לפני תביעה נגד בעל שליטה בחברה שהפסיקה את פעילותה, לתשלום חובות ארנונה שצברה בגובה 66,690 ₪.

א. רקע

העובדות הרלוונטיות

1. הנתבע היה במועדים הרלוונטיים בעלים של חברת בית אריזה לחבילות שי-לוי בע"מ (להלן – החברה).
2. החברה שכרה והפעילה חנות מתחילת 2014 עד סוף 2015. לקראת סוף 2016 ניתנה לתובעת הודעה על סיום החזקתה של החברה בנכס ב-29.02.2016.
3. החברה לא שילמה לתובעת ארנונה עבור התקופה מ-15.11.2014 עד 29.02.16 על אף שניתן נגדה פסק דין (בהיעדר הגנה) ב-09.01.2017 (בתיק מספר 68456-09-16).
4. החברה צברה הפסדים בשנים 2014 ו-2015 ולכן בסוף 2015 הפסיקה את פעילותה העסקית. במועד זה (31.12.2015) חובותיה של החברה עלו על נכסיה. בכלל זאת, החברה חבה לבעליה, הנתבע, סכום של 420,711 ₪ ולבנקים, ובפרט לבנק הפועלים, סכום העולה על 100,000 ₪.
5. עם זאת, ב-31.12.2015 לחברה היו נכסים בצורת חייבים: 43,166 ₪ מס הכנסה, 26,343 ₪ מע"מ ו-19,787 ₪ כרטיסי אשראי (סך הכל 89,296 ₪) (באור 3 לדו"חות הכספיים). לגבי מס הכנסה אדגיש, על אף שהצדדים לא טענו בנושא זה, כי בהתאם לביאור 2(ו) לדו"חות הכספיים, לא מדובר בנכס מס נדחה, וזאת בשל אי-הוודאות לקיומה של הכנסה חייבת בעתיד. כלומר יש לשער, כי לא מדובר בנכס מס בגין הפסדים שלא ימומש בעתיד (בשל הפסקת פעילות החברה), אלא במקדמות מס הכנסה ששולמו ויש להחזירן.
6. נוסף על נכסים אלו, לחברה נותר ציוד (מידוף, סוכך צל, סורק קופה רושמת ומכונת פופקורן) שערכו בספרים היה 16,740 ₪. בדו"חות הכספיים רשום כי נכון ל-31.12.2015 לא נותר לחברה מלאי.

רקע חקיקתי

1. סעיף 8(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג-1992 (להלן – חוק משק המדינה) מאפשר לעירייה, בתנאים מסוימים, לגבות חוב ארנונה סופי, מבעל השליטה בה. וזה נוסחו:

"על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב-1972 (בסעיף זה – עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחויבים; ..."

1. סעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן – פקודת מס הכנסה) מונה שלוש חלופות, בהתקיים אחת מהן, העירייה (או רשות המס) רשאית לגבות את חוב המס כאמור. בענייננו, התובעת הסתמכה על חלופה (3), שזו לשונה:

"בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1) ו-(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".

1. המחלוקת העיקרית בין הצדדים, אם כן, היא האם הנתבע הצליח לסתור את החזקה כי הועברו לידיו נכסים של החברה ללא תמורה.

טענות התובעת

1. התובעת טענה, כי הנתבע לא הסביר מה נעשה עם הנכסים שנותרו בידי החברה ואשר שווים עולה על 100,000 ₪. כך, הוא לא הציג דו"חות כספיים לשנים מאוחרות יותר, לא צירף מסמכי הנהלת חשבונות, ולא הגיש תדפיסי חשבון בנק.
2. לטענת התובעת, הנתבע גם לא הוכיח כי לא לקח לידיו חלק מהמלאי, ולא צירף אסמכתאות לטענותיו שהספקים לקחו בחזרה מלאי שלא נמכר.
3. לשיטת התובעת, לצורך סעיף 8(ג) לחוק משק המדינה וסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בעל השליטה לא רשאי לקזז את הנכסים שקיבל מהחברה, מחובות שחבה החברה כלפיו.
4. לדידה של התובעת אין לשעות לטענותיו של הנתבע בדבר היעדר הזדמנות לטעון את טענותיו בפניה, שכן היא הגישה תביעה אזרחית (להבדיל מהליכים מנהליים), ושלחה לו מכתב התראה.

