בפני ערעור על החלטת הוועדה הרפואית לעררים (נפגעי עבודה) מיום 22/3/18 (להלן – הוועדה), אשר קבעה כי למערער נכות רפואית משוקללת בשיעור 14.5% בגין ירידת שמיעה (5%) וטנטון (10%) בהתאם לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז – 1956 (להלן – התקנות).

העובדות

1. המערער, יליד 1948, נגר במקצועו, סובל מליקוי שמיעה שהוכר כפגיעת עבודה.
2. ועדה רפואית מדרג ראשון קבעה כי למערער נכות זמנית בשיעור 5% מיום 17/7/13 עד 16/5/17 ובהמשך נכות יציבה בשיעור 10% בגין ליקוי שמיעה וכן נכות בשיעור 5% בגין טנטון, וסה"כ נכות משוקללת בשיעור 14.5%.
3. על החלטה זו הוגש ערר מטעם שני הצדדים. בערר המשיב נרשם כי הוועדה טעתה כאשר העניקה נכות זמנית בגין טנטון וכן טעתה כאשר העניקה פריט מותאם בגין טנטון. לפי טענת המשיב בערר, אם מצאה הוועדה שלא קיים טנטון תמידי מטריד היה עליה לקבוע נכות לפי פריט 72(4)(ד)(I) לתקנות (המקנה נכות בשיעור 0%).
4. המערער גם הגיש ערר בנושא הטנטון וטען לפני הוועדה שהיה מקום לקבוע נכות בשיעור 10% בגינו.
5. הוועדה שדנה בערר ביום 22/3/18 האזינה לטענות המערער, עיינה בבדיקות וקבעה כך:

בבדיקת שמיעה 17.12.14 נראה ליקוי שמיעה בשתי האוזניים. סף השמיעה הממוצע בתדירויות הדיבור: 20 ד"ב באוזן שמאל , 18 ד"ב בימין. סף השמיעה זה מתאים ל 0% נכות. בבדיקת שמיעה מ 17.5.17 נראית החמרה בשמיעה. סף השמיעה בממוצע בתדירויות הדיבור 28 ד"ב באוזן שמאל, 25 ד"ב באוזן ימין. סך שמיעה זה מתאים ל 5% נכות.

הוועדה עיינה במסמכים הנמצאים בתיק לפיהם התלונן פעמים אחדות על תחושת טנטון.

1. הוועדה סיכמה:

"הוועדה מקבלת את ערר התובע וקובעת כאמור לעיל. וכן משנה החלטה של ועדה מדרג ראשון וקובעת בגין הליקוי בשמיעה 5% נכות".

החלטה זו היא מושא ההליך.

טענות הצדדים בתמצית

1. טענות המערער

א. אף אחד מהצדדים לא הגיש ערר בנוגע לנכות שנקבעה בגין ליקוי שמיעה.

ב. הוועדה לא הזהירה את המערער בנוגע להפחתת ליקוי שמיעה ומנגד דרשה התייחסותו לנושא הטנטון בלבד ובכך יצרה מצג שאין בכוונתה לדון בליקוי השמיעה.

ג. בהחלטת הוועדה יש פגיעה בזכות הטיעון.

ד. בקביעת הנכות בגין ליקוי שמיעה הוועדה התייחסה לנתונים לא עדכניים.

1. טענות המשיב

א. לא נפל פגם משפטי בהחלטה.

ב. משהוגש ערר מטעם המשיב הוועדה מוסכמת להפחית נכות ואינה חייבת להזהיר את המבוטח.

ג. בפועל לא הופחת שיעור הנכות שכן נותרה אותה נכות משוקללת.

ד. על פי הפסיקה ובהתאם לתקנות לא נדרש להזהיר את המערער שכן הערר הוגש גם על ידי המשיב והוועדה מוסכמת לקבל החלטה גם לגבי נושא שלא הוגש בגינו ערר.

ה. הטענה כי הוועדה התייחסה למדדי בדיקות שאינם עדכניים היא טענה רפואית.

