בשם התובעת: עו"ד צחי כלפון

בשם הנתבעת 3: עו"ד אמיר עזר

לפניי תביעה על סך 100,707 ש"ח. נגד הנתבעת 1 ("אלבינה") ניתן פסק דין בהעדר הגנה; והתביעה נגד הנתבעת 2 ("הראל") נדחתה בהסכמה. נותרה לדיון התביעה נגד הנתבעת 3 ("הנתבעת"). בקליפת אגוז, הטענה נגד נתבעת זו היא כי היא שילמה פיצוי לאלבינה בשל נזק שנגרם לרכבה על ידי מבוטח הנתבעת, תוך שהתעלמה משעבוד שרבץ על הרכב לטובת התובעת.

רקע

1. ביום 26.9.2016 חתמה אלבינה על הסכם הלוואה עם התובעת, לפיו היא לוותה מהתובעת סך של 103,000 ש"ח לשם רכישת רכב מסוג יונדאי ("הרכב"). בהתאם להסכם ההלוואה, התחייבה אלבינה, בין היתר, לערוך לרכב פוליסת ביטוח מקיף ולרשום שעבוד לטובת התובעת לגבי כל הזכויות הנובעות מהפוליסה. בהתאם למוסכם, רכשה אלבינה פוליסת ביטוח מקיף אצל הראל, בה נרשם שעבוד לטובת התובעת. בנוסף, נרשם שעבוד לטובת התובעת ברשם המשכונות (נספח ד' לכתב התביעה המתוקן).

2. ביום 5.6.2017 התרחשה תאונה בין הרכב לבין רכב שהיה מבוטח בביטוח אחריות על ידי הנתבעת. בעקבות התאונה הוכרז הרכב כאובדן מוחלט. ככל הנראה, פעלה תחילה אלבינה כדי להפעיל את פוליסת הביטוח המקיף שלה. ביום 24.8.2017 שלחה התובעת מכתב להראל, בו ציינה כי תסכים להסיר את השעבוד הרובץ על הרכב כנגד תשלום בסך 95,500 ש"ח (נספח ט' לכתב התביעה המתוקן). אלא שבהמשך פנתה אלבינה לנתבעת בדרישה כי תפצה אותה על הנזק שנגרם לרכבה, וזאת כמבטחת הרכב שפגע בה. אלבינה צירפה לדרישתה אישור אי הגשת תביעה מטעם הראל, המאשר כי היא לא הפעילה את פוליסת הביטוח המקיף שלה.

3. במכתב מיום 22.11.2017 (נספח י"א.2 לכתב התביעה המתוקן) הודיעה הנתבעת לאלבינה, כי בהתאם לסעיף 68 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, אושר לה תשלום על סך 66,116 ש"ח. כפי שעולה מהמכתב, מחיר המחירון של הרכב הוא 99,000 ש"ח, אולם מסכום זה הפחיתה הנתבעת סכומים שונים בגין קילומטראז' גבוה, היותו של הרכב בעברו רכב השכרה, ריבוי בעלים וכדומה, וכן את שווי השרידים. לא הופחת סכום כלשהו בשל טענה לאשם תורם. בהמשך העבירה הנתבעת את הסכום האמור לאלבינה.

4. בשלב מסוים, הפסיקה אלבינה לשלם את תשלומי ההלוואה, ולטענת התובעת חובה עומד, נכון למועד הגשת כתב התביעה המתוקן, על סך 100,707 ש"ח.

התביעה

5. תחילה הוגשה התביעה נגד הנתבעות 2-1 בלבד. אלבינה נתבעה מכוח חבותה לפי הסכם ההלוואה, והראל נתבעה מן הטעם שסיפקה לאלבינה אישור אי הגשת תביעה מבלי לוודא כי ההלוואה תיפרע. אלבינה לא הגישה כתב הגנה וניתן נגדה פסק דין בהעדר הגנה. הראל הגישה הודעת צד שלישי נגד הנתבעת (שאז עוד לא הייתה נתבעת), בטענה שהיא פיצתה את אלבינה בלא לבדוק אם הרכב משועבד. הנתבעת הגישה הודעת צד רביעי נגד אלבינה.