טענות הנתבע

1. הנתבע טען כי לא היה מקום להגיש את התביעה כתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל, שכן התביעה נגד בעל שליטה מתבססת גם על נסיבות עובדתיות שאינן מאומתות בראשית ראיה בכתב, או נשענות על חיקוק. לטענתו, בכך ניסתה התובעת להשיג יתרון דיוני.
2. כן טען הנתבע, כי היה על העירייה לפעול בהתאם להוראת ביצוע 16/2004 של רשות המיסים (נספח ח' לכתב ההגנה) בפועלה לגבות חוב מכוח סעיף 119א לפקודת מס הכנסה. לפי סעיף 2.6.3 להוראה זו, פקיד השומה צריך לשלוח לנישום את פירוט הנכסים שעל בסיסם הוצאה דרישת התשלום. מאחר שהעירייה לא פעלה לפי הוראה זו, היא גררה את הנתבע להליך יקר ללא מתן הזדמנות להוכיח מה נעשה בנכסים.
3. כמו כן, על העירייה היה לבחון את העברת הנכסים בעצמה ולא להאציל זאת למשרדים חיצוניים.
4. הנתבע טען גם להרחבת חזית, כשבסעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה התובעת טענה להעברת הנכסים לחבר בני אדם, ואילו בסיכומיה היא התבססה על סעיף 119א(א)(3).
5. הנתבע טען, כי כאשר החברה הפסיקה את פעילותה, היא הייתה במאזן שלילי של 460,532 ₪. בהתנגדותו טען הנתבע כי לחברה לא נותרו נכסים, ולשיטתו בסיכומיו (הגם שהמשיך לטעון כי התובעת לא הוכיחה כי היו בידי החברה נכסים), מאחר שסך ההתחייבויות עולה על סך הנכסים, אין תחולה לסעיף 119א לפקודת מס הכנסה.
6. לטענתו, הספקים שסיפקו לחברה סחורה, נטלו את סחורתם בחזרה בשל היעדר תשלום על-ידי החברה, וזה אחד מהגורמים לכך שהמלאי עמד על 0 בסוף השנה.
7. כמו כן, המשכיר זרק את הציוד שנשאר, מאחר שלא היה לו שווי כספי אמתי.
8. לטענת הנתבע, גם אם יתרת החייבים מהווה נכס שהחברה עמדה לקבל, מדובר במזומן שהיה מופקד לחשבון הבנק ומקוזז אוטומטית עם החוב של החברה לבנק הפועלים, העולה על 100,000 ₪.
9. לטענת הנתבע, גם אם הוא קיבל נכסים אלה, הם התקזזו עם החוב שחבה החברה לנתבע עצמו בסך 420,711 ₪. כמו כן, הוא ערב לחוב של החברה לבנק בסכום העולה על 100,000 ₪.
10. טענה נוספת של הנתבע בהתנגדותו היא שניתן לגבות את חוב הארנונה רק עד לגובה הנכס המועבר.

שלבי ההליך

1. התביעה שהגישה התובעת בלשכת ההוצאה לפועל הוסבה לתביעה בסדר דין מהיר לאחר שנתקבלה התנגדותו של הנתבע.
2. להתנגדותו צירף התובע, בין היתר, מאזן בוחן לא מבוקר ודף חשבון של בנק הפועלים (עמוד 1 מתוך 4) של תשלומי ויתרות ההלוואה של החברה לבנק לשנת 2017 (נספח ד' להתנגדות). במהלך ההליך בפניי צירף הנתבע ב-28.05.2019 את הדו"חות הכספיים המבוקרים לשנת 2015 (הכוללים גם את הנתונים לשנת 2014).
3. הנתבע העיד בעצמו והעיד את בנו שניהל את החנות, וכן העיד את מר חגי חגולי שעסק בהשכרת הנכס לנתבע ואת רואה החשבון מר אורן כהן שערך את הדו"חות הכספיים. מטעם התובעת העידה גברת גרניט גרובר-גז, העובדת בתובעת במחלקת האכיפה.