דיון והכרעה

1. בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן – החוק) קביעה של ועדה רפואית לעררים, ניתנת לערעור בפני בית הדין האזורי בשאלה משפטית בלבד.
2. לאחר שעיינתי במסמכים ושקלתי את טענות הצדדים, מצאתי כי דין הערעור להתקבל, ולהלן אפרט נימוקיי.
3. הוועדה התכנסה מכוח ערר שהגישו שני הצדדים, כאשר במוקד הערר מטעם כל צד עמד נושא הטנטון בלבד. מפרוטוקול הוועדה עולה כי המערער נשאל שאלות בנוגע לטנטון ואף השיב להן. הוועדה בסוגיה זו (טנטון) קיבלה את ערר המערער ודחתה את נימוקי ערר המשיב .

1. בנוסף, הוועדה דנה בנושא הפחתת כושר השמיעה, הגם שבסוגיה זו כלל לא הוגש ערר, והחליטה לשנות את קביעת הוועדה מדרג ראשון ולקבוע נכות בשיעור 5% בגין ירידת שמיעה (במקום נכות בשיעור 10% שנקבעה בוועדה מדרג ראשון).
2. יש להפריד בין שאלת סמכותה של הוועדה לדון בסוגיית הפחתת כושר השמיעה לבין אופן הדיון בסוגיה זו. אשר לסוגיית הסמכות, נראה כי אף המערער מסכים שלוועדה נתונה סמכות רחבה לקבוע את נכותו ובכלל זה לדון גם בסוגיית ליקוי השמיעה, הגם שהסוגיה לא הייתה חלק מטיעוני הערר שהוגש על ידי הצדדים.
3. לעניין זה נפסק:

"וכבר נפסק בעניין תקנה 30 לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956 המקבילה לתקנה 14 המצוטטת לעיל כי הוועדה לעררים אינה כבולה לנוסח הערר שבפניה, ועליה לבטא את ממצאיה אף בהיעדר ערעור בנקודה זו או אחרת (בג"ץ 296/83 מאיר וייס נ' הוועדה הרפואית לעררים, פד"י י"ב, 95.)

כן נקבע כי רק במידה ועומד בפני הוועדה ערעור המבקש בלבד, היא מחויבת להזהיר מפני האפשרות שיופחתו אחוזי הנכות שקבעה הוועדה מדרג ראשון, אף שהוא מבקש ההיפך מכך".

[בר"ע (ארצי) 43971-12-13 שמעון זירה - המל"ל (4.9.14), להלן – "פרשת זירה"].

1. בעניין בגץ 296/83 ‏‏ וויס מאיר נ' הועדה הרפואית לעררים, פ''ד יב 95 שאוזכר בפרשת זירה נפסק כך :

"על פי נוסחן של התקנות ועל פי מהותו של העניין, היינו עקב הבאתו של ערר או השגה בפני דרג ערעורי, נפרשת בפני ערכת הערעור המסכת כולה, וחוות הדעת הרפואית שהיא פרי בדיקתו ובחינתו של הנושא ע"י ועדת עררים, יכולה להתייחס למצבו הרפואי של העורר ולבטא את הממצאים של ועדת עררים, ללא הגבלה של שקול דעתה ע"י הקפו של הערר שהוגש ע"י העורר".

