18 אפריל 2021

1. זהו פס"ד בתביעת התובע לתשלום שכר עבודתו וזכויות סוציאליות בגין עבודתו במוסדות חב"ד (נתבעת 1) תקופה של כ- 11 חודשים מ-16/8/15 ועד יולי 2016.
2. הרקע לתביעה:
3. התובע החל לעבוד במוסדות חב"ד בגילה, זאת בעקבות הצעתו של הרב אברהם דוד קירשנזפט (הנתבע 3) לשמש כמחנך כיתה ז'. התובע עבד משרה מלאה, וביולי 2016 פוטר ממשרתו יחד עם מורים אחרים.
4. בית הספר חב"ד גילה עבר הליך העברה מבי"ס מוכר שאינו רשמי (מוכש"ר) לבי"ס רשום חרדי, וזאת במהלך שנה"ל תשע"ו. האישור הסופי הגיע בפברואר 2016. בעקבות ההכרה – שילם משרד החינוך לכל המורים את שכרם רטרואקטיבית, אולם התובע, שעדיין לא היה תושב ישראל – לא קיבל דבר. כיום התובע הינו עולה חדש בישראל, אולם גם לאחר היותו עולה חדש, ולמעשה עד היום – לא קיבל את שכרו.
5. מר הירש פרבר, נתבע 2 עומד בראש הנתבעת 1, כשלטענת התובע יש גם לו אחריות אישית למצב שנוצר. מאידך, נתבע 3 - אשר שימש כמנהל תלמוד התורה והוא זה שקיבל את התובע לעבודה, נמחק על ידי התובע כנתבע בתיק.
6. משרד החינוך (נתבעת 4) אינו מתכחש לחובתו לשלם לתובע עבור חודשי עבודתו. השאלה הינה – מה הסכום המגיע לתובע , ומה האחריות של נתבעים 1 ו-2 ושל התובע בעצמו למצב שנוצר, ועד כמה יש לכך השלכה על הסכומים שנתבעת 4 צריכה לשלם לו.
7. המחלוקת בתיק:

מהם הסכומים המגיעים לתובע בגין תקופת עבודתו ומי מהנתבעים צריך לשלם לו. בין היתר התעוררה השאלה כיצד יש לחשב את הוותק של התובע, והאם רשאי היה משרד החינוך להתייחס למסמך מביטוח לאומי שהועבר אליו לצרכי פשרה בעניין הוותק של התובע (טענה שהצדדים התייחסו אליה בנפרד, ושנקבע כי ביה"ד יתייחס לכך במסגרת פס"ד זה.

1. עיקר טענות התובע:
2. בחודש יולי 2016 פוטר התובע (כמו גם עובדים אחרים), אך לא קיבל הודעה מוקדמת על פיטוריו. נתבע 3 פנה אליו ולמורים אחרים והודיע להם כי בעוד יומיים הם מפוטרים.
3. לדבריו, הלנת השכר בוצעה הן על ידי נתבעת 1 – בה לימד התובע והן משרד החינוך:
   נתבעת 1 - שבמהלך תקופת עבודתו פעלה אמנם לקבל את חסותו של משרד החינוך ולהפוך למוסד רשמי, אך לא דאגה לתובע שיקבל את שכרו ולו גם לאחר קבלת ההכרה כמוסד רשמי ואף לא דאגה למימון בינים עד למועד ההכרה.