ב. דיון והכרעה

1. אין מחלוקת, כי החברה הייתה חברה פרטית בשליטת הנתבע אשר החזיקה בנכס שלא שימש למגורים ולא הייתה דיירת מוגנת. גם אין מחלוקת, כי לחברה היה חוב ארנונה סופי לתובעת והיא הפסיקה את פעולתה ללא ששילמה חוב זה. המחלוקת שנותרה היא האם נכסים של החברה הועברו, ללא תמורה או בתמורה חלקית, לידי הנתבע.
2. בעצם העובדה שההתחייבויות עלו על הנכסים, אין כדי לשלול את קיומם של הנכסים ואת האפשרות שהם הועברו לידי בעל השליטה. ראו למשל את ע"א (ת"א) 19634-11-10 עיריית הרצליה נ' סיני אייל (ניתן בפרוטוקול ב-30.06.2011), שם נפסק בפסקה 5: "בהחלט יתכן, שבסוף שנת 2004 הראתה הנהלת החשבונות של החברה, שמאזן החובות עולה על הזכויות. נדרשה, עם זאת, ראיה פוזיטיבית מצד מי שהמידע בידיו, שיצביע איזה שימוש נעשה בפועל בנכסי החברה".
3. כן ראו את האמור בתא"מ (י-ם) 41216-12-16‏ עירית ירושלים נ' אברהם שנהב (ניתן ב-11.08.2018) בפסקאות 39-42:

"39. למעשה, כל שהראה הנתבע, הוא כי החברה הייתה נתונה ביתרת חובה משמעותית – סך התחייבות העולה על סך הנכסים – ערב הפסקת פעילותה. מקובלת עלי גם עדות הנתבע, כי החברה כשלה, וכי לכן הופסקה פעילותה.

40. בכך אין די, לצורך הרמת הנטל האמור.

41. כך, הרקע להפסקת פעילות של חברה זו או אחרת, הוא, לעיתים קרובות, כישלון עסקי, והפסדים, המביאים לכך שסך התחייבויות החברה, יעלה על סך נכסיה.

42. ואולם, העובדה שסך שההתחייבויות עולה על סך הנכסים, אין משמעה, כמובן, כי לחברה אין נכסים. משכך, גם במצב דברים מעין זה (ואפשר שבמיוחד במצב דברים מעין זה), יש לבחון, האם העבירה החברה את נכסיה לבעל השליטה בה, ללא תמורה, או בתמורה חלקית, וזאת על מנת לחמוק מנושים, או מסיבה אחרת".

1. באופן כללי, ניתן לומר כי על הנתבע מוטל הנטל להוכיח כי הנכסים לא הועברו לידיו. עליו להציג תשתית עובדתית מלאה שממנה ניתן ללמוד כי כל הנכסים שימשו לפירעון חובות הנושים.
2. בעניין זה נאמר בפסיקה כדלקמן:

"לא די לצורך עמידה בנטל מכוח החזקה בסעיף 119א(א)(3), בהתייחסות כוללנית לנכסי החברה. בעל השליטה המבקש לסתור החזקה צריך לשכנע בעדויות ובמסמכים, שמצבת הנכסים של החברה במועד הפירוק או הפסקת הפעילות שימשה כולה לצורך פירעון חובות החברה לנושיה. הוכחה המתייחסת לחלק מן הנכסים או לחלק מנושים אין בה די" (עא (ת"א) 2139-08 דן הלל נ' מועצה מקומית כפר שמריהו (ניתן ב-22.06.2010) (להלן – פסק דין הלל) בפסקה 17).

1. ראו בדומה רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון (ניתן ב-25.10.2012) בפסקאות 9-10, תא (י-ם) 40931-06-13‏ עירית ירושלים נ' שרותי מזון מוכן ל.ר. בע"מ (ניתן ב-27.08.2015) (להלן – פסק דין ל.ר. בע"מ) בפסקאות 60-61)).
2. ראויה לציון התייחסות בית המשפט העליון בעניין רע"א 7392/12 חיים רומנו נ' עירית יהוד מונסון:

"קריאת לשונם של הסעיפים שבמחלוקת – סעיף 8(ג) לחוק מזה וסעיף 119א(א)(3) מזה – במשולב, מלמדת בבירור כי צדק בית המשפט המחוזי בקובעו כי בהינתן קיומו של חוב מס סופי והפסקת פעילותה (או פירוק) של חברה פרטית, אין על המועצה להוסיף ולהוכיח כי נכסי החברה הועברו לבעל השליטה. במילים אחרות, החזקה על פי הסעיף, דהיינו: העובדה שלכאורה הוכחה (בהיעדר הוכחה לסתור), מתייחסת הן לעצם ההעברה לבעל השליטה, והן לכך שזו נעשתה שלא בתמורה או בתמורה חלקית. כפי שציין בית המשפט המחוזי, אף אני סבור כי כל מסקנה אחרת תסכל למעשה את הטעם הטמון בהעברת הנטל אל בעל השליטה על פי ההסדר.