6. בקדם המשפט שהתקיים ביום 27.5.2019 התקבלה בקשת התובעת לתקן את התביעה ולצרף את הנתבעת כצד ישיר לה. בהמשך הסכימו התובעת והראל, נוכח הערות בית המשפט, על דחיית התביעה נגד הראל. בכתב ההגנה טענה הנתבעת כי אינה חייבת לשלם מכיוון שהמבוטח שלה אינו אחראי לתאונה, והתשלום לאלבינה נעשה לפנים משורת הדין. עוד נטען, כי בכל מקרה הנתבעת אינה אחראית לתשלום יתרת ההלוואה אלא לכל היותר לסכום העומד על שווי הרכב שנפגע בקיזוז השרידים, היינו הסכום ששולם לאלבינה.

7. לאחר שניתנה החלטה על הגשת ראיות, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית מטעם מנהל במחלקת הגבייה שלה. הנתבעת לא הגישה ראיות. בקדם המשפט הסכימו הצדדים כי הנתבעת תחקור בקצרה את העד מטעם התובעת וכי יוגשו סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

8. התובעת טוענת כי הנתבעת התרשלה כלפיה בכך ששילמה לאלבינה את שווי הרכב, על אף שרבץ עליו שעבוד לטובתה. ממסמכים שצורפו בהליך עולה, כי הנתבעת הייתה מודעת לשעבוד ואף דרשה מאלבינה אישור על הסרתו, אך ככל הנראה עקב תקלה נרשם אצלה כי התקבל אישור כזה, בעוד שלמעשה הוא לא התקבל. מעיון בכתב ההגנה ובסיכומיה של הנתבעת עולה, כי הנתבעת למעשה אינה מכחישה את הטענה כי ביצוע התשלום לאלבינה עולה כדי רשלנות כלפי התובעת, וטענתה היחידה היא כי היא אינה חייבת לשלם מכיוון שהמבוטח שלה לא היה אחראי לתאונה. כלומר, הנתבעת אינה חולקת על כך שאם המבוטח שלה אחראי לתאונה, אזי היא חייבת לפצות את התובעת על אף שכבר שילמה לאלבינה את הנזק שנגרם.

9. מכיוון שאין מחלוקת של ממש כי ביצוע התשלום לאלבינה עלה כדי רשלנות של הנתבעת כלפי התובעת, לא ארחיב בעניין זה (לגישה לפיה קיימת חובת זהירות של מבטח בביטוח אחריות כלפי בעל שעבוד על הרכוש שניזוק ראו, ת"א (שלום חי') 14297-07-14‏ בנק לאומי נ' בשאר (22.6.2016)). הטענה היחידה של הנתבעת היא, כי המבוטח שלה אינו אחראי לתאונה, וממילא לא ניתן לחייבה לשאת בנזק. אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות שקשורות לתאונה, וממילא הטענות בעניין זה התמקדו בשאלה על מי חל נטל הבאת הראיות. בהקשר זה טוענת הנתבעת, כי אין לראות בכך שפקיד התביעות שלה אישר את התשלום לאלבינה משום הודאת בעל דין לגבי האחריות לתאונה, וכי ככל שהתובעת סבורה שיש לה אחריות היה עליה להביא ראיות המוכיחות זאת.

10. אין בידי לקבל את עמדתה של הנתבעת. ראשית אציין כי גם אם מבוטח הנתבעת אינו אחראי לתאונה, ייתכן שהנתבעת חייבת לפצות את התובעת. אין חולק כי בפועל הנתבעת הסכימה לשלם בגין התאונה את מלוא הנזק שאירע לשיטתה. אילולא הייתה הנתבעת מתרשלת כלפי התובעת, הרי שתשלום זה היה מתבצע לידיה של התובעת. תהא אשר תהא הסיבה שבגינה הסכימה הנתבעת לבצע את התשלום, התרשלותה גרמה לכך שהוא לא הגיע לידיה של התובעת ולא פרע את ההלוואה, וייתכן שדי בכך כדי לחייבה. אין צורך להכריע בכך, שכן גם אם אניח כי זכותה של התובעת לפיצוי מותנית בקביעה בדבר קיומה של חבות של מבוטח הנתבעת, אני סבור כי בנסיבות המקרה הנוכחי נטל הבאת הראיות מונח על כתפי הנתבעת, ומשזו לא הגישה ראיות היא לא עמדה בו.

