לפניי תביעה כספית בסך 32,000 ₪ כלפי הנתבע, אשר נטען כי היה ערב לחוזה שכירות, כאשר הדרישה היא לתשלום דמי שכירות וחשבונות שלא שולמו על ידי צד ג', וכן פסיקת עוגמת נפש בסך שך 10,000 ₪.

העובדות:

1. התובע, מר שלום כהן (להלן "התובע") הוא בעליו של הבית ברחוב יהודה דור 2 ברחובות (להלן "הבית").

2. ביום 17.3.2011 כרת התובע חוזה שכירות עם מיכאל צברי (להלן "הנתבע"). מושא החוזה היה דירה בקומה העליונה של הבית, ובדירה זו התגוררו הנתבע ובת זוגו, גברת מיצודה (להלן- צד ג' או בת הזוג)

3. הנתבע נתן לתובע שיק ביטחון על סך של 15,000 ₪ להבטחת התחייבויותיו כלפי התובע על פי חוזה השכירות.

4. לאחר כשמונה חודשים נפרדו הנתבע ובת-זוגו. בת הזוג עברה לגור בדירת מרתף באותו בית, ומשעזבה לפני תום חוזה השכירות שנכרת עמה, את דירה זו, השנייה (להלן- הדירה השנייה) או דירת המרתף)הותירה, לפי הנטען, חוב בגין דמי שכירות בסך של 15,000 ₪ וחשבונות חשמל ומים לא משולמים בסך 7000 ₪. יצוין כי בכתב התביעה אין כל פירוט בדבר המועד בו עזבה צד ג' את הדירה השנייה, לא צורף הסכם השכירות שנערך עם צד ג' בהתייחס לדירה השנייה, לא פורט אם החוזה עם צד ג' חודש או הוארך מפעם לפעם, ואף לא צורפו חשבונות החשמל והמים, שלפי הנטען לא שולמו על ידי צד ג'.

5. התובע פנה ללשכת ההוצאה לפועל בבקשה לביצוע שטר, אך לבסוף הוגשה התביעה דנן, בסכום של 32,000 ₪. סוג התביעה הוגדר בכתב התביעה כדלקמן: כספית, חוזית, עשיית עושר ולא במשפט ועוגמת נפש.

6. יצוין כי התביעה לא הוגשה כנגד מי שאין חולק כי היא בגדר החייבת העיקרית, צד ג', וזאת בלא שנטען כי במקרה דנן חל אחד מהחריגים הקבועים בסעיף 8 לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967.

טענות הצדדים:

6. התובע טען בכתב התביעה כי הנתבע הפר את החוזה הפרה יסודית, ולפיכך יש להעמיד את התובע במצב בו היה נמצא אילו קוים החוזה, והתובע היה מקבל את הכספים המגיעים לו – 15,000 ₪ עבור השכירות ו-7000 ₪ עבור החשבונות השוטפים. כמו כן מבקש התובע כי ייפסק לו פיצוי בסך 10,000 ₪ בגין עוגמת הנפש שנגרמה לו עקב הפרת החוזה על ידי הנתבע. עוד מבקש התובע החזר הוצאות משפט, אגרת תביעה ושכר טרחת עו"ד.

7. הנתבע טען כי בחוזה השכירות שנחתם ביום 17.3.2011 הוא לא ערב לצד ג' כי אם שכר את הדירה בעצמו, ושיק הביטחון שניתן לתובע במסגרת חוזה זה היה בנוגע לשכירות זו בלבד.

8. לאחר הפרידה מבת-זוגו עזב הנתבע את דירתם המשותפת לאחר ששילם לתובע את כל החובות והחשבונות הנובעים מהחוזה. לטענת הנתבע, התובע "העביר" את שיק הביטחון להסכם שכירות נוסף, נפרד, שכרת עם צד ג', וזאת מבלי ליידע על כך את הנתבע וממילא מבלי לקבל את הסכמתו לכך.

9. הנתבע טען כי לא קמה לתובע עילת תביעה, וזאת כי מעולם לא חתם על ערבות עבור צד ג', ולא התחייב, בעל פה או בכתב, כי ישמש כערב להסכם כזה. כמו כן לא הסכים הנתבע לשימוש בשיק הביטחון לטובת הסכם השכירות הנפרד שנערך אל מול צד ג'.

