר דין מהיר, יהיה פסק הדין מנומק באופן תמציתי.

דיון ומסקנות:

1. חוק התקשורת (בזק ושידורים), תשמ"ב – 1982 המכונה 'חוק הספאם' דורש כתנאי למשלוח דבר פרסומת הסכמה של 'נמען'; כמו גם מאפשר ל'נמען' לאחר שנתן הסכמתו להודיע כי הוא מסרב להמשיך לקבל דברי פרסומת. חוק הספאם מתייחס אפוא ל'נמען' ולא לאמצעי או לכתובת/מספר הטלפון אליו נשלחים דברי הפרסומת.

וכך, הודעת הסירוב של התובעת נוגעת אליה כ'נמענת' ולא מתייחסת לכל הנמנעים שמסרו אותה כתובת דוא"ל.

1. במקרה זה התובעת נתנה הסכמתה לקבל דברי פרסומת בשנת 2009 והודיעה לאחר מכן על סירובה להמשיך ולקבל דברי פרסומת.

בעלה של התובעת - בנפרד ממנה - נתן את הסכמתו לקבל דברי פרסומת בשנת 2016 ומאז לא הודיע על סירובו להמשיך ולקבל דברי פרסומת.

כל אחד מהם מסר כתובת דוא"ל תקפה לצורך משלוח דברי פרסומת. מתברר שבעלה של התובעת מסר אותה כתובת כפי שמסרה התובעת.

ואולם, לצורך יישום חוק הספאם מדובר בשני 'נמענים' שונים, שכל אחד מהם לאחר שנתן הסכמתו לקבל דבר פרסומת צריך ליתן ל'מפרסם' הודעת סירוב.

1. הודעת הסירוב של התובעת לנתבעת היא לגבי עצמה כ'נמענת'. לצורך יישום חוק הספאם הודעתה אינה מתייחסת לכתובת הדוא"ל, אלא לעצמה כנמענת, והיא בלבד. בהקשר זה יוער כי הודעתה לנתבעת, אלא אם הוחרגה, לכאורה רלוונטית לכל אמצעי התקשורת שמסרה לנתבעת – הודעות דוא"ל, סמסים וכו' – ואינה מוגבלת דווקא לכתובת הדוא"ל שמסרה, שהרי כנמנעת היא מסרבת להמשיך לקבל הודעות פרסומיות.

באופן דומה כפי שלא ניתן לפרש את הודעת הסירוב כמוגבלת לאמצעי תקשורת ספציפי ובמקרה זה כתובת דוא"ל, כך שהדגש הוא על סירוב 'נמען' ולא סירוב של אמצעי תקשורת ספציפי בו מתקבלים דברי הפרסומת, הרי שסירובה של התובעת להמשיך ולקבל דברי פרסומת אינה משמשת הודעת סירוב גם לגבי 'נמען' אחר - בעלה, שמסר כתובת דוא"ל לנתבעת לצורך קבלת דברי פרסום, גם אם מדובר באותה כתובת דוא"ל.

1. אוסיף כי לכל הפחות המשך משלוח דברי פרסומת לבעלה של התובעת באמצעות כתובת הדוא"ל שמסר, בנסיבות האמורות בתיק זה אינה בגדר שיגור דבר פרסומת "ביודעין בניגוד להוראות סעיף זה" (סע' 30א(י)(1) לחוק), כך שגם מן הטעם הזה אין מקום לפסוק פיצוי. יושם לב כי התובעת עצמה שלחה הודעות שהיא מבקשת לראות בהן הודעות סירוב בהן צויין שמה של התובעת בלבד בצירוף כתובת הדוא"ל אליה קיבלה עד אותו מועד דברי פרסומת (נספחים לכתב התביעה). לא צויין שם במפורש כי הכוונה היא להסרת כתובת הדוא"ל לגביה ולגבי בעלה ולכן לכל הפחות לא היתה צריכה הנתבעת לדעת שהודעת הסירוב מתייחסת גם לבעלה, כך שהמשך משלוח הודעות אינו עונה על דרישת ב'יודעין'.

אכן, ייתכן שבעת הגשת התביעה לא היתה מודעת התובעת לכך שבעלה מסר אותה כתובת דוא"ל לנתבעת לצורך משלוח דברי פרסומת, ואולם אין בכך כדי להקים לה זכות פיצוי מכוח הספאם. ספק אם היה מקום לעמוד על התביעה לאחר שהובהר המצב העובדתי בכתב ההגנה.

1. אעיר כי ממילא פסיקת פיצויים לפי חוק הספאם היא סמכות בשיקול דעת של בית המשפט וכי בנסיבות המקרה לא יכול הפיצוי להוות הרתעה מפני הפרת החוק לאור הנסיבות החריגות.

מכל האמור אני מוצא שהתובעת לא זכאית לפיצוי מכוח חוק הספאם.

התוצאה:

1. אשר על כן אני מורה על דחיית התביעה.

אני מחייב את התובעת לשלם לנתבעת 4,500 ₪ הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד תוך 30 ימים מהיום.

ניתן היום, ז' אדר ב' תשע"ט, 14 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.