משרד החינוך – (אשר תחילה היה רק נתבע פורמאלי) דאג לשלם לכל המורים רטרואקטיבית ממועד ההכרה במוסד כמוסד רשמי - אך לתובע לא שולם, כשהטענה העיקרית הייתה שלא הייתה לו תעודת זהות אלא רק דרכון. לדברי התובע, הוא פנה מספר פעמים למנהל ולמפקח מטעם משרד החינוך על מנת להבין מה קורה עם שכרו, והאם ימשיך לעבוד בשנת הלימודים הבאה, אך הוא לא נענה.
לגבי נתבע 2 - הטענה היא כי נתבע 2 אחראי באופן אישי למצבו , לאחר שידע לאורך כל התקופה כי התובע לא קיבל את שכרו, אך לא עשה די על מנת שקיבל את שכרו – לא ביחס למשרד החינוך ולאף לא ביחס לנתבעת 1 שקיבלה אותו לעבוד. לפיכך נטען כי יש להרים כנגדו את מסך ההתאגדות.

1. בעניין שאלת הוותק – לטענת ב"כ התובע, במסגרת ניסיון להגיע לפשרה, ביקש משרד החינוך מהתובע מסמך מביטוח לאומי לעניין הותק של התובע כפי שדווח לביטוח לאומי. התובע אכן עשה כן והמציא את המסמך – כחלק מהרצון לסיים בפשרה. בפועל הסכם הפשרה לא צלח, ומאידך, מיד כשנושא הפשרה ירד מהפרק, זימן משרד החינוך לפתע – מספר שנים אחרי סיום עבודתו של התובע ובחוסר תום לב – את הוועדה לקביעת הוותק, אשר ישבה באופן בהול ב-6/12/620 וקבעה את הוותק בהתאם למסמך של ביטוח לאומי – מסמך שלא היה מגיע אליה לולא ניסיון הפשרה בתיק. יתרה מכך, לו התובע היה מקבל את שכרו במועד – כלל לא היה מועלה עניין הוותק פעם נוספת והנתבעת הייתה משלמת לו ע"פ הוותק כפי שהוסכם עליו מלכתחילה, וע"פ מה שעבד התובע בפועל .לכן לדבריו לא ניתן לעשות שימוש במסמך זה ולא ניתן לקבוע את הוותק על פיו, אלא בהתאם להסכמות שהיו עם משרד החינוך בטרם קיבל את המסמך מביטוח לאומי לידיו. הודגש עוד כי למסמך בעניין הוותק צורף מכתב ובו צויין במפורש "בלי לפגוע בזכויות", ולכן לא ניתן היה להסתמך על מסמך זה כדי לפגוע בזכויות התובע.
2. עיקר טענות נתבעים 1 ו-2:

נתבעים 1 ו-2 טוענים כי מי שצריך לשלם לתובע זה אך ורק משרד החינוך, מה גם שלכל העובדים האחרים שולם רטרואקטיבית על ידי משרד החינוך – פרט לתובע. בכל מקרה אין כל עילה לתביעה האישית כנגד נתבע 2. עוד נטען כי מכיוון שנתבעת 1 לא קיבלה כספים ממשרד החינוך עבור התובע – ממילא לא חלה עליהם חובת התשלום, וכי הנתבעת מצידה כל שיכלה על מנת שיקבל את שכרו ממשרד החינוך, כמו שאר המורים.

1. עיקר טענות נתבעת 4:

האישור הסופי על המעבר של הנתבעת 1 למוסד רשמי ניתן רק בחודש פברואר 2016 והוא הוחל רטרואקטיבית. נתבעת 1 כלל לא דיווחה באופן מסודר על כך שהתובע הוא מורה בפועל בבית הספר, ולכן המשרד לא יכול היה לשלם לו. אכן, בהתאם להסכם בין משרד החינוך לנתבעת 1, משרד החינוך שילם את משכורותיהם של העובדים באופן רטרואקטיבי החל מחודש ספטמבר 2015 , אך זאת בהתאם לדיווחים שקיבל משרד החינוך מהמעסיק. נתבעת 1 לא דיווחה בזמן אמת על העסקתו של התובע והתובע לא הגיש טפסים לצורך פתיחת תיק אישי. משכך, מי שאחראי על קליטת המורים במשרד החינוך לא היה מודע להעסקתו בזמן אמת. בניגוד לתובע - לכלל עובדי ההוראה היו תיקים אישיים במשרד החינוך, ולכן שכרם שולם. לעומת זאת – עניינו של התובע לא הוסדר ע"י הנתבעת והוא עצמו לא הגיש טפסים, ולכן לא ניתן היה לשלם לו.

