לפני: כב' הרשמת רעות אייד בזיני

החלטה

1. לפניי בקשת הנתבעת 1 (להלן – המבקשת) לחייב את התובע (להלן- המשיבה) בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות המבקשת וזאת בהתאם לתקנה 116א(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב – 1991 (להלן – התקנות).

2. המשיב, מבקש מקלט מסודן, הגיש תביעה לתשלום זכויותיו בגין תקופת עבודתו בסך של כ-112,000 שקלים. תביעת המשיב הוגשה כנגד המבקשת ו-3 הנתבעות כמפורט בכותרת כאשר לטענתו הועסק בפועל ועבור המבקשת בחצריה של המבקשת.

דיון והכרעה

המסגרת הנורמטיבית

3. ההלכה הפסוקה בעניין הפקדת ערובה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. יחד עם זאת נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל נ' עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).

4. פסיקת בתי הדין, עד לאחרונה היתה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות בית-הדין לעבודה, זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12, יובל אברהם נ' טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע נ' מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.6.2010); ע"ע (ארצי) 1424/02 אבו נסאר נ' SAINT PETER IN GALLICANTU (6.4.2003)).

5. ביום 29.6.2016 פורסמה ברשומות הוראת תקנה 116א(ב) לתקנות בית-הדין לעבודה שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות", והיא הרלוונטית לעניין שבפנינו. התקנה קובעת כדלקמן:

(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה.

6. בהתאם לתקנה 116א(ב) הרי שנקודת המוצא היא כי תובע שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות שאמנת האג חלה עליה, יפקיד ערובה לתשלום הוצאות הנתבע. תובע כאמור לא יחויב בהפקדת ערובה אך אם עומד הוא באחד מן התנאים שנקבעו בתקנה, דהיינו אם הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו או מטעמים מיוחדים שיירשמו.

7. בדברי ההסבר לתיקון התקנות האמור נקבע כי תכלית התיקון הוא הצורך הגובר להבטיח שהנתבעים יוכלו להיפרע מתובעים שאינם תושבי ישראל מאחר שבדרך כלל אינם בעלי נכסים בישראל ועלול להיווצר קושי באיתורם ואכיפת פסק הדין כלפיהם ככל שיפסידו בתביעתם וייפסקו הוצאות לטובת הנתבעים. עוד נקבע שם כי :

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראיה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו."

8. המונח ראשית ראיה לא הוגדר בחקיקה, אולם מקובל לראותו כראיה שיש בה ממש, גם אם אינה תומכת בכל פרטי ודקדוקי התביעה ואינה מערכת שלמה של ראיות כאלה (ראה: ע"א 688/89 הילולים (אריזה ושיווק) בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (20.5.1991)). בעניינו – אין הכוונה לחייב את התובע להציג את מלוא ראיותיו כבר בשלב זה. יחד עם זאת, ברי כי אין די באמירה בעלמא.

9. מקריאת הבקשה, התגובה והתשובה, כמו גם כתב התביעה וכתב ההגנה, עולה כי המשיב, אינו עומד בתנאי תקנה 116א לעיל, שכן לא רק שלא צירף ראשית ראיה לתביעתו ואף לא לתגובתו, אשר יש בהם להוכיח את יחסי העבודה בינו לבין המבקשת, אלא שאף לא פירט במסגרת כתב התביעה את הפירוט המינימאלי אשר יש בו כדי להעיד על יחסי עובד ומעסיק בינו לבין המבקשת. כל שטען המשיב בכתב תביעתו הוא כי המבקשת היא המשתמשת בפועל ובחצרותיה הועסק המשיב – הא ותו לא ומתוך כך מבקש הוא לחייב את המבקשת ביחד ולחוד עם הנתבעות הנוספות. העובדה כי המשיב הוצב בחצרי המבקשת, עובדה עליה אין חולק, אין בה די כדי להקים טענה ליחסי עובד ומעסיק – שהינם תנאי סף כעולה מדברי ההסבר לתיקון עוד לפני ראשית הראייה הנדרשת להוכחת אי תשלום הזכויות. מכרטיסי הנוכחות וכן מתלושי השכר אשר צורפו לכתב התביעה עולה לכאורה כי מי שהיו מעסיקיו של המשיב היו הנתבעות הנוספות ולא המבקשת. יתרה מכך מכתבי ההגנה של הנתבעות 2 ו-3, אלו הודו כי העסיקו את התובע בחלק מן התקופה הנטענת.

אין בקביעה לעיל כדי לחסום את דרכו של המשיב להגיש תביעתו. ואולם, ככל שהמשיב מבקש לחייב אף את המשתמש (מלבד מעסיקיו לכאורה) עליו להגיש ראשית ראיה כאמור ולכל הפחות לפרט את העובדות המקימות טענה ליחסי עובד ומעסיק מול המבקשת ולו בתצהיר מטעמו.

זאת ועוד, המשיב טען בתגובתו כי ככל שיפסקו כנגדו הוצאות הרי שהנתבעת 1 תוכל להיפרע מהסכומים שיפסקו לטובתו של המשיב מיתר הנתבעות בהליך. אין בידי לקבל טענה זו, ועל המשיב היה להצביע ולפרט, בתצהיר, על עמידתו בתנאי הקבוע בתקנה 116א(ב) לפיו המבקשת תוכל להיפרע הוצאותיה ממנו. כך גם לא מצאתי ממש בטענת המשיב בדבר עיתוי הגשת הבקשה, מקום בו זו הוגשה יחד עם כתב הגנתה של המבקשת.

בשולי הדברים אם כי לא בשולי חשיבותם אציין כי עתירה לבג"ץ בעניין חוקיותיה של תקנה 116א(ב) נדחתה.

10. לאור כל המפורט לעיל, ובאיזון שבין זכות המשיב לגישה לערכאות ומאידך זכותה של המבקשת שלא להיגרר להליכי סרק וכי תוכל לפרוע הוצאותיה ככל שהתביעה תידחה, מצאתי כי יש להטיל על המשיב הפקדת ערובה בסך 1,700 ₪ בלבד.

11. המשיב יפקיד את הערובה כאמור וזאת תוך 60 ימים ממועד קבלת החלטה זו אחרת התביעה תמחק.

12. הוצאות הבקשה יילקחו בחשבון בתום ההליך.

ניתנה היום, ה' כסלו תשע"ט, (13 נובמבר 2018), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.