....כמו כן, השתכנעתי אף אני כי המבקש לא עמד בנטל שהוטל עליו להראות כי לא הועברו אליו נכסים שלא בתמורה או בתמורה חלקית, וכי על כן לא "הוכח אחרת" כאמור בסעיף 119א(א)(3). גם בהתעלם משאלת קבילותו של המסמך, העובדה כי המבקש לא סיפק פרטים אודות עסקת מכירת הציוד לחברה המוחזקת על ידי אשתו, ובפרט באשר לקיזוז הנטען – אשר היווה לטענתו את ה"תמורה" בגין הציוד – מעמידה בספק רב את אמינות גרסתו. על כך יש להוסיף את מחדלו של המבקש המתבטא באי הבאת רואה החשבון ליתן עדות על המסמך בניסיון לשפוך אור על עסקת מכירת הציוד."

1. במקרה דנן התחייבויות החברה אכן עלו על נכסיה. אולם אין בכך כדי לשלול קיומם של נכסים שהיו יכולים להיות מועברים לנתבע. כך, התובעת הצביעה בסיכומיה על שלושה סוגי נכסים שלכאורה היו יכולים להיות מועברים לנתבע ללא תמורה: יתרת חייבים בגובה 89,296 ₪; ציוד שערכו בספרים 16,740 ₪ שהנתבע טען שהושאר בחנות ונזרק על-ידי המשכיר; ומלאי, שהתובעת הטילה ספק בגרסת הנתבע לגבי השאלה כיצד לא נותר.
2. הדו"חות הכספיים המבוקרים מראים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי לחברה נותרו נכסים ממס הכנסה, מע"מ וכרטיסי אשראי בסך של 89,296 ₪ כשפעילותה הסתיימה.
3. צודקת התובעת בטענתה כי הנתבע לא הוכיח כי לא קיבל נכסים אלו לידיו. בסיכומיו (סעיפים 31, 32) הנתבע טען לגבי נכסים ספציפיים אלה, כי הוא לא קיבלם, וכי אף אילו נכסים אלה היו מתקבלים בידי החברה, הם היו מופקדים בחשבון הבנק של החברה ומקוזזים אוטומטית עם חובה של החברה לבנק.
4. הנתבע לא הוכיח כי הוא עצמו לא קיבל נכסים אלה. הוא לא הציג את דפי החשבון השוטף שלו ואף לא את אלו של החברה.
5. כמו כן, טענת הנתבע לקיזוז אוטומטי לא הוכחה ואף נסתרת מהמסמכים. עיון בדף החשבון של ההלוואה שצירף הנתבע להתנגדותו (נספח ד'), מעלה כי בסוף 2017 יתרת ההלוואה הייתה יותר מ-85,000 ₪. בהינתן שבסוף 2015 יתרת ההלוואה הייתה 102,132 ₪ (אלו חובות החברה לבנק) או אף פחות, הרי שקבלת סכומים אלה הייתה מפחיתה את יתרת ההלוואה לסכום נמוך הרבה יותר מ-85,000 ₪. ייתכן כי החברה קיבלה סכומים אלה לחשבונה השוטף, או שהנתבע העבירם לחשבונו.
6. סכום נכסים אלה (89,296 ₪) עולה על גובה חובות הארנונה של החברה לתובעת. לכן התובעת זכאית להיפרע מהנתבע את מלוא סכום התביעה. זאת אף על-פי הגישה שלפיה, בהתאם לסעיף 119א(ג) לפקודת מס הכנסה, העירייה אינה זכאית להיפרע ביותר מסכום הנכסים שהועברו לבעל השליטה (לגישות השונות וסקירתן, ר' למשל עא (י-ם) 62302-12-16‏‏ סעדיה וזוז נ' עיריית ירושלים (ניתן ב-24.07.2017) בפסקאות 20-21, עתמ (חי') 46762-10-13‏ אירנה זורין נ' עיריית חיפה (ניתן ב-09.07.2014) בפסקה 33, פסק דין הלל בפסקה 16, תא (י-ם) 30697-06-16 עירית ירושלים נ' אלי זיו בצלאל (ניתן ב-05.05.2020) בפסקאות 26-28, ת.א. (ראשל"צ) 53952-11-14 עיריית ראשון לציון נ' רוזנברג ואח' (ניתן ביום 29.7.2017), פסק דין ל.ר. בע"מ בפסקה 72).
7. כעת אדון בשאלת הנפקות של חוב החברה לנתבע וחוב החברה לבנק שלו ערב הנתבע.
8. עצם חוב של חברה כלפי בעל שליטה, או עצם השקעה של בעל השליטה בחברה, אין בהם כדי לאיין את ההסתכלות על העברת הנכסים לידי בעל השליטה כ"הברחתם", אף אם אלו משרתים את קיזוז החוב לבעל השליטה. ראו בעניין זה עת"מ (ת"א) 38804-08-13 אלי ליפ נ' עיריית תל-אביב:

"43. יוער כי המומחה בחוות-דעתו השנייה ציין כי החברה נותרה חייבת לבעלי-השליטה סכומי כסף העולים על הסכומים האמורים ..., וכי מטעם זה אין מקום לגישתו להרמת מסך סטטוטורית. אינני סבורה כי יש לקבל מסקנה משפטית זו. סעיף 119א(א)(3) מתייחס לנכסים שהיו בחברה במועד הפסקת הפעילות (וקובע את החזקה לגביהם). הסעיף אינו מתייחס להתחשבנות אפשרית בין בעלי-השליטה לבין החברה ביחס לנכסים אלה. הסעיף קובע את החזקה לפיה הנכסים הללו הוברחו לידי בעלי-השליטה, ומכאן שהוא אינו מכיר באפשרות לפיה בעלי-השליטה נטלו לידיהם את הנכסים הללו כדין (מכוח חוב של החברה כלפיהם), ושאז החזקה לא תחול.

44. גם ההיגיון העומד ביסוד הסעיף איננו מצדיק את קבלת מסקנתו של המומחה. הסעיף נועד – כפי שצוין לעיל, כדי למנוע אפשרות של הברחת נכסים מהחברה לידי בעלי-השליטה. כדי להימנע מתחולת הסעיף לכן, על בעל-השליטה להוכיח כי כסף או נכסים שנותרו בחברה במועד הפסקת הפעילות שלה, שימשו לתשלום לנושי החברה – ולא כי הם שימשו להשבת חובות החברה לבעלי-השליטה עצמם, בנסיבות בהן החברה נותרה חייבת לנושיה (ובכלל זה לעירייה או לרשויות המס) חובות שלא שולמו על-ידיה. קשה להניח שכוונת המחוקק היתה כי בעל השליטה יכול לקחת לידיו את נכסי החברה ו"לשלם" עבורם בקיזוז חובות החברה כלפיו, וכי במקרה זה הוא לא ייחשב כמי שהבריח את נכסי החברה לידיו - הגם שחובות החברה ליתר נושיה לא שולמו. ...".