בכל מקרה, ובהתאם להסכם שנחתם עם משרד החינוך התחייבה נתבעת 1 להעביר אישור לפיו היא ביצעה את כל התשלומים לעובדיה עד ליום 01.09.2015, לכן חלק מהאחריות עוברת לנתבעת 1, מה גם שגם לתובע עצמו יש חלק בכך שלא פנה ולא עשה דבר, כפי שעשו שאר המורים, לקבלת שכרו.

1. דיון:
2. כאמור, אין חולק שהתובע עבד משרה מלאה משך 11 חודשים, החל מיום 16/8/15, ומילא כנדרש ממנו את המשימות שהוטלו עליו כמורה במשרה מלאה בנתבעת 1.
3. כמו כן אין חולק כי משרד החינוך הוא הגוף שצריך לשלם את שכר התובע בהתאם להסכם בין משרד החינוך ונתבעת 1 מחודש 8/15, ובהתאם לדיווחי המעסיק בפועל. כאמור, מוסכם עוד כי מאוגוסט 2015 ועד פברואר 2016 ביה"ס נחשב כבי"ס מוכר שאינו רשמי, וכי החל מפברואר 2016, משביה"ס קיבל את ההכרה הרשמית, משרד החינוך שילם לכל המורים את שכרם, רטרואקטיבית. לכולם - פרט לתובע.
4. לטענת משרד החינוך הייתה קיימת בעיה של ממש לשלם לתובע רטרואקטיבית כמו שאר המורים, הן מכיוון שלא קיבלו עליו דיווחים בזמן אמת, והן מכיוון שלא הייתה לו תעודת זהות, והיה קושי להכניסו למערכת כמקבל משכורת, ללא תעודת זהות (אלא דרכון בלבד). לעניין זה נתייחס בהמשך.
5. נציין כבר עתה כי לא מצאנו פגם בהתנהלות התובע עצמו. הנכון הוא כי מצופה ממי שלא מקבל את שכרו כי יפעל בזמן אמת לקבל את השכר המגיע לו, אלא שהתרשמנו מהתובע כי כעולה חדש (וכשבתקופת העבודה אף לא הוגדר כעולה חדש); לא ממש הבין כיצד המערכות עובדות, וסמך בעיניים עצומות על הנתבעים כי שכרו ישולם לו, בהתאם להבטחות שהובטחו לו. התובע ראה את עבודתו בארץ בכלל, ובמוסדות חב"ד בפרט כשליחות, ולכן המשיך לעבוד חודש אחר חודש, ללא השכר המגיע לו, בתקווה כי ההבטחות ימולאו ושכרו ישולם לו במלואו. אין מקום לזקוף – אפוא – את אי התשלום לתובע עצמו , כפי שנטען.
6. בחקירתו הנגדית בפני בית הדין, פירט התובע כי בחודש מרץ, כאשר הגיע מפקח מטעם משרד החינוך לנתבעת 1, הוא עצמו פנה אליו בשאילתה בנוגע לקליטתו במערכת. התרשמנו מדבריו של התובע, כי דברים אלו נכונים. הווה אומר, גם מנהלי נתבעת 1 וגם במשרד החינוך היו מודעים לכך שהתובע טרם נקלט במערכת וכי אינו מקבל את שכרו כלל. כך גם העיד שי קלדרון מטעם הנתבעת (עמ' 54 משורה 4):
   "... אני זוכר שבתחילת התהליך התחלת התביעה נבדקו כל מיני העתקי מערכות. ואכן כשראינו שהוא דווח עליו כמחנך כתה ז' למיטב זכרוני אז אנחנו אישרנו שהוא כנראה עבד באמת עבד". מאידך, גב' אורה חג'ז, מנהלת כח האדם במגזר החרדי, שהעידה מטעם משרד החינוך, העידה כי קליטתו של התובע התעכבה עקב חוסר שיבוץ, שיבוץ אותו אמור היה לבצע מנהל בית הספר.
7. חיזוק להתנהלות הנתבעת ביחס לתובע מצאנו בעדותו של נתבע 2 (שהוא מנהל נתבעת 1) (עמ' 25 לפרוטוקול שורות 18-24):

