במוקד תביעה זו ניצב הסכם שנכרת בין התובעת לנתבעת ביחס ללימודיה של ביתה התינוקת של התובעת (להלן: "הבת") בגן ילדים המנוהל על ידי הנתבעת "גן פלאים", ברחוב ביאליק 137 בבאר שבע (להלן: "הגן").

התביעה הוגשה במקורה הן כנגד הנתבעת והן כנגד עובדת הנתבעת, מנהלת הגן, הגב' סופיה מיכלין (להלן: "הגב' מיכלין"), אולם בהסכמת הצדדים בדיון מיום 3.2.19, נמחקה הגב' מיכלין מן התביעה.

יצויין כבר עתה, כי בנהלי הנתבעת (נספח ג1 לכתב התביעה), שאין בין הצדדים מחלוקת שגילמו חלק מחוזה ההתקשרות, קיימת תניית שיפוט, המעניקה את סמכות השיפוט הבלעדית לבית משפט במחוז ירושלים, אולם – הנתבעת לא העלתה טענה להעדר סמכות בהזדמנות הראשונה ואף לא בכלל, על אף שהתובעת התייחסה לנקודה זו בכתב התביעה. לבית המשפט זה נתונה אפוא סמכות לדון בתביעה.

העובדות וטענות הצדדים

1. אין מחלוקת בין הצדדים ביחס לעובדות הבאות:
2. ביום 27.3.2017 רשמה התובעת את הבת לגן לקראת שנה"ל שתחילתה ביום 01.09.2017.
3. הסכם ההתקשרות בין הצדדים כולל את המסמכים שצורפו כנספח ב2 עד ג4, הכוללים בקשת רישום, הצהרה, כתב התחייבות ונספח נהלים והוא נכרת בין הצדדים ביום 27.3.2017 (להלן: "החוזה").
4. הבת, ילידת יום 24.08.2016, הייתה בת כשבעה חודשים במועד כריתת החוזה ומבחינה התפתחותית הייתה שבלה של טרום הליכה.
5. במועד הרישום שילמה התובעת דמי רישום בסך 200 ₪.
6. כן חתמה התובעת על הוראת קבע לצורך תשלום שכר הלימוד, אולם אין מחלוקת שמעבר לסך של 200 ₪ ששולמו עבור הרישום – לא שילמה התובעת לנתבעת כל תשלום נוסף.
7. אין מחלוקת שעובר לרישום ביקרה התובעת בגן בליווי הגב' מיכלין.
8. ביום 18.07.2017 התקיימה אסיפת הורים (להלן: "אסיפת ההורים") בנוכחות הורי הפעוטות שנרשמו לגן לשנת הלימודים הסמוכה. אין חולק שבמועד זה, יודעו ההורים על כך שהגן מיועד לתינוקות הולכים בלבד.
9. אין מחלוקת שעל פי החוזה הגן יועד לפעוטות בני שנה עד שנה וחצי.
10. אין מחלוקת שהבת לא התחילה כלל את לימודיה בגן.
11. בתחילת חודש נובמבר 2017, התחילה הבת ללמוד בגן אחר "היער הקסום".
12. תמצית טענות התובעת:

התובעת טוענת כי עובר לתחילת שנת הלימודים, היא, התובעת, הייתה סטודנטית למחקר במסגרת דוקטורט באוניברסיטת בן גוריון, עבדה במעבדת מחקר, אף זכתה במלגת הצטיינות מיוחדת וכן שימשה כעוזרת הוראה בהיקף משרה של כ- 20%. לדבריה, באופן מכוון היא הקדימה ורשמה את הבת לגן, היות שידעה שיש קושי למצוא מסגרת מתאימה ורצתה לדאוג מבעוד מועד.

התובעת טוענת שהיא הוטעתה על ידי הנתבעת בעת כריתת החוזה, באופן שבשום שלב במו"מ ולקראתו וכן בחוזה עצמו – לא הובא לידיעתה שהלימודים בגן מותנים בכך שהפעוט הגיע לשלב הליכה וכי הדבר נודע לה לראשונה רק במהלך אסיפת ההורים מיום 18.07.2017 כאמור.