1. כאמור, שאלת הסמכות לחוד ואופן מימושה של הסמכות לחוד. אכן נפסק כי ועדה לעררים המתכנסת מכוח ערר המוסד לביטוח לאומי אינה מחויבת "להזהיר" את המבוטח מפני הפחתת הנכות. עניין זה הוא בבחינת "פשיטא" באשר חובת האזהרה הקלאסית בהליכי ועדות משמעה אזהרת מבוטח שהגיש ערר, כי הוועדה מתכוונת להפחית מנכותו. בפני מבוטח במקרה זה מונחות שתי חלופות: האחת -לעמוד על הערר שהגיש ו"להתגונן"
   מפני ההפחתה האפשרית. השנייה - למשוך את הערר ובכך להסיר מעל סדר היום את האפשרות להפחתת הנכות. אפשרות משיכת הערר אינה רלבנטית מקום בו מדובר בערר המוסד לביטוח לאומי ובשל כך, בעיקר, לא נדרשת הוועדה "להזהיר" את המבוטח.
2. ואולם, במקרה זה, נקבעו שתי נכויות נפרדות (אחת בגין ירידה בשמיעה ושנייה בשל טנטון). ערר המשיב התייחס לטנטון בלבד , והדיון בוועדה אף הוא התמקד באותו טיעון. משכך, דעתי היא שקיים פגם בכך שהוועדה לא הבהירה למבוטח שהיא תתייחס בהחלטתה גם לנכות נוספת שנקבעה בוועדה מדרג ראשון, אשר בגינה לא הוגש ערר.
3. לטעמי, מקרה זה שונה מהנדון בפרשת זירה, שם היה מדובר בבדיקה לעניין מוגבלות בניידות כאשר ממילא הבדיקה שבוצעה בפועל התייחסה למלוא פריטי הליקוי שנקבעו. יש לזכור, כי בקביעת מוגבלות בניידות מבוצעת בדיקה גופנית והוועדה מסיקה לאורה מסקנות לגבי התאמה לרשימת הליקויים. משכך, על המבוטח להיערך גם למסקנה של חוסר התאמה כולל לרשימת הליקויים ועל כן אין פגם בכך שהוועדה בוחנת את מלוא הסעיפים שנקבעו ואינה נדרשת לציין זאת במפורש תוך אזהרה ספציפית (ראה בשינויים המחויבים: ברע (ארצי) 49862-09-16 המוסד לביטוח לאומי נ' דב כץ 27/12/19).

במקרה שלפנינו מדובר בשני ליקויים שאינם בהכרח כרוכים זה בזה, שכן יכול אדם לסבול מרידה בשמיעה בדרגת חומרה כזו או אחרת, ומנגד לסבול (או שלא לסבול) מטנטון. ערר המשיב התמקד בסוגיית טנטון. גם ערר המערער נגע לנכות בגין טנטון. המערער לא נדרש לכל שאלה מצד הוועדה בנושא ליקוי השמיעה אלא נשאל בסוגיית הטנטון בלבד. הפגם שנפל בהתנהלות הוועדה הוא בכך שמצאה לנכון התייחס לעניין ליקוי השמיעה בהחלטתה, וזאת מבלי שהסוגיה הנדונה עלתה לדיון במסגרת הישיבה בנוכחות המערער.

1. עוד אוסיף כי להבדיל מקביעת מוגבלות בניידות הנסמכת בעיקר על בדיקה קלינית של הוועדה, הערכת ליקוי שמיעה אינה מבוססת על בדיקה גופנית של הוועדה אלא על מסמכים ובדיקות. דווקא משום כך היה מקום שהוועדה תשאל את המערער בעניין ליקוי השמיעה ממנו הוא סובל, שמא באמתחתו בדיקות נוספות או מסמכים רלבנטיים אחרים או מידע כלשהו שיכולים להשפיע על קביעת הוועדה בעניין האמור.

איני רואה לנכון להתייחס לטענות בעניין הבדיקות עליהן הסתמכה הוועדה בעת קביעת הנכות, שכן מדובר בעניינים רפואיים אשר מן הראוי שהמערער יטען לפני הוועדה והיא תקבל את החלטתה המנומקת לאחר שמיעת טענותיו.

סוף דבר

1. עניינו של המערער יוחזר לוועדה הרפואית לעררים, באותו הרכב, שתזמין את המערער ותדון שנית בשאלת הנכות בגין הירידה בשמיעה.

הוועדה תאפשר למערער לטעון בנושא ולהציג מסמכים רפואיים.

החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.

המשיב יישא בהוצאות המערער בסך 3,500 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים.

1. על פסק דין זה ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 יום מהמועד בו התקבל פסק הדין אצל הצד המבקש לעשות כן.

ניתן היום, כ"ד כסלו תשע"ט, (02 דצמבר 2018), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.