" כדי שיקבלו שכר צריך... שיושלם המעבר למשרד החינוך, ואז הם יקבלו שכר. מכיוון שהם לא היו עובדים של העמותה, אף אחד מהם כולל מנהל, לאף אחד לא הוציאו תלושים, הפסקנו להוציא תלושים לאנשים, גם לאלו שהמשיכו לעבוד, שעבדו שנה לפני זה, ולכן אני לא הייתי, לא ראיתי את עצמי אחראי לשלם את המשכורות שלהם אבל לקדם כדי שהם יקבלו משכורת כיהודים וכאנשים שבאמת משקיעים בזה וצריכים לקבל משכורת על זה, בוודאי שכן, אבל לא ממני, אני לא, לרגע לא חשבתי שזה ממני."

כאשר נשאל הנתבע 2 בחקירתו הנגדית האם היה משנה משהו בהתנהלותו השיב שלא היה משנה דבר.

1. מתוך העדויות שוכנענו כי נתבעים 1 ו-2 ידעו כי התובע לא קיבל שכר כלל, ולא עשו די כדי לדאוג לו. מכל מקום אין שום מסמך המלמד על ניסיונות לסייע לו לקבל את שכרו מהר ככל הניתן, אפילו לא בדרך של מימון ביניים.
   יחד עם זאת, איננו מוצאים לנכון לחייב את הנתבע 2 באופן אישי, כאשר אין כל עילה להרמת מסך או לחיובו האישי, כאשר פעל מטעם נתבעת 1.
   לעניין נתבעת 1 – בסופו של דבר אין חולק כי מי שצריך לשלם את כל זכויותיו של התובע הינו משרד החינוך (נתבעת 4), ולא נתבעת 1, אשר לא קיבלה תיקצוב לשלם לתובע. עם זאת, וכאמור, ואף שעבד אצל נתבעת 1 , זו לא עשתה די על מנת לסייע לתובע ולבדוק עם משרד החינוך מדוע לא שולם שכרו . הנתבעת לא בדקה האם דווח עליו בזמן אמת, ומאידך אף לא ניסתה לסייע לו ולו במעט על מנת לגייס כספים לתקופת ביניים על מנת להתקזז בבוא היום מול משרד החינוך. יתרה מכך, וכפי שהעיד התובע, אף הייתה זו הנתבעת שהודיעה לתובע על פיטוריו (יחד עם מורים אחרים) וללא הודעה מוקדמת. בנסיבות אלו מצאנו כי אף שמשרד החינוך הוא זה שצריך לשלם לו מכוח ההסכם עימו, כי יש לחייב את נתבעת 1 ולו גם בחלק מההוצאות שנגרמו לתובע בגין התנהלותה.
2. חיוב משרד החינוך:

כאמור, אין מחלוקת כי משרד החינוך צריך לשלם לתובע את שכרו. אחת מטענות של משרד החינוך הייתה כי לא ניתן היה לקלוט אותו בהיעדר תעודת זהות – אלא שטענה זו אינה ברורה : מדוע לא ניתן לשלם שכר למי שיש בידו אך ורק דרכון? וכי גוף כמו משרד החינוך לא יכול להתגבר על הפרט הטכני, שלתובע – כמי שעדיין לא הוסדר מעמדו כעולה חדש – ישולם שכרו המגיע לו, רק ע"פ מספר הדרכון? וכי שכר עבודה משולם רק למי שהוא בעל תעודת זהות ישראלית!?