התובעת טוענת שעקב ההטעיה והשלב המאוחר בו התגלתה לה, היא נאלצה לעזוב את עבודתה כעוזרת הוראה וכן את העיסוקים שהיו תנאי לקבלת מלגת ההצטיינות המיוחדת ולמעשה עבודתה המחקרית ללימודי הדוקטורט במעבדה הופסקו ביום 01.09.2017, מבלי שקיבלה כל התחייבות לכך שתוכל לחזור למעמדה זה. התובעת צירפה לכתב התביעה כנספח ו' מכתב מאת המעבדה לגנטיקה של המכון הלאומי לביוטכנולוגיה של אוניברסיטת בן גוריון, התומך באמור. כן צירפה "אישור על גובה מלגה לשנת לימודים בין תאריכים 01.05.17 עד 30.08.17", נושא תאריך 08.02.18. על פי האישור, קיבלה התובעת מלגה בסך כולל של 24,345 ₪, נכון ליום הפקת האישור. כן צירפה התובעת תלושי שכר בגין חודשים יוני-יולי 2017, כאשר שכר הברוטו בתלושים אלו עומד על 1,785 ₪ כל אחד ובנוסף ניכויים לקופות גמל וקרנות השתלמות בשיעור של 180 ₪ כל אחד.

לגבי הנזק הכספי, טוענת התובעת, כי היא זכאית להחזר דמי הרישום ששילמה בצירוף פיצוי כספי עבור אובדן של חודשיים עבודה ומילגה, בסך של 10,000 ₪ ומציינת בעניין זה "הפסדתי יותר אך כדי לסיים את הפרשה התחשבתי בסכום". בנוסף עותרת התובעת לפיצוי בגין נזק שאינו ממוני שמסתכם בסך של 1,800 ₪ (הסכום לא צוין במפורש אך ניתן להסיקו מסכום התביעה הכולל לעומת סכום הנזק הקצוב).

1. תמצית טענות הנתבעת:

הנתבעת מקדימה ומציינת בכתב ההגנה כי היא ארגון ללא כוונות רווח, מפעילה רשת של 20 גני ילדים ו – 20 מרכזי למידה בארץ ועובדת לפי נהלי משרד החינוך ובפיקוחו.

הנתבעת מדגישה כי התובעת ערכה ביקור בגן עוד בטרם הרישום, התרשמה מהמתקנים, ראתה במו עיניה שמיועד לילדים המסוגלים ללכת.

נטען גם שהדבר "אוזכר אגב אורחא במהלך הביקור".

הנתבעת מציינת כי נוכח גילה של הבת במועד הרישום (7 חודשים), "הצפי המשותף היה כי בתחילת שנת הלימודים... היא תתחיל ללכת...".

לעניין העובדה שאין בחוזה התייחסות ישירה לכך שיכולת הליכה היא תנאי סף לתחילת לימודים בגן, טוענת הנתבעת "ברי כי לא ניתן לפרט בחוזה את כל הדרישות החינוכיות". כמו כן טוענת הנתבעת כי סעיף 5.1.1.5 לנהלי העמותה (כלולים בנספחי התביעה – ג' 2, ג' 3) לעמותה זכות להפסיק את ביקור הילד בגן כאשר "התנהגותו של הילד אינה מתאימה למסגרת הגן" ובכך לשיטתה יש לכלול גם את סוגיית השלב ההתפתחותי.

כן טוענת הנתבעת, שבאסיפת ההורים דובר שוב על נהלי המעון והדרישות ואדרבא, כל ההורים, לרבות התובעת, העריכו את העובדה שהגן מוכן לשמור מקום לילד גם אל תוך שנת הלימודים על אף שהוא אינו בשל לבקר בגן, קרי אינו בשלב הליכה. ואכן, טוענת הנתבעת כי חלק מהילדים הצטרפו אל הגן רק לאחר תחילת שנת הלימודים, ולאחר שהתחילו ללכת.

הנתבעת טוענת כי התובעת לא קבלה על חוסר ההתאמה אלא רק בסוף חודש ספטמבר 2017, כעולה מנספחי כתב התביעה וטוענת שנוכח העובדה שכבר בחודש נובמבר 2017 נמצא גן מתאים, ניתן להסיק שהתובעת יכלה למצוא מסגרת חילופית עוד לפני תחילת שנת הלימודים, בהתחשב בפרק הזמן שחלף מאז אסיפת ההורים, בחודש יולי 2017 ועד לחודש ספטמבר.

הנתבעת מוסיפה וטוענת שהבת התחילה ללכת עוד לפני שנת הלימודים והתובעת החליטה לבטל את הרישום מסיבות אחרות.

כן טוענת הנתבעת שהתובעת לא פירטה את הנזק וכיצד הגיעה לסכומים הנתבעים.

