בפניי בקשת הנתבעים לעיכוב או מחיקה של ההליך דנא נוכח הימצאותם בהליכי פש"ר ולחלופין להעברת התובענה לסדר דין רגיל. עוד טען הנתבע 1 כי יש לסלק התביעה נגדו על הסף בשל העדר יריבות.

עיכוב או מחיקה או דחיית התובענה

לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות וכן בפסיקה הרלוונטית, לא מצאתי לקבל הבקשה לעיכוב או מחיקת או דחיית התובענה כנגד הנתבעים.

1. מטרת הוראות סעיף 20 לפקודת פשיטת הרגל, הינו למנוע מנושים להגיש תביעות כספיות כנגד החייב ולנסות ולשפר את מצבם ביחס לכלל נושי החייב, שכן יש לאפשר לכונס לרכז את כל נכסי החייב ולחלקם חלוקה שוויונית בין כל הנושים לפי סדר הנשייה.
2. ראה בעניין זה כב' השופט גרוניס ברע"א 2100/04 איזבל בלאס נ' עו"ד יעקב בויאר ואח' (6/6/04): "נקודת המוצא חייבת להיות כי הליכים בקשר למסה של נכסי החייב צריכים להתנהל בבית המשפט בו מתנהלים הליכי פשיטת הרגל".
3. הנכס המושכר נשוא כתב התביעה אינו חלק מנכסי החייב (בין אם נתבע 1 ובין אם נתבע 2), הוא שייך לתובעים ועל כן לא ניתן לומר כי פינויו, ככל שתתקבל התביעה, ישנה את המסה של נכסי החייב. אם היה מדובר בתביעת שכר דירה או החזר בגין תשלומי ארנונה, היה מדובר בהליך שצו עיכוב ההליכים חל עליו, אך לא תביעת הפינוי.
4. קבלת עמדת הנתבעים משמעותה, כי בכל פעם שניתן צו עיכוב הליכים כנגד חייב, הוא חסין מכל הליך משפטי, גם כזה שאינו נוגע לנכסיו. עמדה זו תותיר את בעל הנכס המושכר מול שוקת שבורה ואף עלולה להביא למצב בו החייב לא יפעל לסיום הליכי פשיטת הרגל כדי לכבול את המשיב. גישה זו נדחתה בפסיקה וראו בעניין זה פש"ר 18178-10-15 פופסקו ולנטין נ' הכונס הרשמי מחוז חיפה (9/10/17), וכן רע"א 5306/04 אוסאמה ביאעה נ' אחים בולוס (17.3.05).
5. לאור האמור, בקשת הנתבעים לעיכוב או מחיקת ההליך דנא, בשל הימצאותם בהליכי פש"ר-נדחית.
6. כמו כן, בעת הזו, משעולה מחומר הראיות שבפני כי הנתבע 2 הוא המחזיק במושכר בפועל, ומשטרם הובררה התשתית העובדתית הנחוצה להכרעה במחלוקת, אינני רואה לטעת מסמרות ולהורות על דחיית התביעה כנגדו על הסף. הדברים אמורים בהתייחס, בין היתר, לכך כי הסעד המבוקש של סילוק על הסף הוא סעד קיצוני הננקט במקרים חריגים בלבד.
7. לא מצאתי ממש אף בטענות ב"כ התובעים לעניין מתן פסק דין כנגד נתבע 2 בהעדר התייצבותו. זאת, הן לנוכח התייצבות הנתבע 1 ובא כוח הנתבעים, הן לנוכח טענות הנתבעים כי המשא ומתן והסכם השכירות נכרת עם הנתבע 1 והן בשים לב לבקשות שהיו תלויות ועומדות וההחלטה שניתנה בדבר בירורן במועד הדיון, על המשתמע מכך.