בכל מקרה, ואף אם הייתה מתקבלת טענת משרד החינוך שלא ידעו בזמן אמת על העסקתו– אין הדבר מוריד מחובת משרד החינוך לשלם לתובע רטרואקטיבית, ולו גם ממועד ההכרה, כפי שנעשה עם המורים האחרים.
גם שי קלדרון העיד על כך בעדותו (עמ' 55 שורה 33), והוא השיב:

ת. "אז קלטנו אותו רטרו. זה כתוב במפורש. אנחנו לא מתכחשים".
כך גם לא הכחיש (עמ' 54 משורה 3) כי לכל שאר המורים שולם רטרואקטיבית בפברואר, וכי:
"עובדה שהצלחנו עם כל המורים. כל המורים נקלטו וקיבלו את שכרם בפברואר רטרו מספטמבר". כולם, כאמור – חוץ מהתובע, שלא קיבל את שכרו עם שאר המורים רטרואקטיבית כיוון שלא היה בעל תעודת זהות, ועד היום לא קיבל את שכרו אף שיש לו תעודת זהות.

י. בכל מקרה, וכאמור, איננו מקבלים את הטענה כי משרד החינוך כלל לא ידע על
העסקתו של התובע בזמן אמת. בעניין זה השיב מר קלדרון כי:
"במערכות שנבדקו בעקבות התביעה כשבדקנו ופשפשנו אצל המפקחים הקודמים
נמצאה מערכת של תשע"ו" וכי:

"אני מעריך שהמפקח ראה אותו בזמן אמת".

בהמשך הסביר מר קלדרון כי לא ניתן לשלם שכר למי שיש לו רק דרכון ולא תעודת
זהות, וכי אם הדבר היה מגיע לפתחו, היה ממליץ לעובד להוציא במהירות תעודת זהות
ישראלית.

1. מהם הסכומים והזכויות המגיעים לתובע ממשרד החינוך, בגין תקופת עבודתו ופיטוריו?

ממשרד החינוך העיד מר יונה, חשב המשרד, כשלפי חישוב שערך, ובהתאם לניסיון ולוותק של התובע שכרו הכולל ל-11 חודשים עמד על סך של 62,628 ₪ (4,799.19 ₪ לכל חודש, כאשר ביוני 2016 שולמו גם דמי הבראה וביולי 2016 – גם דמי ביגוד). חישובים אלו מקובלים עלינו כנכונים, ומכל מקום – לא נסתרו.

1. בנקודה זו התעוררה השאלה כיצד יש לחשב את ויתקו של התובע:

1) האם היה על משרד החינוך לחשב את הוותק כפי שחושב לו בתחילה וע"פ הוותק שהצהיר עליו, או ע"פ התחשיב הנוסף שנערך ע"י משרד החינוך ע"פ הוותק כפי שדווח לביטוח לאומי על ידי הנתבעת (לאחר שהתובע המציא לנתבע 4 – לצרכי פשרה – את הדיווח הרשום בביטוח לאומי).
2) האם נכונה טענת ב"כ התובע כי לא ניתן להסתמך על הוותק כפי שנמסר על ידי הביטוח הלאומי, מה גם שלו היה מקבל את שכרו במועד, ממילא היו מחשבים לו את הוותק גם על שנים קודמות ע"פ הצהרתו?
3) האם קיים פגם בכך שהוועדה מטעם משרד החינוך התכנסה רק ביום 6/12/20 והורידה לו את הוותק בהתאם לדיווח מביטוח לאומי, והאם החלטת וועדה זו מחייבת.