טענה נוספת שהעלתה הנתבעת נוגעת למכתב האוניברסיטה לתובעת (נספח ו' לכתב התביעה), שכותרתו "הפסקת לימודי מחקר ותעסוקה באוניברסיטת בן גוריון" שאינו נושא תאריך אך מציין שהעסקתה של התובעת באוניברסיטה וכן עבודתה המחקרית ולימודיה לדוקטוראט במעבדה, הופסקו החל ביום 1.9.17 "לאור נסיבותייך האישיים" (הטעות במקור. מכתב זה יכונה להלן: "מכתב ההפסקה"). לגבי מכתב ההפסקה טוענת הנתבעת למעשה לזיוף ובלשונה "המכתב אינו נושא תאריך ככל הנראה התאריך נמחק על ידי התובעת. מן הסתם התאריך הוצא לפני בהרבה מ – 01.09.2017".

1. דיון ראשון בתיק התקיים ביום 10.10.2018, התובעת התייצבה ומצד הנתבעת התייצב מר מר אפלמן, מנהל סניף באר שבע של הנתבעת, אולם הגב' מיכלין, שהיתה כאמור באותה עת נתבעת נוספת – לא התייצבה. מר אפלמן הסביר בדיון את העדר ההתייצבות בכך שאמה של הגב' מיכלין נפטרה ומצבה הבריאותי של הגב' מיכלין עצמה, לא איפשר את התייצבותה באותה עת. צורפו אסמכתאות רפואיות. התובעת הסכימה לדחיית הדיון וויתרה על הוצאותיה.
2. ביום 03.02.2019 התקיים דיון נוסף, הפעם התייצבה התובעת, ומטעם הנתבעת – התייצבו מר מרק אפלמן והגב' מיכלין עצמה, ובהמשך הדיון התייצב מר שוויבש.

התובעת בעדותה חזרה על עיקרי טענותיה, השיבה לשאלות ביהמ"ש;

מצד הנתבעת העידה הגב' מיכלין שאף היא השיבה לשאלות ביהמ"ש.

הצדדים שניהם ויתרו על האפשרות לחקור את הצד שכנגד.

דיון

1. עסקינן בחוזה לכל דבר ועניין אשר נחתם בין התובעת לבין הנתבעת ביום 27.03.2017 והפך לחוזה מחייב.
2. עיינתי היטב בחוזה ולא מצאתי כל התייחסות לשאלה האם פעוט שלגביו נחתם החוזה, הגיע לשלב הליכה, או שהוא צפוי להגיע לשלב הליכה במועד תחילת שנת הלימודים.
3. לעניין טענת הנתבעת בסעיף 4 לכתב הגנתה, שבחוזה התייחסות לזכות הנתבעת להפסיק לימודיו של ילד ש"התנהגותו של הילד אינה מתאימה למסגרת הגן", הסעיף מתייחס למצב בו הילד החל את לימודיו בגן ונמצא כי אינו מתאים עקב התנהגות. מובן שתנאי זה אינו רלבנטי למקרה דנן.
4. אין מחלוקת שהבת הגיעה לגיל שנה בתחילת שנת הלימודים בגן וממילא מילאה אחר התניה ההתפתחותית היחידה שעמדה בבסיס החוזה שבין הצדדים. בהעדר כל תניה אחרת רלבנטית, עמדה התובעת בתנאי החוזה.
5. ממילא העלאת הדרישה באסיפת ההורים, בחודש יולי 2017, שכניסה לגן מותנית בהיות הפעוט במצב הליכה, לא תאמה את החוזה שנכרת בין הצדדים, ולמעשה סימנה הפרה שלו מצד הנתבעת, שכן הנתבעת לא אפשרה לתובעת לקבל את מה שהיתה זכאית לו בדין על פי ההסכם, קרי שהבת תיכנס לגן בספטמבר 2017, ללא קשר לשאלה האם הגיע לשלב הליכה אם לאו.
6. אינני מקבל את הטענה שנשמעה בדיון וכן עלתה בלשון רפה בכתב ההגנה, כאילו כבר בחודש מרץ 2017, במהלך תהליך הרישום והביקור בגן, נמסר לתובעת שהזכאות הבת להיכנס לגן מותנית בכך שתהיה בשלב הליכה.
7. לעניין זה, מונחת בפני גרסתה של התובעת, שנטענה כ"טענת ברי" לפיה תנאי זה לא עלה בחודש מרץ 2017 ועד לאסיפת ההורים הנזכרת. עדות התובעת הותירה רושם של אמינות ואני מקבל גרסתה בהקשר זה.
8. בד בבד, אינני מקבל את הטיעון כאילו בעת הביקור בגן, נוכח המתקנים המצויים בו או שאינם מצויים בו, היה על התובעת להסיק מעצמה כי מדובר בגן של ילדים הולכים. כפי שהעידה על עצמה התובעת, הבת זו בתה הראשונה, והיא הגיעה לביקור בגן בלי ניסיון מוקדם. בכל מקרה, אינני סבור שהנתבעת הרימה את הנטל לשכנע שהיכרות ויזואלית עם גן, כזה או אחר, די בה כדי להצביע על הבנתו או ידיעתו של הורה בדבר תנאי הסף והכללים החלים בגן ולא הרימה את הנטל הספציפי ביחס לידיעתה או אי ידיעתה של התובעת בהיבט זה. אזכיר, כי הנתבעת ויתרה על האפשרות שנתנה לה לחקור את התובעת.
9. כמו כן, בעדות הגב' מיכלין לפני, לא יכלה הגב' מיכלין לומר באופן חד משמעי, האם הסבירה לתובעת בעת הביקור שהלימודים בגן מותנים בהיות הפעוט במצב הליכה ובהגינותה ציינה כ"טענת שמא" כי "אני חושבת שאני הסברתי את זה לתובעת...". מעבר לכך ציינה הגב' מיכלין באופן כללי, ולאו דווקא לגבי המקרה הספציפי, כיצד מתבצע תהליך הביקור.
10. אני קובע איפוא כממצא עובדתי, כי עד ליום 18.07.2017, מועד אסיפת ההורים לא התוודעה התובעת לכך שהבת נדרשת להיות בשלב הליכה, על מנת להתחיל את שנת הלימודים.
11. לעניין טענת "הזיוף" שנטענה ביחס למכתב ההפסקה – מדובר בטענה קשה וחמורה שנטענה על דרך ההשערה מצד הנתבעת. טענה שכזו יש להוכיח ברמה גבוהה של הסתברות והדבר לא נעשה במקרה דנן [ראה למשל, ע"א 8393/00 מי גולן בע"מ נ' כור מתכת בע"מ, פ"ד נז(5) 721, 728; ע"א 5663/90 הספקה חב' מרכזית בע"מ (בפירוק) נ' גרוס, פ"ד מח(4) 866, 875; ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל בע"מ, פ"ד מ(1) 589, 598]. ככל שביקשה הנתבעת לבסס טענה זו, ניתן היה לצפות, לכל הפחות, שתפעל לזימון נציג מוסמך של האוניברסיטה על מנת שיתייחס למסמך שהופק על ידי האוניברסיטה.