10. עוד הפנה הנתבע ליום הפנייה של התובע ללשכת ההוצאה לפועל, ב-19.10.2017, כשש שנים מתום חוזה השכירות לדירה השכורה המשותפת של הנתבע ושל צד ג'. לטענת הנתבע, התמהמהות התובע בפעולותיו עולה כדי שיהוי והיא נגועה בחוסר תום לב.

דיון והכרעה:

11. בכתב התביעה (בסעיף 6) טען התובע כי הנתבע היה ערב לחוזה שכרת התובע עם בת זוגו של הנתבע "בחודש מרץ 2011". דא עקא, התובע לא הציג את החוזה המדובר, ומשכך לא עלה בידיו להוכיח כי הנתבע שימש ערב לבת זוגו. הנתבע, לעומת זאת, צירף לכתב ההגנה חוזה שכירות מיום 17.11.2011, שעליו חתומים התובע והנתבע. יודגש, כי בחוזה זה לא מופיע שמה של בת זוגו של הנתבע, ולא מופיעים ערבים כלל. הנה כי כן, יש לקבוע כי השיק שאותו מסר הנתבע לתובע באותו תאריך לא הווה ערבות עבור חוזה של התובע עם צד ג', כי אם שיק ביטחון עבור החוזה שכרת התובע עם הנתבע.

12. נאמנה עליי גרסתו של הנתבע לאירועים, העולה מכתב ההגנה ומהמסכמים שצורפו אליו. השתלשלות העניינים אפוא היא כדלהלן: הנתבע ובת זוגו התגוררו בשכירות באחת הדירות בבית שבבעלות התובע, כאשר על חוזה השכירות מופיע שמו של הנתבע וכאשר לחוזה זה צירף הנתבע שיק ביטחון; לאחר כשמונה חודשים נפרדו הנתבע ובת זוגו, ובת הזוג עברה לגור בדירת מרתף באותו הבית. כך עולה מתמלול השיחה שצירף הנתבע לכתב ההגנה (עמ' 5, שורה 14; עמ' 7, שורות 2-7) וגם מעדותו של התובע עצמו, ראו בפרוטוקול מתאריך 24.5.2020, בעמ' 6, שורות 1-7. ודוק: גם את החוזה הזה, שנערך עם צד ג', לא צירף התובע לתביעתו: באותו פרוטוקול ציין התובע שאינו יודע היכן נמצא החוזה שנכרת מול צד ג' (בגין שכירות דירת המרתף), בשורות 8-9. המסקנה היא כי כתב התביעה התייחס לחוזה שנכרת עם הנתבע וייחס לו הפרת חוזה, ואולם, בעת הדיון התברר כי אין בפי התובע טענה כי הנתבע הפר את חוזה השכירות שנכרת עמו, ואף בתמליל שצורף לכתב ההגנה, אישר התובע כי לא נותר כל חוב בגין החוזה שנערך עם הנתבע (עמוד 14, שורות 3-9). עתה נטען כי הנתבע ערב לחוזה שנכרת בין התובע לבין צד ג'. כאמור, חוזה השכירות שנערך עם צד ג' לא הוצג, לא נטען ולא הוכח כי הנתבע חתם על ערבות חוזית להבטחת התחייבויות צד ג' על פי חוזה השכירות שנערך ביחס לדירת המרתף. כן לא הומצאו כל ראיות שהן בנוגע לחוב הנטען. מכאן שיש לדחות את התביעה החוזית שהוגשה בתיק דנן.

13. עניינו, אם כן, בתביעה חוזית, אשר דינה להידחות. אולם נדמה כי התובע מבקש לייחס את השיק (שנתן הנתבע, כאמור, כשיק ביטחון לחוזה השכירות שנערך עמו ) לחוזה השכירות (או חוזי השכירות) שנערכו עם צד ג', לאחר שזו עברה להתגורר בדירת המרתף באותו בית. התביעה דנן אינה בגדר תביעה שטרית, אך מעבר לנדרש, אתייחס גם לעניין שיק הביטחון.