1. על כן, לא די במקרה דנן בקיומו של חוב של החברה כלפי הנתבע כדי להימנע מתחולת סעיף 119א(א)(3) ולשחררו מחובות הארנונה של החברה.
2. בנסיבות אלה, כל עוד בעל השליטה לא מצביע על זיקה בין השקעותיו בחברה לבין הנכסים וגורלם, זיקה שמעבר להשקעה שוטפת, המסקנה האמורה אינה משתנה (פסק דין הלל בפסקה 26 ופסק דין ל.ר. בע"מ בפסקה 70).
3. במקרה שלפני, הנתבע לא הוכיח ולא טען כי קיים קשר בין השקעתו בחברה לבין הנכסים שנותרו לחברה אחרי הפסקת פעילותה. למעשה, על-פי הדו"חות הלא מבוקרים, ככל הנראה השקעתו הייתה ספציפית לצורך קופה קטנה, כלומר לצורך פעילותה השוטפת של החברה (נספח ג' להתנגדות, עמוד 34 בקובץ). על כן, בעצם החוב של החברה כלפי הנתבע, אין כדי לשחררו מתחולת ההוראה.
4. טענתו של הנתבע לגבי חוב החברה לבנק הפועלים, חוב אשר לו ערב הנתבע, אין בה כדי לשנות ממסקנתי שלעיל. כפי שראינו, הנתבע לא הוכיח כי התבצע קיזוז אוטומטי. ואם הנתבע העביר לבנק את הכספים שקיבל, הרי זה עניינו, ואין בכך כדי לשנות את התוצאה שעליו להשיב לתובעת את גובה חוב הארנונה. זאת מאחר שאין חולק כי הוא היה ערב לחוב החברה לבנק, ומאחר שגם אם הוא העביר את הכספים לבנק, הוא לא הראה מכוח מה דווקא הוא העביר לבנק כספים אלה. יתרה מכך, במידה שהנתבע בחר לפרוע דווקא את החוב לבנק משום שלחוב זה הוא ערב, יש בכך משום העדפת נושים פסולה, אשר אינה משחררת אותו מתשלום חוב הארנונה לתובעת (פסק דין ל.ר. בע"מ בפסקה 83).

משהכרעתי כך, אין לי צורך לדון בציוד שהנתבע טען כי נותר בחנות וכי נזרק על-ידי המשכיר, וגם אין צורך לדון במלאי שלפי הדו"חות הכספיים לא נותר כשהחברה הפסיקה את פעילותה.

מעבר לדרוש אציין כי היו אי-תאימויות בגרסאות הנתבע ועדיו. כך, טענת הנתבע ובנו, מר פרץ לוי, כי הספקים לקחו את סחורתם בחזרה (סעיף 8 לתצהיר הנתבע; עדות מר פרץ לוי מעמ' 11 ש' 24 עד עמ' 9 ש' 13), אינה נתמכת באסמכתאות, ולא תואמת לחלוטין את גרסת רואה החשבון, שהעיד כי הייתה ירידה הדרגתית במלאי מספר חודשים טרם הפסקת הפעילות, לשם צמצום הפסדים, וכן הייתה מכת חולדות (עמ' 8 ש' 5-16). כמו כן, לא נראה סביר בעיניי כי הנתבע או המשכיר או מי מטעמו יזרקו ציוד ששוויו בספרים 16,700 ₪, ואשר לא נטען כי אינו תקין, ללא שלפחות ניסו למוכרו.

הידרשות לשאר טענות הנתבע

1. הנתבע שוגה בטענתו כי טענת התובעת לתחולת סעיף 119א(א)(3) מהווה הרחבת חזית. בסעיפים 6 ו-7 לכתב התביעה על סכום קצוב כתוב "... ו/או העבירה את נכסיה ללא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לה אמצעים בישראל לסילוק התביעה ו/או...". נוסח זה כולל את הרשום בסעיף האמור. כמו כן, התובעת ציינה בכתב התביעה את סעיף 8(ג) לחוק משק המדינה, המפנה לסעיף הנ"ל.
2. טענתו של הנתבע שלא היה מקום להגיש את התביעה כתביעה על סכום קצוב בהוצאה לפועל, אינה בעלת נפקות משההליך הועבר לסדר דין מהיר. הנתבע לא ביאר איזה יתרון דיוני השיגה התובעת בהגשת התביעה כפי שהגישה.
3. נראה כי יש ממש בטענת התובעת כי הוראת הביצוע נועדה להליכים מינהליים (ר' את הטפסים הנספחים להוראה, בעמודים 49-52 בקובץ כתב ההגנה) ומאחר שהתובעת העמידה את המחלוקת להכרעה שיפוטית, יכולתו של הנתבע להשמיע את עמדתו לא נפגעה.

ג. סוף דבר

1. הנתבע ישלם את סכום התביעה בסך 66,690 ₪ בצירוף ריבית והצמדה לפי חוק הרשויות המקומיות (ריבית והפרשי הצמדה על תשלומי חובה), תש"ם-1980, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל. סכום זה ישולם בתוך 30 יום.
2. בנוסף, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות משפט בסך של 6,000 ש"ח תוך 30 יום.

ניתנה היום, י"א אלול תש"פ, 31 אוגוסט 2020, בהעדר הצדדים.