משכך, טענת הזיוף נדחית.

1. משהופר ההסכם על ידי הנתבעת, אזי יש לפנות לשאלה האם עלה בידי התובעת להוכיח נזק שנגרם כתוצאה מכך, האם נזק זה קשור להפרת החוזה ומה שיעורו.
2. אמנם, ראויה להישמע טענת הנתבעת בדבר פער הזמנים שבין אסיפת ההורים המדוברת, 18.07.2017 ועד תחילת שנת הלימודים שלכאורה, יכלה לשמש עבור התובעת כפרק זמן לצורך מציאת מסגרת חלופית, אולם הסברי התובעת בהיבט זה – מתקבלים על דעתי. התובעת בדיון לפניי ציינה כי הייתה מעוניינת מאוד בכך שהבת תלמד בגן המסוים וקיוותה שהיא אכן תתחיל ללכת עד תחילת שנת הלימודים. משראתה שהבת אינה הולכת, ויתרה על האפשרות שהבת תיכנס לגן והתחילה לחפש גן חלופי, שבסופו של דבר נמצא בתחילת חוד נובמבר, כאמור. הציפייה מן התובעת, שמן הסתם לא ידעה אימתי תחל ביתה ללכת, לבטל לאלתר את הרישום לגן ולהתחיל מיידית במציאת מסגרת חלופית, לא אינה ציפייה סבירה בנסיבות. התובעת נקלעה למצוקה בסוף חודש יולי, עת גלתה שכל אימת שבתה לא תתחיל ללכת, היא לא תוכל להתחיל לימודיה בגן. התובעת עמדה בשלב זה בדילמה קשה האם להמתין ולראות האם הבת תתחיל ללכת או לפעול מיידית למציאת מסגרת חלופית. התובעת העידה שהחלה לברר על מסגרות חלופיות ברם בד בבד קיוותה שתוכל בכל זאת להכניס את בתה לגן שהועדף עליה. ההמתנה שבה נקטה התובעת, נוכח המצוקה בה הייתה שרויה, הייתה סבירה בנסיבות העניין והזמן שחלף עד למציאת מסגרת חלופית מתקבל על הדעת לאור הטענה שלא הוכחשה ובוודאי שלא נסתרה, שהתובעת נתקלה בקושי למצוא מסגרת חלופית.
3. לאור זאת, התובעת זכאית לפיצוי בגין ההפרה, בגין נזקים שנגרמו לה, ככל שנגרמו, בשל הדחייה בת החודשיים של כניסת הבת למסגרת.
4. כאמור, התובעת טוענת לכך שעקב הפרת החוזה מצד הנתבעת הופסקה תכנית המחקר שלה ומלגת ההצטיינות. עם זאת, המסמכים שצורפו אינם מבססים די הצורך את מלוא הנזק שנטען.
5. בכל הנוגע למלגת ההצטיינות ומלגות בכלל, המסמך היחיד שצורף הוא נספח ז' 1 לכתב התביעה שהוזכר לעיל, שממנו עולה שלמשך תקופה של למעלה מ- 9 חודשים, שתחילתה ביום 01.05.2017 וסיומו ביום 08.02.2018 (יום הפקת האישור, כנזכר במכתב) – קיבלה התובעת סך הכל 24,354 ₪, שהם כ – 2,700 ₪ בחודש, ולא כפי שנטען על ידה. כמו כן, אין בתיק כל אסמכתא לגבי השאלה האם קיבלה התובעת מלגה כלשהי בפרק הזמן שמחודש פברואר 2018 ועד לחודש נובמבר 2018, אז נכנסה הבת לגן הקסום כאמור וככל שקיבלה – מה היה שיעורה.