1. לדברי ב"כ התובע, כחלק ממסגרת המו"מ לפשרה בין משרד החינוך לתובע, התבקש התובע להביא אישור מביטוח לאומי בנושא הוותק. אלא שבסופו של דבר הפשרה לא צלחה, ולמרות זאת עשתה הנתבעת שימוש פסול במסמך זה שהגיע אליה רק בעקבות ניסיון הפשרה, והורידה לו - ובאופן תמוה ע"י כינוס מהיר של הוועדה - את הוותק בהתאם למסמך זה. לולא ניסיון הפשרה ממילא לא הייתה נתבעת 1 מורידה לו את הוותק, הגם שמדובר בוותק אמיתי של התובע, עת עבד כמורה גם בשנים קודמות, אף שלא דווחו לביטוח לאומי.

מנגד טוען ב"כ משרד החינוך, כי אינו יכול לשלם לתובע לפי וותק של שנים שלא דווח רשמית לביטוח לאומי. זאת, גם אם המסמך הגיע לידי משרד החינוך בשלב מאוחר יותר, בזמן שנעשה ניסיון לסיים את ההליך. לדברי ב"כ הנתבעת 4, אין כל פגם בהסתמכות על מסמך זה שהוא למעשה מסמך רשמי של גוף של מדינת ישראל ואינו חוסה תחת החיסיון של הליכי הפשרה.

1. בנקודה זו, עדיפה עלינו עמדת משרד החינוך. אמנם יש טעם לפגם בכך שהוותק שהוסכם עליו שונה ע"י כינוס מהיר של הוועדה, וזאת רק לאחר שהתובע התבקש להמציא אישור מביטוח לאומי על וויתקו, כאשר על הפרק עמד ניסיון פשרה של הצדדים. יחד עם זאת אין מדובר במסמך פנימי חסוי אלא במסמך רשמי של מדינת ישראל. נושא הוותק אכן נקבע על פי הדיווחים לביטוח לאומי, ולא ניתן לצפות מגוף רשמי (משרד החינוך), לשלם לתובע שלא בהתאם לוותק המדווח שלו לביטוח לאומי. אף לא מן הנמנע, כי אם משרד החינוך היה מבקש מבית הדין להוציא צו לביטוח לאומי לגלות מה הותק הרשום של התובע – כי בית הדין היה נעתר לכך, מן הטעם שמדובר בכספי ציבור וכי יש לפעול בהתאם לחוק לעניין וויתקו של אדם ע"פ הדיווחים שדווחו עליו. כך גם ייתכן כי לו היה משולם לו כפי שסוכם מלכתחילה, כי היה נדרש בשלב מסויים להחזיר כספים, אם היה מתברר כי קיבל וותק מעבר למה שדווח עליו בביטוח לאומי. מכל מקום, בפועל התובע לא ערער על החלטת הוועדה.
2. בשאלת החיסיון נדרש בית המשפט העליון לדון בעניין זה ברע"א 2235/04 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' אלי שירי מיום 27/6/06. וכך נאמר בפס"ד זה - סעיף 16 לפסה"ד (מפי כב' השופטת – בדימוס – א. פרוקציה) :