אכן, ככלל נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות לקיומה של אחריות לתאונה רובץ על התובע. גם כאשר מוגשת התביעה על ידי גורם כלשהו מכוח זכותו של בעל הרכב (כגון בעל שעבוד על הרכב) אין בכך כדי לשנות את נטלי ההוכחה, ועל התובע להוכיח את אחריותו של הנתבע לתאונה. אולם, בענייננו לא ניתן להתעלם מכך שהנתבעת כבר הכירה בחבותה ושילמה לבעלת הרכב את מלוא הנזק. די בכך על מנת להביא, לכל הפחות, להעברת נטל הבאת הראיות אל כתפיה של הנתבעת. בניגוד לטענת הנתבעת, אין להשוות בין המקרה הנוכחי לבין מקרה של פשרה, אשר אינה נחשבת להודאת בעל דין. הנתבעת לא התפשרה, אלא הכירה באחריות מלאה של המבוטח שלה לתאונה, ואף לא קיזזה סכום כלשהו בגין אשם תורם. גם אם אין בכך הודאת בעל דין, לכל הפחות יש בכך כדי להעביר אל הנתבעת את נטל הבאת הראיות.

ודוק: הקביעה כי נטל הבאת הראיות עבר אל הנתבעת אין פירושה בהכרח כי כדי להרימו היא הייתה חייבת לזמן לעדות את המבוטח שלה שנהג ברכב (הגם שאני נוטה לסבור כי היה עליה לעשות זאת). אולם, לכל הפחות היה על הנתבעת לתת הסבר מגובה בראיות מדוע שינתה את עמדתה, מהכרה מלאה באחריות לכפירה מלאה בה. כידוע, חזקה היא שחברות ביטוח אינן מתנדבות לשלם (ע"א 7148/94 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חברת השמירה בע"מ, פ"ד נ(4) 567 (1997)). הדעת נותנת, וכך מלמדנו גם הניסיון השיפוטי, כי אילו היה לנתבעת פתח ולו כחודו של מחט לטעון להעדר אחריות של מבוטחה, או לחלוקת אחריות, היא לא הייתה מהססת להיכנס בו. מה, אם כן, השתנה בין נטילת האחריות על ידי הנתבעת לבין כפירתה הנוכחית, חוץ מההבנה כי היא עלולה להידרש לשלם פעמיים בגין אותו אירוע? בכתב ההגנה לא מציינת הנתבעת כל הסבר, חוץ מטענה כוללנית ולא רצינית כי היא שילמה "לפנים משורת הדין". כאמור, הנתבעת כלל לא הגישה ראיות, כך שאין אפילו ניסיון להסביר את שינוי העמדה. לא ניתן לשלול גם את האפשרות כי המבוטח של הנתבעת מכיר באחריותו לתאונה, ומסיבה זו שילמה הנתבעת בזמנו את מלוא הנזק.

11. הנה כי כן, אין חולק שהנתבעת התרשלה כלפי התובעת בכך ששילמה את הפיצוי לבעלת הרכב, ולא לתובעת. בנסיבות העניין, עבר אל הנתבעת הנטל להביא ראיות כי האחריות לתאונה אינה מונחת על כתפי מבוטחה, ומשהיא לא הגישה ראיות בעניין זה היא לא עמדה בנטל. לפיכך, גם אם נניח כי חבותה של הנתבעת כלפי התובעת מותנית בקביעת אחריות מבוטחה לתאונה, הרי שתנאי זה התקיים.

12. התובעת טוענת כי שווי הרכב עמד נכון למועד התאונה על 99,000 ש"ח, בעוד לשיטת הנתבעת הוא עמד על 73,617 ש"ח (כאשר מסכום זה קוזז גם שווי השרידים בסך 7,500 ש"ח). אף אחד מהצדדים לא הביא ראיות בעניין זה. בניגוד לשאלת האחריות לתאונה, הרי שבעניין זה לא עבר הנטל אל הנתבעת. ממילא, התובעת לא הוכיחה כי יש לחייב את הנתבעת בסכום גבוה מזה שהסכימה לשלם מלכתחילה לבעלת הרכב.

סוף דבר

13. הנתבעת תשלם לתובעת סך של 66,166 ש"ח, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה ממועד הגשת התביעה, אגרת המשפט כפי ששולמה ושכר טרחת עורך דין בסך 7,500 ש"ח.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 יום.

ניתן היום, ה' תשרי תשפ"א, 23 ספטמבר 2020, בהעדר הצדדים.