העברת התובענה לסדר דין רגיל

1. לטענת הנתבעים, המחלוקת מעלה שאלות עובדתיות רבות, ובין היתר, טענה של זיוף הסכם השכירות באופן שההליך מצריך הליכי גילוי ועיון, וכן זימונם של עדים רבים, לרבות נתבע 2, תובע 6 ונציג מחלקת הארנונה. נטען כי הנתבעים ערכו שיפורים והשקעות במושכר כשמהות הסכם השכירות שנערך עם אביהם המנוח של התובעים היתה החזר השקעות באמצעות הוזלת שכר דירה, דבר המצדיק ברור מעמיק. עוד נטען כי מכתב התביעה ומן המסמכים עולה כי אף אם במהלך שלוש שנות השכירות שחלפו נפלו פגמים קלים, הרי שאלה רופאו ודמי השכירות והתשלומים שולמו במלואם עד כה, ואין מדובר בהפרת הסכם.
2. מנגד, טוענים התובעים, כי עסקינן בתביעה פשוטה לפינוי מושכר כשטענות הנתבעים נטענו בעלמא מבלי לצרף חוות דעת לעניין ההשקעות במושכר, כשכל מטרת הבקשה היא עיכוב ההליך והשהייתו. בדיון שהתקיים בפני, טענו התובעים כי אף אם נכון להיום אין לנתבעים חוב בגין דמי שכירות הרי שבעבר איחרו הנתבעים בתשלומיהם ועליהם לפנות הנכס ללא דיחוי.
3. תקנה 215 יב' (א) לתקנות קובעת כי הוראות תקנות 214 יב' עד 214 טז' יחולו בהתאמה אף על תובענה לפינוי מושכר. בהתאם לכך, הוסמך בית המשפט להעביר תביעה מהליך "מהיר" של פינוי מושכר להליך בסדר דין רגיל. תקנה 214 יב קובעת כי בית המשפט יפעיל סמכות זו, אם ראה כי התביעה אינה מתאימה להתברר בהליך זה. בעת בחינת סדר הדין הראוי לברור התביעה, על בית המשפט להביא בחשבון בין היתר, את מורכבות העובדות, הראיות והשאלות שבדין, מספר בעלי הדין, וכן את היקף העדויות או חוות הדעת שיידרשו, השפעת התביעה על הציבור וחשיבות הכרעה מהירה בנסיבות העניין.
4. פרק טז 4 לתקנות העוסק בהליך של פינוי מושכר, הוסף לתקנות מתוך מטרה להקים הליך מזורז למניעת התופעה לפיה שוכרי דירות נמנעים מפינוי דירות במועד ומנצלים את הדין האוסר על עשיית דין עצמית מטעם בעלי הנכסים. במסגרת הליך מזורז זה מתבררת התביעה במסגרת דיון אחד בלבד, ללא אפשרות לקיים הליכים מקדמיים, ומבלי לשמוע עדים רבים. ההליך המהיר נובע מכך שהסוגיות המתעוררות בתביעה לפינוי מושכר הן בדרך כלל פשוטות ונוגעות בעיקר לתוקף הסכם השכירות והפרתו.
5. לאחר בחינת הבקשות והמסמכים בתיק, שוכנעתי כי התביעה אינה מתאימה לבירור בהליך "מזורז". עסקינן בהסכם שכירות אשר נחתם בין אביהם המנוח של התובעים (8 במספר) לבין הנתבע 1 בשנת 2015 להשכרת המושכר, כאשר לטענת הנתבעים ישנן מחלוקות לגבי טענות עובדתיות רבות של התובעים, לרבות בסוגיית זיוף חוזה. נטען כי בהליך יידרשו עדים רבים לרבות דיירים אחרים בבניין וכי כל ההסכמות נערכו למעשה עם האב המנוח, כשהמצהירה היחידה מטעם התובעים לא היתה מעורבת במשא ומתן כמעט בכלל. ראה סעיף 3 לבקשה ולעניין ריבוי העדים ראה אף פרוטוקול הדיון מיום 5/7/18. כמו כן, עולה מן ההסכם כי הנתבעים התחייבו לבצע שיפוצים והשקעות במושכר לשם הסבתו והתאמתו למגורים ומנגד הופחתו דמי השכירות ואף ניתנה אופציה לשלוש שנים נוספות באופן שטיב ההסכמות ומהותן ראוי שיתבררו עד תום. הדברים אמורים אף בשים לב לכך שנראה על פניו, הן מטיעוני הצדדים והן מן החומר שבפניי, כי נכון להיום לא קיים חוב בגין דמי שכירות ולעניין חוב המים ישנה מחלוקת ועולות טענות בדבר זיוף הסכם.
6. בנסיבות, נראה כי הכרעה מהירה ללא מתן אפשרות לנתבעים להציג את כל עדיהם וללא קיום הליכים מקדמיים, לא תסייע לסיום המחלוקת בין הצדדים ועלולה ליצור תחושה כי נמנעה מהנתבעים האפשרות להציג את מלוא ראיותיהם הרלוונטיות.
7. לאור כל האמור, ומבלי להביע עמדה לעניין טענה מטענות הצדדים, שוכנעתי כי התביעה אינה מתאימה לבירור בהליך מהיר של תביעה לפינוי מושכר.
8. לאור האמור, אני מורה על העברת התביעה לבירור בהליך רגיל. כותרת התביעה תשונה מתא"ח לת"א.
9. הוצאות הבקשות ייפסקו בתום ההליך בשים לב לתוצאותיו.
10. הצדדים ישלימו הליכים מקדמיים תוך 60 ימים.
11. אני קובעת קדם משפט ליום 4/11/18 שעה 09:30.

ניתנה היום, כ"ה תמוז תשע"ח, 08 יולי 2018, בהעדר הצדדים.