14. תחילה יובהר כי טענת התובע לפיה הנתבע שילם את דמי השכירות עבור צד ג' בגין דירת המרתף, לא רק שלא הוכחה על ידי התובע, אלא שטענה זו התבררה כבלתי נכונה בעליל (ראה, פרוטוקול מיום 24.5.20 , עמ' 8 שורות 28-29, עמ' 9 שורות 10 עד 33). מעבר לכך, הנני סבורה כי השיק ניתן כבטחון בגין הדירה ששכר הנתבע, וכי לא הוכחה בפניי גמירות דעת של הנתבע כי השיק הנדון ישמש כבטחון עבור חוזה השכירות של צד ג'. טענת התובע, עליה שב וחזר, כי לא היה משכיר את דירת המרתף לצד ג' אם לא היה מחזיק ברשותו את שיק הביטחון שמשך הנתבע, אין בה כדי ללמד על הסכמה וגמירות דעת של הנתבע כי השיק ישמש כבטחון עבור חוזה השכירות של צד ג'. טענה זו בדבר העדר גמירות דעת מקבלת משנה תוקף, בהתייחס לחוזי שכירות עתידיים, שייתכן ונערכו עם צד ג' בהתייחס לדירת המרתף, ואשר החוב הנטען בכתב התביעה נובע מהפרתם על ידי צד ג', כאשר אין כל טענה כי הנתבע ידע בכלל על כריתתם של חוזים אלה.

15. לענייננו, חשוב להביא את דבריו של כב' הנשיא ברק ברע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804, 811 (1999)): "על רקע זה מתעוררת השאלה, אם עקרון תום-הלב הקבוע בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), חל גם בדיני השטרות. לדעתי, התשובה על שאלה זו היא בחיוב. עקרון תום-הלב הוא עיקרון כללי, החל על כל זכות, על כל חיוב ועל כל פעולה משפטית (סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) יחד עם סעיף 61(ב) לאותו חוק) (ראו רע"א 6553/97 חגאי נ' חברת עבודי חיים בע"מ). אין כל מניעה להחלתו גם על זכות שטרית. אין כל ייחוד לזכות השטרית שיש בה כדי למנוע את תחולת העיקרון הכללי של תום-לב (אובייקטיבי) בגדרי הזכות השטרית." התנהלות התובע נראית כחסרת תום לב, משום שניסה "להעביר" שיק ביטחון מחוזה אחד למשנהו, מבלי שהייתה לו כל זכות לעשות זאת ללא הסכמה מפורשת מהנתבע.

בעניין ליברמן לעיל, קבע הנשיא ברק כי מכוח חובת תום הלב, על בנק נושה להודיע לערבים בתוך זמן סביר על מתן ארכה לחייב העיקרי, וזאת על מנת שיוכלו להבטיח את האינטרסים שלהם. במקרה בו לא ניתנה הודעה כאמור, יראו את הערב כפטור מערבותו. במקרה דנן, מעדות התובע עלה כי הצטבר חוב של דמי שכירות לתקופה של חצי שנה שלא שולם על ידי צד ג'. ככל שהתובע סבר כי הנתבע ערב לחיובי צד ג' באמצעות שיק הביטחון, הרי היה עליו להודיע לנתבע בתוך זמן סביר על הארכה המשמעותית שנתן לצד ג' לתשלום דמי השכירות, ראה סעיף 5 (ג) לחוק הערבות, התשכ"ז- 1967. אין בפני כל ראיה כי התובע הודיע לנתבע בתוך זמן סביר על הארכה האמורה, ובכך הפר את חובת תום הלב כלפיו.

16. הכלל עתיק יומין קובע "המוציא מחברו – עליו הראיה. התובע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת תביעתו הכספית- חוזית. התובע לא הציג ראיות להוכחת טענותיו. הוא לא צירף את החוזה (או החוזים) שחתם אל מול צד ג', ולא המציא כל ראיה בנוגע לחוב הנטען.

סוף דבר :

17. התביעה נדחית בזאת.

18. התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך של 3500 ₪.

מזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ה סיוון תש"פ, 17 יוני 2020, בהעדר הצדדים.