זוהי תביעתה של התובעת בגין נזקי גוף שארעו לה בעת שנפלה ליד מכונית המשפחה

התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1 מבטחת הרכב, ולחילופין, אם לא יקבע בית המשפט שמדובר בתאונת דרכים כהגדרתה על פי חוק נתבעה גם נתבעת 2 שכן הנפילה ארעה בעטיו של בור בצידי הכביש.

פסק־הדין ינומק בתמצית, בדרך שנקבעה בתקנה 129(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט–2018, כך שיכלול תכלול פירוט קצר של המחלוקות, ממצאי בית־המשפט לגבי העובדות, השאלות המשפטיות הטעונות הכרעה, ההכרעה ותמצית הנימוקים.

פירוט קצר של המחלוקת

המחלוקת בין הצדדים היא עובדתית ופשוטה :

התובעת טוענת כי נפלה בעת כניסתה לרכב לפיכך על הנתבעת 1 לשאת בתשלומי נזקה ללא שאלת אשם.

הנתבעת 1 היא החברה המבטחת של הרכב וטענה כי חלו סתירות בפירוט מקום התאונה, בפירוט מצבו של הרכב בעת התאונה ומצבה של התובעת ביחס לרכב בעת התאונה ומכאן כי נסיבות התאונה אינן נסיבות של שימוש ברכב כמוגדר בחוק הפלת"ד.

הנתבעת 2 היא העירייה האחראית למדרכה ולבור אשר בו נפלה התובעת.

ממצאי בית המשפט בעניין העובדות

לאחר שבית המשפט שמע את העדים את החקירה ואת הסיכומים מצא כי יש מקום להאמין לתובעת ולקבל את גרסתה בדבר קרות האירועים.

התובעת מסרה כי נסעה עם בעלה לקרבת מאפיית "ראשית דגן" בעלה עצר את הרכב ליד המדרכה, היא ירדה, קנתה את הלחמניות, וחזרה לרכב שהמתין לה כשמנועו עדיין פועל. התובעת תיארה כי פתחה את דלת הרכב, ירדה מן המדרכה ואז מעדה בשקערורית שהייתה על מקצוע המדרכה ובפיסת הכביש שמתחתיה.

הגם שהתובעת ובעלה נחקרו ארוכות לא הפריכה החקירה הנגדית את גרסתם זו ולא פגעה בסבירותה של הגרסה. המדובר בפעולה יומיומית שכל משתמש ברכב עושה כאשר הוא אוחז בחלק כלשהו של הרכב בעת עלייתו אל הרכב ותוך כך יורד מן המדרכה או בוחר לעבור ישירות מן המדרכה אל הרכב, לעיתים ברגל זו ולעיתים ברגל אחרת – אלו ואלו בגדר פעולת עלייה לרכב ושימוש ברכב, בין אם מונע הוא ובין אם דומם ונהג ממתין בתוכו .

בית המשפט לא מצא כי חקירת החוקר שהפעילה הנתבעת 1 סתרה את גרסת התובעת בדבר היות הרכב מונע ובדבר אופן העלייה. התובעת זכרה היטב כי הרכב היה מונע בעת עלייתה, וכן כי המדובר בגיחה קצרה ואין טעם לדומם את הרכב גרסתה הייתה בהירה ומציאותית והיא הדגימה אותה מספר פעמים.

התמיהות לכאורה שהעלה ב"כ הנתבעת 1 בקשר למקום התאונה מתבררות היטב ובאופן בהיר וחד

על ידי עיון במפה עירונית המראה כי מקום התאונה נמצא במקום שניתן לראותו כנמצא בשני רחובות אליהו קורן ושמעון בן חמו מקום המאפיה היה ברור, שמה היה ידוע לבעלה של התובעת ועצם העובדה שהתובעת נזכרה בו ללא סיוע בשעת החקירה – לא היה בו כדי לפגוע במהימנותה. בית המשפט מצר על כך שעניין כה פשוט גזל זמן כה רב בחקירה ובסיכומים.

בית המשפט לא מצא כי הפעולה הטבעית והרציפה אותה הדגימה התובעת ניתנת לפירוק מלאכותי של "ירידה מהמדרכה לכביש" + "עליה מהכביש לרכב" ולטעון כי הנפילה אירעה בזמן התהליך הראשון.

אכן הטענה שנונה מעניינת ומושכת את הלב אך דינה להיכשל ככל ניסיון לפרק תנועה רציפה ודינמית וסופית לרכיבים בדידים (דיסקרטיים) וסטטיים המהווים סדרה. ניסיון זה שידוע בלוגיקה הקלאסית כפרודוקסים של זנון מאילאה (פרדוכס אכילס והצב ופרדוכס הדיכוטומיה) הינו ניסיון מאתגר אך סותר את המציאות בכלל ואת המציאות של תנועה אחת רציפה כפי ששוכנע בה בית המשפט.

מתוך הממצאים העובדתיים מתבהרת מאליה השאלה המשפטית וההכרעה בה היא כי מעשה התובעת היה בגדר עליה לרכב והיא אחת מדרכי השימוש ברכב המנויות בסעיף 1 ומכאן תחולת חוק הפלת"ד על האירוע.

פסיקתה הוצאות ושכ"ט

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית בשל ייחוד העילה בפיצויים לנפגעי תאונות דרכים.

בנסיבות העניין ובשל התנהלותה בדיון תשלם הנתבעת 1 הוצאות הנתבעת 2 כולל המע"מ בסך 11,700 ש"ח.

הוצאות התובעת תיקבענה בתום שלב הנזק.

ניתן היום, י"ב אדר ב' תשע"ט, 19 מרץ 2019, בהעדר הצדדים.