נושא זה של גובה המלגה ותקופתה – הוא נושא שניתן היה להביא לגביו מסמכים מפורטים, ואיני רואה כנכון לסמוך על עדותה בעל פה של התובעת בהקשר זה.

במצב דברים זה ובהעדר אסמכתאות מספקות – אני דוחה את התביעה ביחס לאובדן מלגה של התובעת.

1. ביחס לטענה לאובדן שכר כעוזר הוראה, היא בוססה במידה מספקת בצירוף תלושי השכר ותוכנו של מכתב ההפסקה. מן התלושים עולה כי שכרה עמד על 1,785 ₪ בצירוף ניכויים בסך של 180 ₪ לקופת גמל וביטוח חיים, ובסה"כ 1,965 ₪ לחודש. במכתב ההפסקה צויין כי עבודתה של התובעת מופסקת החל ביום 01.09.2017.

אני מקבל את הטענה כי התובעת הועסקה במשרה זו, עד סוף חודש אוגוסט 2017 ואת הטענה שבשל הפרת החוזה הופסקה עבודתה החל בספטמבר 2017. יש לזכות את התובעת בפיצוי עבור אובדן שכר עבודה ביחס לחודשיים ימים, שתחילתם ביום 01.09.2017 וסיומם עת נכנסה הבת ל"גן הקסום" בתחילת חודש נובמבר 2017.

1. בכל הנוגע לדמי הרישום, יש לקבל טענת התובעת כי הינה זכאית להחזר התשלום ששולם על ידה. אמנם הנתבעת טענה כי הוסכם שדמי הרישום לא יוחזרו, אך במקרה דנן היות שביטול ההתקשרות נבע מהפרה מצד הנתבעת – ברור שיש להשיב לתובעת את מה ששולם על ידה.
2. לעניין עגמת הנפש – במצב הדברים המתואר, אכן מגלם בתוכו עגמת נפש ניכרת שנגרמה לתובעת, ויש לפצותה גם בהיבט זה, אולם, בהתחשב במכלול הנסיבות ובסכום לו זכאית התובעת בסופו של יום, יש להפחית מסכום הפיצוי שנתבע.
3. אשר על כן ומכל המקובץ לעיל, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעת סך כולל של 5,630 ₪, לפי הפירוט שלהלן:

א. סך של 3,930 ₪ - בגין חודשיים של שכר עבודה כעוזרת הוראה;

ב. סך של 1,000 ₪ - פיצוי בגין עגמת נפש ונזק שאינו ממוני;

ג. סך של 200 ₪ - דמי הרישום ששולמו על ידי התובעת

ד. סך של 500 ₪ - הוצאות משפט (כולל הוצאות האגרה).

סכום פסק הדין ישולם בתוך 30 ימים, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין החל מיום מתן פסק הדין.

ערעור על פסק הדין טעון רשות מבית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 15 ימים.

מזכירות ביהמ"ש תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ט שבט תשע"ט, 04 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.