"בדיני הראיות נמתחת הבחנה בין קבילות מסמכים (Admissibility (לבין חסיון מסמכים (Privilege .(כלל הוא כי מסמכים ודברים שהוחלפו בין צדדים במהלך משא ומתן לקראת פשרה אינם קבילים במשפט. נפקות הדבר היא כי לא ניתן להגיש את המסמך או להציג את הדבר במשפט ולא ניתן לקבוע על יסודם ממצאים כלשהם (ע"א 89/172 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ [9 .([ המטרה שביסוד כלל זה הינה עידוד פשרות ומניעת התדיינויות ממושכות בין כותלי בית המשפט. מטרה זו נגזרת מן התכלית הכללית לעודד מסגרות חלופיות ליישוב סכסוכים בין בעלי דין. "ההנחה היא כי כאשר מתנהל משא ומתן לשם השגת פשרה, הצדדים לו עשויים להימנע ממצגים, הצהרות או הצעות אשר טמון בחובם ויתור כלשהו לטובת הצד השני, מחשש שויתור כאמור ישמש כראייה לרעתם בהליך עתידי העשוי להתנהל בין הצדדים. בכך, עלולים הסיכויים להשגת פשרה בין הצדדים להיפגע, ותוצאה בלתי רצויה זו בא הכלל המגביל את קבילותם של מסמכים אלו למנוע" (דברי הנשיא שמגר בפרשת סלע [9 ,[בפסקה 17 .( ראו גם ע"א 99/7547 מכבי שירותי בריאות נ' דובק בע"מ" .
עוד נאמר בפס"ד שם ( פיסקה 17), כי "עצם אי קבילותו של מסמך שהוכן לצורך הליך חלופי ליישוב מחלוקות עדיין אין פירושו כי הוא חסוי מפני גילויו לצד השני".
כפועל מכך, ובענייננו, אין מקום לפסול מסמך זה רק בגלל שהומצא לנתבעת לצורך בדיקת אפשרות של פשרה, גם אם בסופו של דבר הוועדה התכנסה רק לאחר המצאת המסמך.

1. לאור זאת יחושב שכרו של התובע בהתאם לתחשיבי משרד החינוך שהוגשו לתיק, ע"פ הוותק המדווח מביטוח לאומי. בנוסף ישלם משרד החינוך לתובע פיצוי בגין פיטורין שלא כדין וללא הליך שימוע; הודעה מוקדמת לפיטורין, ונסיעות. לעניין הבראה – כפי שצויין לעיל – דמי ההבראה נכנסו בתחשיב של משרד החינוך כחלק מהסכום הכולל של 62,628 ₪ שצויינו בתחשיב משרד החינוך.

כיוון שעבודתו של התובע כללה גם ימי חופשה כמורה – איננו פוסקים פדיון חופשה.
כמו כן, איננו מוצאים לנכון, לחייב את נתבעת 4 בפיצויים בגין אי מתן תלושים (לאור המועד בו דווח בפועל לנתבעת זו על העסקתו) ובנסיבות העניין, ולאור ההכרה המאוחרת במוסד כמוסד מוכר - אף לא פיצוי בגין פגיעה בחוקי המגן.

1. לאור זאת אנו פוסקים כדלקמן:

נתבעת 4 תשלם לתובע את הסכומים הבאים :

• שכר עבודה – 62,628 ₪.
• הפרשות מעסיק לפנסיה – 4,097 ₪.
• הפרשות לקופת גמל – 177 ₪.
• קרן השתלמות – 4,653 ₪.
• הפרשות לפיצויי פיטורים – 3,262 ₪.
• הודעה מוקדמת 4,799 ₪.

בנוסף תשלם סכום של 2,130 ₪ כהחזר הוצאות נסיעה בהתאם לתחשיבי התובע.
כל הסכומים דלעיל יישאו ריבית והצמדה מיום 1/8/16 ועד ליום התשלום בפועל.
כמו כן, משקבענו כי התובע פוטר בניגוד לדין ולנוכח התנהלות משרד החינוך, ישלם משרד החינוך לתובע פיצוי בגין פיטורין שלא כדין בהתאם לכתב התביעה - בסך של 9,000 ₪.

בנוסף ישלם משרד החינוך לתובע סך של 20,000 ₪ כשכ"ט עו"ד, ונתבעת 1 תישא בהוצאות התובע בשיעור של 5,000 ₪.

סוף דבר:

נתבעת 4 תשלם לתובע את הסכומים המפורטים בסעיף 7 טו' דלעיל.
נתבעת 1 תישא בהוצאות התובע בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו לתובע תוך 30 יום.

ערעור על פסק דין זה ניתן להגיש לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין ליד הצד המבקש לערער.

ניתן היום, ו' אייר תשפ"א, (18 אפריל 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.